גיליון מס’ 42 – “אותנטיות” / סיון תשע”ז

שורדות כותבות מנסיונן

“אלו ידעתם כחם של פסוקי תהלים ופעולתם בשמי רום, הייתם אומרים אותם בכל עת. תדעו שמזמורי תהלים שוברים כל המחיצות, ועולים בעילוי אחר עילוי בלי שום הפרעה, ומשתטחים לפני אדון עולמים, ופועלים פעולתם בחסד וברחמים.” (האדמור “צמח צדיק” זצ”ל)

מה יש בהם ,במזמורי התהילים, שבכוחם לשבר חומות ולפעול ישועות, יותר מבכל תפילה אחרת?
חיה הרצברג מביאה באחד מכתביה המאלפים את התשובה לסוד אמירת התהילים.

“החולי הכי מרכזי והכי נורא של הגלות שלנו, הוא הניתוק הפנימי. אנחנו מסתובבות בעולם ולא יודעות מה אנחנו באמת. לא מחוברות לתחושה הפנימית שלנו. לא יודעות מה אנחנו מרגישות בתוך כל מה שאנחנו עושות ומגיבות כל הזמן. אנחנו נמצאות המון במצב של ‘טייס אוטומטי’ שמגן על עצמו, כי העולם הזה כל הזמן פוגע בנו. הוא לא רגיש כלפינו, לא מכבד אותנו ולא מקשיב לנו לעומק. מאז שהיינו ממש קטנות התרגלנו להגן על עצמנו מהפגיעה שלו. התפתחה בתוכנו מערכת התנייתית שלמה שנכנסת ברגע אחד לפעולה. רפלקס ההגנה או רפלקס ההתקפה נכנסים אצלי לפעולה כמו כרית אוויר של רכב שנפתחת עוד לפני שהנהג קלט שהוא התנגש. עוד לפני שאני מספיקה להרגיש את הכאב של הפגיעה, אני כבר מתגוננת או מתקיפה או נאטמת או מתכחשת.
ולא אנחנו המצאנו את המערכת האוטומטית להגנה מפגיעה, היא כבר הייתה אצל אדם הראשון.
כאשר אדם הראשון אכל מעץ הדעת והתרחק מהשם, במקום לבכות על הריחוק ולבקש מהשם עזרה למקום שהוא נפל אליו, הוא התחיל להסתבך ולהסתתר ולהכחיש.
השם שאל את אדם הראשון אחרי החטא: “איפה אתה? מה עובר עליך? והאם אכלת..?” אם הוא היה אומר: “כן. טעיתי. נפלתי. אני מרגיש עכשיו קטן יותר מקודם. תעזור לי”. אז כל ההמשך היה נראה אחרת. אם אדם הראשון היה מבקש מהשם עזרה, הוא היה מקבל את העזרה. אבל הוא כל הזמן התגונן. הוא כל הזמן הסביר: “זה מהאישה, זה לא אני, התחבאתי, לא ידעתי, אתה כן יודע, אתה לא יודע, אתה פה בכלל? אולי הלכת…”
כל פעם שהשם פונה אליו בשאלה, ה’ מושיט לו יד, וכשהוא לא מנצל אותה הוא עף אחורה. הוא מתרחק עוד יותר. וגם אז הוא לא אומר לקדוש ברוך הוא: “אוי. אני מרגיש חלש. מה קרה לי? פתאום חשוך. פתאום אני רחוק. פתאום אני מתבייש. פתאום אני מרגיש שאולי אני רע.” הוא לא מדבר את האמת שלו, לא מביא אותה כמו שהיא, חלשה. הוא מחפה. והחיפוי הזה וההתגוננות הזאת, מאוד מאוד מרחיקים.
זה מה שקורה לכל האנושות מאז. ועיקר העבודה שאדם עושה כשהוא עומד על דעתו היא לתקן את הנטייה הבראשיתית האנושית הזאת, לתקן את הסטייה.” (“שומעים אותך”, חיה הרצברג. ותודה על החומר ששלחת לתת שכם לנשים)

דוד המלך ע”ה הורה לנו איך מתקנים את הסטיה: מדברים עם ה’ והכל. “עד אנא ה’ תשכחני נצח” (תהילים י”ג) אפילו דוד מרשה לעצמו לדבר את ההרגשה שהוא נשכח מאחור. ואם זה מרגיש לו כאילו כך היה מעולם וכך יהיה לעולם הוא גם אומר “נצח”. כשדוד המלך אומר “כלו עיני מיחל לאלוקי” (תהילים ס”ט) הוא כאילו אומר אין לי עוד כח להמשיך ולקוות “כי קנאתי בהוללים” (תהילים עג) זו האמת. אני מקנא ברעים שטוב להם. “אך ריק זיכיתי לבבי” (שם) לריק התאמצתי להיות טוב. זה מה מרגישים, אבא, כשכ”כ קשה.
והמילים הללו מתקנות את הסטיה ומחזירות אותנו לצורה הבראשיתית שלנו. נשענות. כנות. מרגישות.

ושוב זו חיה הרצברג שמחברת את הרעיון לחיי המעשה:
את מתמודדת עם חיים, ברוך השם, ולפעמים את מרגישה שאין לך כוח. את עייפה ומותשת ומגיעה עם עצמך למקומות קשים. את רוצה להגיד את זה להשם. אבל, מה, תתלונני?! נראה לך שזו כפיות טובה ושאסור לך לעשות את זה. את יושבת מול השם בהתבודדות ולא מצליחה לפתוח את הפה, כי את מרגישה את עצמך כזאת מין פויה, וקוטרית, ורק שלא ייקחו לך את מה שיש לך אם תעזי להתלונן.. נו נו נו, את יודעת שיש כאלה שמתים!
העצה כאן היא לשנות את כיוון המחשבה. תדמייני טייס אסטרונאוט שנשלח אל החלל. הוא ממש ראש החץ, ספינת הדגל של האנושות, פורץ קדימה להביא דרישת שלום אל המאדים וממנו. לפני כן הוא מתאמן המון, מבלה זמן רב במדבר נוודה בארצות הברית. לפעמים הוא נמצא בחללית המקורקעת, לפעמים הוא יוצא לטיסת דמה בתוך כדור הארץ, ואז הוא חוזר מהמשימה ויושב לפגישת תדרוך עם המפקדים והם רוצים לדעת מה שלומו. הוא מתחיל לדבר: “אני אגיד לכם מה היה”.
כולם כבר במתח – “כן, תספר מה היה בדיוק, עם כל הפרטים – ”
אבל פתאום לא נעים לו, “איך אני אספר להם שהראש שלי כואב מאוד מאוד, אחרי שהם השקיעו כל כך הרבה בחליפת החלל המחוממת שלי ובאוכל הנוזלי? זה ממש לא נעים, אני אשמע כזה קוטר ומתלונן, אני אאכזב אותם, הם בטח מצפים שאני אחייך ואודה על הכל”.
הלו, מה העניינים איתך? אתה במשימה קריטית ואתה עושה הצגות? ספר מה היה, תגיד מה קורה, אם לא תגיד איך ידעו לעזור לך? איך ידעו לדאוג לשפר ולמנוע תקלות? אפשר לדבר על החליפה המחוממת ועל האוכל הטעים, למה לא, אבל אם נקודת האמת שלך אומרת שכואב לך הראש (או הלב) מאוד מאוד, אז תגיד קודם כל את זה, שיורידו ממך את מה שלוחץ וישחררו, אחר כך, כשתרגיש טוב יותר, יבואו גם החיוכים… (עד כאן חיה הרצברג)

התפילה היחידה הפועלת גם ללא כוונת פרוש המילים היא תפילת התהילים. יודעת למה? מזמורי התהילים הם שפת הלב. מספיק שאת מתכוונת למה שאת מרגישה. חווה כאב? את מוצאת את זה בתהילים, מחפשת איך להודות? את מוצאת את זה בתהילים, רוצה לצעוק: “לא עוד”? גם זה בתהילים.
את לא חייבת לכוון בפרושים, את מכוונת בהרגשה. את מדברת מתוכך, דומעת על סבלך וחייך וזו מהות ספר התהילים לחבר אותך לעצמך ולקונך. במדרש תהלים נאמר: “ר’ יודן אומר בשם ר’ יהודה: כל שאמר דוד בספרו, כנגדו וכנגד כל ישראל וכנגד כל העיתים אמרו”. אנחנו יכולות לומר את אותו פרק ולכוון בו אחרת.

היום בלילה מתקדש חג השבועות, החג בו נולד ונפטר מי שסלל לנו את הדרך לעצמנו. אם אין לך כח להתפלל לפחות תודי לו שהשאיר לך ספר מלא הודיה, מלא צער, מלא בקשה, מלא תקווה. תמצאי לך פרק אחד שמדבר את דבריך וביום זה המסוגל לישועה, ודאי תעני ויפתחו לך שערים.

 

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

אותנטיות – אמיתי, מקורי, לא מזוייף.
היכולת לבוא במגע עם העולם הרגשי שלנו, ללא צורך לזייף אותו לעצמינו. היכולת לחוות רגש (שלילי או חיובי) ללא ביקורת עליו, וללא צורך לשנותו כדי שיהיה נעים יותר ומתאים יותר למערכת האמונות וערכים שלנו. 

 

“משכני אחריך”

אל תגידי “הכל נפלא”
כשבפנים חשוך ובוער.
אח”כ את מתפלאה
שהכאב לא עובר.

אל תתאמצי להמעיט
בכאב, במועקה, באכזבה.
תני לו לפגוש אותך בתחתית
משם לשלוח לך אהבה.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת
שאלה: למה זה כ”כ קשה לי  ומפחיד להיות אותנטית עם עצמי? אני עסוקה כל הזמן עם עריכת העולם הרגשי. מצנזרת רגשות שליליים כלפי כולם, חוץ מלעצמי. למה אני לא יכולה להתחבר לרגשות השליליים, ולהפנות אשמה, כעס או תסכול כלפי המקור לסבל?

תשובה:
בואו ונקדים ונאמר שאין ספק שלעיתים הכאב מדי גדול. מערכת ההדחקה היא סוג של “מה רבו מעשיך ה’ “. איך היינו שורדים במגע תמידי עם רגשות של כעס, חוסר אונים, תסכול עמוק או אשמה.
יחד עם זאת, הבריחה או התחמקות מהעולם הפנימי שלנו משאיר אותנו לא מחוברים רגשית לעצמינו. המון אנרגיה מושקעת כדי לאפשר ולהמשיך את ההדחקה.
אבל הרבה פעמים, “אסור לי לחשוב ככה” לא רק יושב על הכאב הגדול מנשוא.
יש כאלה שמתקשים לומר פרקים מסויימים בתהילים כי הם אומרים לעצמם: “מה, שאני אגיד שה’ זנח, שכח אותי” ??!! “אז מה אם בסתר ליבי ממש מרגיש ככה?? מהר להזכיר לעצמי מה שיש לי, ושיש אנשים עם הרבה פחות. אם אעז להתלונן, אז ה’ גם ייקח ממני את המעט שיש לי!!! ”
למזדהות מבינכן,  אולי גם תזהינה קול קדום יותר. אולי קול הורי שדיכא את הקול של הילדה הקטנה שניסתה לומר שלא טוב לה? אולי הקול של ההורה ששידר תמיד שהוא עושה כ”כ הרבה  בשבילך, ואת המואשמת שמחזירה כ”כ מעט? ואז משתרשת מחשבה מאשימה של: “אני כפויית טובה”!  אולי נחשפת להדיפת התלונות עם משפט כגון: “אל תתלונני, יש ילדים שיש להם הרבה פחות ממך!” ואולי פשוט היית הילדה שלא התלוננה, כי ההורה נבהל או כעס שהתלוננו אליו, כי הוא נכנס לחוסר אונים ותסכול.  אנו ממשיכים להתנהג לפי סכימות שהפנמנו מוקדם בחיים.

בא דוד המלך ושופך החוצה את כל הכאב, ואף מתלונן למי שברא אותו, וזועק שכבר לא יכול….איפה הכרת הטוב שלו? למה לא חושש שה’ לא יוכל להכיל את כל הכאב הזה? למה לא מפחד להאשים???
כי ה’ כל יכול. ה’ יכול להכיל את כל החרדות והכעסים שלנו. ה’ לא הורה, שצריכים לשמור עליו שלא יישבר (ח”ו) מהקושי שלנו. ה’ לעולם לא יעניש אותנו על התלונות שלנו, כי בוחן כליות ולב לעולם לא יחשוב שאנחנו “סתם” מתלוננים, “סתם” מחפשים “צומי”, “סתם” מנווטים רגשית את הסביבה לקבל את רצוננו. ה’ יודע שהכאב אותנטי, אמיתי ולא מזוייף.
והכי חשוב מכל, הקולות של תסכול, האשמה, כעס, באמת באמת, באים ממקום של כאב!!! (זה מה שההורה פספס. את הכאב של הילד. ההורה רק היה עסוק ברגשות האשמה או חסר אונים שלו מול הסבל של הילד ולא הצליח לראות שרק מבקשים עזרה) והם מופנים לכל יכול, שמבין כמה זה רחוק מ”סתם”.

אז פנו, התחננו, תבקשנה, תצעקנה, תדרושנה….כי אף תפילה לא חוזרת ריקם. כמו שנאמר “אני ה’ רופאיך”.

השארת תגובה