גיליון 43 “השתתפות בצער” / אב תשע”ז

שורדות כותבות מנסיונן

ט’ באב תשע”ז

“עמו אנוכי בצרה”
איך בדיוק זה מנחם? למה יהודים מצטטים אותו דבר 1949 שנה בחושך הגלות? ממתי “עצובת רוח” שאין לה מנחם, צריכה עוד מישהו בצרתה?
איך אומרות נשים: “גם שנה שעברה אמרת שיהיה טוב”. צודקות. אמרתי. וכי היה לי משהו אחר לומר???
כתבנו על סגולת היום. (כן, גם לאבל יש כח) כתבנו על המשותף בין חורבן הבית לחורבן האשה הפגועה. בקשנו “זכור ה’ מה היה לנו וראה את חרפתנו” (איכה) שנים שאנו מחפשות להבטיח שזו המלחמה האחרונה ומחר יהיה טוב. אבל גלות. עדין גלות. ובגלות צריך לנחם.
באבן שושן המילה נחמה היא השתתפות בצרה.
“עמו אנוכי בצרה” (תהילים צא, טו)  זה לא רק עובדה, זו הבטחה. את שואלת למה זה מנחם?
הרב פילץ ראש ישיבת תושיה בתפרח מצטט מחז”ל(חגיגה ה’ ע”ב): מקום יש לה’ ומסתרים שמו, ושם ה’ בוכה על הצרות של כלל ישראל, שנאמר (ירמיה י”ג, י”ז): “במסתרים תבכה נפשי”.
עמו אנוכי בצרה זה להיות לידך. לשמוע אותך בוכה ולבכות. לראות את מכאוביך ולהתייסר.
אמא שעומדת ליד ביתה החולה, צועקת לפעמים יותר מביתה. כי היא יודעת מה היא עוברת.
הקב”ה בנה לו מקום לבכות בו עליך ולפרוק את הצער שיש לו כשרואה בסבלך.
הכתוב אומר בשיר השירים (ה’ב’) “אחותי רעיתי יונתי תמתי”, וכתוב במדרש (שיר השירים רבה ה’ ג’) “רבי ינאי אמר תאומתי, כביכול, לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני”. ביאור הדבר הובא בסידור הגר”א בשם הג’ רבי חיים מוולאז’ין, וזה לשונו: כמו שהתאומים כשיש לאחד חולי הגוף, רחמנא ליצלן, גם השני מרגיש בה מעט, כשישראל הם בצרה, חס ושלום, גם הקדוש ברוך הוא כביכול משתתף עמם בצער, שנאמר “בכל צרתם לו צר” (ישעיהו סג, ט).
מעשה נורא מביא הרב בידרמן שליט”א מהנציב מוולוז’ין, הרבנית חלתה במחלה איומה בדמי ימיה, ויום אחד המצב החמיר עד שחששו שלא תוכל לעמוד בזה עוד. התאספו תלמידים רבים סביב הבית ושפכו ליבם שהרבנית תחלים. לפתע ביקש הנציב מר’ אהרון וואלקין שיקרא לקברן ולחברא קדישא ולמוכר התכריכים וישלמו את כל הוצאות ההלוויה. האנשים סביב נבהלו מאד והתפלאו, הרי אפילו חרב חדה מונחת… אל ימנע עצמו מהרחמים. לאחר ששולמו כל הוצאות ההלוויה הרבנית התחזקה והתחילה להחלים. פנה ר’ אהרון וולקין לנציב ושאל לפשר התנהלות יוצאת דופן זו. ענה לו הנציב: “עמו אנוכי בצרה” מכוון על כל יהודי ויהודי. לי היתה צרה שהרבנית חלתה, אבל יתכן שיהודי אחר היה בצרה ונזקק לכסף של ההלוויה ומזונותיו של אדם קצובים לו ואם נכתב שיהיה לו את הכסף זה יכול לעכב את התפילות. מה עשה הקב”ה? הכניס בליבי את העיצה לשלם את הוצאות ההלוויה וכל הצדדים זכו לראות “עמו אנוכי בצרה.. ומכל צרותם הצילם”.
בעל ה”ייטב לב” מביא שהגילוי הראשון שהיה למ”ר היה מתוך הסנה = שיח קוצים, וזה כדי ללמד אותנו שאם מרגישים קוצים וכאב גם אני הקב”ה מרגיש כך.
– – –
“עמו אנוכי בצרה” מתבטא גם ביכולת לתת עדות. מי שנמצא במקום או במאורע, יכול לספר מה היה שם. הקב”ה נמצא איתך והוא ממתין לספר כל מה שידוע לו. למה ממתין? אולי אף פעם לא שימשת כעדה במשפט. אבל במצב כזה, על העדים מוטלת החובה לשתוק ולא לדבר ביניהם כדי לא לשבש את הליך המשפט ולא לפגועם בעובדות. ביום המשפט מגיעים העדים, סנגורים, קטגורים ושוטחים את דבריהם.
“עמו אנוכי בצרה” בא להזכיר שה’ מחריש לך, מחריש בשביל יום הפקודה. לא יכול ,כביכול, להגיד לך כל מה שיש לו לספר טרם המשפט, אבל בבא היום, כשאת עומדת לדין הוא אומר “הייתי איתה. ראיתי אותה. הרגשתי אותה. חוויתי עמה. אני מעיד בשבילה. אני סנגור לה.
עכשיו גלות. עכשיו אינדרלמוסיה של טרום משפט, עכשיו אנשים רעים מנסים לשבש הליכים. אבל הוא היה איתך כשנפגעת. והוא ראה. והוא דמע לך. והוא תיעד לפרטי פרטים גם כאב שאולי נשכח. אז “עמו אנוכי בצרה” זה חותם שיש לך עד, לא עד מדינה, עד עולם. עד קיים. כשאת תנמנמי במשפט הוא ישאג בקול “כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'”. (הפטרה לפרשת כי תצא).
מי שלמד קצת היסטוריה, יודע כי “עמו אנוכי בצרה” זה לא רק הלוואת כח מחזון העתיד ונחמת צדק המשפט אלא בהווה ה’ מנחם. את יודעת מה היה אחרי החורבן? שואה. זה המילה הכי קרובה לקטסטרופה. מאות אלפי יהודית נהרגו ע”י הרומאים. הכנרת מלאה מדמם של מחרפי נפש שהוכנעו בקרב. ערים שלמות כמו ציפורי ודומיה, נמחקו. בלי פינוי אנשים, בלי איסוף גופות. עיר שהפכה לתל חרבות. ארץ שהייתה למאכולת אש.
והיא קמה. ויש דורות. וברקע כל נבואות הנחמה, ה’ חמל. ויש בציפורי כמה בתים ובירושלים כמה רחובות. ויש לך מזרן לשינה ואת לא מחזיקה חרב בבית. זה נחמה! זה הוכחה שה’ היה איתך בסבל והוציא אותך לעוד דור שמקדש את שמו. זה עוד לא המשפט. עוד לא מוציאים אותך זכה וזכאית. רגע, צריך לעבור עוד כמה דברים ועוד כמה שנים אבל גם זה יבוא.
הרב אלימלך בידרמן שליט”א הרים קול ובכה “כנסת ישראל, את רוצה להתנחם? יש לך ממה! שאי סביב עיניך וראי: “עמך הוא בצרה”. את לא לבד. זה לא קל להרגיש את זה אבל יותר קשה בלי להרגיש את זה. ההפך מדחי זה חיל. “דחי” בגימטריא = 22 “חיל” בגימטריא = 48 .הפער ביניהם זה 26 , גימטריא של שם הוויה. כי אם זוכרים שה’ נמצא, אז הולכים מחיל אל חיל ולא מדחי אל דחי.
שתזכי.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמה של שורדת

השתתפות בצער – יש הבדל מהותי בין הנחמה “עמו אנוכי בצרה” שהקב”ה מציע, לבין הנחמה ונוכחות שיש לנו להציע. איננו יכולים להיות אף פעם לגמרי עם הזולת, כי לכל אחד החיים הסובייקטיבים משלו. אני יכולה להיות עם הזולת עד לרגע שאני נזכרת בצרות/טרדות/דאגות היותר יומיומיות או הרות עולם שלי.
יחד עם זאת, בורא העולם ברא את הזולת כך, שנוכחות של השני יכול לשבור את הבדידות שלו. זוהי מתנה אנושית, שגם חוצה תרבויות. זה תמיד מרגש ומחמם את הלב, כאשר האחר נותן מתנה של “זמן”. מקדיש את הזמן היקר לו, מוותר על העיסוקים החשובים לו, כדי להיות נוכח בשביל השני.

“משכני אחריך”

עכשיו אתה מחריש
וכאילו “מתעלם”,
מחר אתה מרעיש,
בשבילי עולם שלם.

עכשיו שכינה מנודה
נחרב גם ביתך,
אבל ביום פקודה,
אתה מרים אותי איתך.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: אנחנו יודעים שעלינו ללכת בדרכי הקב”ה, מה הוא – אף אתה, ואם אצלו  יש “עמו אנוכי בצרה” איך נקיים אנחנו “עמה אנוכי בצרה”. איך נותנים לשורדת את השכם הזה?

תשובה:
לעיתים אנחנו נמנעים ממפגש עם המסכן והחולה, ובוודאי שלא שואלים לשלומו. גם אנשים של”ע עברו טראומה או אבל קשה, מדווחים שאנשים נמנעים מקירבתם. לפעמים מרגיש שאין לנו כוח להתקרב לסבל, כי זה מחייב אותנו להיות מנחמים לסבל, שלנו עצמינו אין לזה מענה. אין צורך לתת מענה! לא צריכים להיות פילוסופים לענייני הרוח או רבניות עם ידע רחב בהתנהלות העולם. עצם הנוכחות עם האחר, הפרת הבדידות, זה בבחינת “עמו אנוכי” ומרפא.
הקלישאה “מה לעשות?” הפך לצמד מילים שאותו שולפים כאשר הצרות של השני מציפות אותנו. טועים כשחושבים שהסובל מצפה שנעשה משהו בשבילו. יותר מכל, הוא צריך את ההכרה בסבל ובבדידות ולא הוראות של “מה לעשות?”. יתירה מזו, הרבה פעמים הנוכחות השקטה, ההסכמה שאין מילים לנחם את הצרה, חזק יותר מאין ספור עצות מעשיות.
חיל האוויר הישראלי (ונדמה שהוא ייחודי בעולם המתנהג כך) לעולם לא משגר לטיסה מבצעית, או טיסת אימון, מטוס קרב אחד. תמיד יהיו 2 מטוסים ביחד. (מפי אמא לבן טייס F15) כפי שיודעים, בזמן תקלה אין אפשרות לטייס אחד לעזור לרעהו. עיצות טובות יקבל ממגדל הפיקוח, לא מהמטוס לידו. נוכחות. קירבה. אתה לא לבד. זה מסר חזק שמצדיק השקעה כזו.
אנחנו יודעים שכאשר מבקרים חולה, לוקחים אחד חלקי שישים מהמחלה. עצם הנוכחות של המבקר כבר מרפא את החולה. משהו בהפרת הבדידות מביא לרפואה. אכפת למישהו אם אני סובלת או לא. יש סיבה להילחם על הבריאות. (נכון לבריאות הנפש או בריאות הגוף) כאשר אבי ז”ל היה מאושפז, ימים ספורים לפני מותו, ביקש שכבר לא יגיעו מבקרים, חוץ ממשפחה קרובה. בזמן שהותי שם קלטתי בזוית עיניי את אחד הידידים הקרובים של אבי. הוא ישב בפרוזדור. לא ניסה למשוך את תשומת הלב שלנו. רק היה נוכח. המסר היה של איכפאתיות עמוקה ללא שום צורך להכיר בטרחה שלו, במצווה שקיים, או להכביד עלינו בהכרת הטוב אליו. זאת הכוונה של “עמו אנוכי” אין צורך בתמורה, אין ציפיה ל”תודה” אלף פעמים, רק החמימות שהנוכחות של האחר המפירה את הסבל והכאב, זה הביטוי האנושי של “עמו אנוכי בצרה”.

 שכם בן חמור

אז קודשא-בריך-הוא עם הרעים והטובים? הפוגעים והנפגעים???
וכי כל אחד שיש לו צרה זוכה ל “עמו אנוכי”???
אלא “עמו אנוכי” מופנה גם כלפי הנתון בצרה. אם הוא מחזיק ב “אנוכי”, “אנוכי ה’ ” עמו, כלומר, עשרת הדברות, הוא זוכה ל “עמו אנוכי בצרה”. הפוגעים, הרשעים, המסיתים, אלו אין להם עמהם את “אנוכי” ולכן לא זוכים ל”עמו אנוכי בצרה”.
הרב בידרמן מביא: שבידוע הוא שכל ירא שמים לפני שמכניס אוכל לפיו הוא בודק מה “ההשגחה”, לפני שאדם “אוכל את ליבו” שיבדוק ויראה שההשגחה היא “השגחה פרטית” שאלוקיו עמו. כי מי שמקפיד על “אנוכי” יש לו השגחה מהודרת “השגחה פרטית”, וגם אם יש כאב ואוכלים קצת ת’לב, אז לפחות לראות קודם שזה בהשגחה. שזה עמו אנוכי.
במזמור כ”ג בתהילים, אפשר לראות שבהתחלה הפניה על הקב”ה היא בגוף נסתר “לא יחסר” “ירביצני” “ינהלני” “ינחני”. מהפסוק המדבר על צרת האדם הפניה היא בנוכח: “גם כי אלך….אתה עמדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני”. כי בשעת צרה זו הנוכחות שלו שמנחמת.
תתנחמי ו”שבת בבית ה’ לאורך ימים”.

השארת תגובה