גיליון 49 “הצפה” / ט’ באב תשע”ח

שורדות כותבות מנסיונן

ט’ באב, תשע”ח

“זה רק מתחיל היום”, אומרת שורדת, ומביאה לי אוסף של ימי מצוקה:
“תשעה באב, ר”ה, יו”כ, הימים בין ראש השנה ליום כיפור, והושענא רבה”.
לא צריך להיות יצירתית כדי להבין מה הקשר בין הימים שהוזכרו. כולם דורשים התבוננות ועבודה פנימית. “וצריך להסכים להרגיש אותם” – היא מוסיפה “ואם אני מתחילה להרגיש, קופצות לי אלף מחשבות”.
“בואי נתחיל מזה שגם לי אין בית. סליחה על ההשוואה, אבל להבדיל מה’ שיכול לבנות לו את הבית שלו בניד עפעף, או לגור במשכן שבנה לו כל יהודי בליבו, לי אין בית. ואין תחליף לבית וגם המקום אליו נולדתי כבר לא משמש לי אכסניא. וכולם אבלים עם מי שהכל שלו ואני אבלה על ששום כלום אינו שלי (גם לא גופי…) אוסף הרגשות האלו מציף כ”כ, אין לי כח לחשוב אותם וגם אסור לחשוב אותם ועדיף לא לדבר על ימי המצוקה….”

אמרו חז”ל במסכת תענית: “כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה”. מדוע לא נכתב הפסוק בלשון עתיד – ‘כל המתאבל על ירושלים יזכה ויראה בשמחתה’? הלא המתאבל כעת אינו רואה בשמחתה של ירושלים, שאם היה רואה בשמחתה – לא היה מתאבל?!

דברי המלבי”ם על גמרא זו: חז”ל אמרו שגזירה נגזרה על המת שישתכח מן הלב, ולכן הגבילו את האבל על מת לתקופה של שנה. כאשר אדם אינו שוכח את מתו ומתאבל עליו בלי סוף – מצבו דומה למצבו של יעקב אבינו, שנאמר עליו: “וימאן להתנחם, ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה” (בראשית, לז, לה), והסביר רש”י שיוסף לא השתכח מלבו של יעקב כיוון שלא מת.
כך גם האבל על חורבן ירושלים. כל עוד עם ישראל זוכר את ירושלים ומתאבל עליה – הרי שהיא לא השתכחה מן הלב, ואינה בבחינת ‘מת’ ואם חלילה לא נתאבל על חורבן ירושלים והמקדש – הרי שזו עדות למותה של העיר, ומן המוות אין חזרה. אם אחרי אלפיים שנה עודנו זוכרים את ירושלים, מעלים אותה על ראש שמחתנו ומתאבלים עליה – סימן הוא שירושלים לא מתה ועוד תקום לתחייה. מכאן, שהמתאבל על ירושלים וממאן להתנחם – זוכה ורואה בשמחתה בעצם אבלו, שכן האבל עצמו מכניס תקווה בלבו שירושלים עוד תשוב ותיבנה.

זיכרון, רגשות אלו בשורת החיים. אם מתאבלים והלב לא שוכח, סימן שלא ‘מתה’ התקווה. ר’ נחמן מברסלב מביא שקינות הן אותיות תיקון. מי שמסוגלת לקונן ולבכות מסוגלת לקוות. וכשהרגשות הללו מציפים? לווסת אותם, לתחום בזמן ופעולה, לנתב. לא לכבות. לא להתעלם.

מגילת איכה היא מגילה קשה והיא מתארת מסכת של תקופה אחת, מה עם כל מה שקרה שנים אחרי החורבן? והשואה? ואנחנו? למה גדולי עולם לא מוסיפים לה פרקים אקטואלים? למה? כי אין צורך! מגילת איכה מתארת התמודדות ומלמדת מה הדרך לעשות זאת. את זה אפשר “לשכפל” לכל התמודדות שבאה בעקבות החורבן.

נתחיל מהחלק המבני. כדי לא להיות מוצפת צריך לעשות פעולה שרק בנוכחותה נותנים מקום לרגשות. בתשעה באב זה הישיבה על הארץ ונעילת נעל בד. בטיפול זה חדר המטפלת, ביארצייט זה בית הקברות. באופן כזה תוחמים את הכאב לזמן, מקום ותנועה. וגם אז המגילה מלמדת איך לעשות זאת: הפרקים הראשונים של המגילה כתובים עפ”י הא”ב. זה נותן תחושה של עיסוק בפרטים אבל מתוך סדר ובתוך מסגרת. דברי את הכאב, במקום “בטוח” התחום בזמן. תדברי הכל. גם על “אייכה” – איך קרה לי? ה’ איך עשית לי את זה? גם על “ישבה” – ישיבה מבטאת גם משך זמן ארוך וגם קביעות. תדברי על הכאב שהתיישב לך בלב ולא נראה עומד ללכת. ויש גם את ה”בדד” – הבדידות. הלבד-לבד-לבד. הבעיה שלנו, כך כותבת חיה הרצברג בכתביה, שאנחנו מפחדות לדבר. כאילו הקב”ה לא יודע את כל מסתרי הסבל, כאילו הוא לא מבין שבת סובלת מצפה שאבא שלה יגאל אותה ומהר ואם לא אז היא מנסה בכל דרך לגרום לו להתייחס אליה. דברי הכל. זה בדיוק הזמן.
ומה אח”כ? אח”כ קמים. סופרים את השעות לחצות ואז עוסקים בקצת מלאכה. הרבנית ימימה מזרחי הביאה בדבריה על ט’ באב שהפסוק “ותחזינה עיננו בשובך לציון” מתחלק לשניים. “ותחזינה” – בקשת הקב”ה מעמ”י. “עיננו בשובך לציון” – בקשת עמ”י מהקב”ה. הקב”ה מבקש שתהיי בבחינת חוזה שכוחו לראות מרחוק ולהשאיל משם כוח. שתוכלי לצאת מהכאב העכשווי כי יש תכלית לסבל ויש נחמה לכאב. בט’ באב נפטר החוזה מלובלין הרב יעקב יצחק הלוי הוורביץ זצוק”ל. וודאי שלכינוי זכה בגלל רוח הקודש שבו, אך גם הנהגותיו היומיות היו בבחינת חוזה. סיפרו עליו שיצא עם תחבושת בעינו כדי לא לראות את הכאן ועכשיו אלא את תקוות העתיד.
היום תשבי על הארץ ותתרכזי בכאב. תני לו מילים זה סימן לחיות שבך. ובחצות היום – תקומי. החיית את התקווה עכשיו את פנויה לעסוק בחיזוי העתיד שלך ולזכות ל”לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו”.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

הצפה:
רגילים לחשוב על אסוציאציה של מים, שמזכירים את המילה “הצפה”. לכאורה דימוי מתאים. שיש יותר מדי מים, והכלי שהיה אמור להכיל אותו, כבר לא יוכל לעשות זאת, תהיה הצפה. המים עולים על גדותם ונשפכים בצורה לא מאורגנת לכל הכיוונים. הכלי לא מכיל את התוכן. אם התוצאה של הצפה של מים היא מבול, התוצאה של הצפה רגשית היא עוררות רגשית בלתי נסבלת.

שכמיה – דיאלוג מטופלת מטפלת

שאלה: 
איך מתמודדים עם הצפה?

תשובה:
מי שקורא את מגילת איכה, לא יכול שלא להיות מוצף מהרעב, ההרג, אפסיות החיים, החוסר אונים הטואטלי מול אויב אכזרי, אבדן התקווה ואבדן הקשר עם ה’. קשה לקרוא. נאלצים לסגור את הדמיון מול תיאורים גרפיים שיורדים לרמה של פרטים. ואז מגיע פרק ג’ באיכה.  לפי רש”י נכתב מעומק הצער והתסכול של ירמיהו, שמוצף מהאין אונים שלו, שדוקא בימיו, ואחרי כל כך הרבה מאמצים להחזיר את העם בתשובה, הוא נכשל. דבריו לא הצליחו להזיז את העם לתשובה, ותפילותיו לה’ לא הצליחו לדחות את שואת חורבן הבית. (“אותי נהג חושך ולא אור”,  “גם כי אזעק ואשויע שתם תפילתי”)
בזמנים של עומס, קל ליפול להצפה רגשית. יש רגשות ספציפיים שהם מועדים לגרום להצפה. חוסר אונים, בדידות, זעם וחרדה. מפרקים, מפילים, משתקים, מחזירים אחורה ומכחידים תקווה.
כל הצפה ממש חורבן.
ירמיהו מוצא פתרון: “חדשים לבקרים רבה אמונתך” “חסדי ה’ כי לא תמו” באמצע הפרק, באמצע ההשתפכות, ירמיהו פתאום “נזכר”: הכל מעת ה’. גם הסבל הוא חסד.  אבל ירמיהו הנביא לא חשש להביע את רגשותיו. שם על הדף מרוח כל הכאב, החוסר אונים ואפילו הזעם על זה שצעק ולא נענה, השתדל ולא הצליח.
רובינו אינם יכולים באמצע השתפכות של כאב לעצור פתאום, ולומר לעצמינו “בעצם הכל חסד” אבל נראה לי שיש מסר אחר שכן אפשר לקחת. ירמיהו לא מתנצל שמרגיש כך. פרק ג’ לא מלא באמירות ש”לא הייתי צריך להרגיש ככה” או, “אם הכל נגזר מעת ה’, זה  טיפשי, ילדותי, או לא בסדר לזעוק את התסכול וחוסר האונים”.
אולי דווקא היכולת לזעוק, ללא שום האשמה עצמית או שיפוטיות וביקורת עצמית, היא זו שמביאה לרגיעה שבסופה יש את היכולת לומר “חסדי ה’ כי לא תמנו”. ד”ר פרקוביץ הוא מומחה טראומה עולמי, והיה בין הראשונים שהנחיל תוכניות של מוגנות בעולם השומר מצוות. בהרצאה שלו על ט’ באב, מסביר שמגילת איכה נכתבה כדי לחבר בין הטראומה, הזכרון והמילים. מעדויות נוירולוגיות עכשוויות, מתבהר היום שבשעת פלשבאק (שחיים מחדש את חויית הטראומה) איזור האחראי על שפה במוח, משתתק. ממש מפסיק לתפקד. טיפול ושחזור הטראומה, מאפשר שימוש במילים.  יש צורך לדבר, להביע לתמלל את האירועים שחווים. כל אחת יכולה לכתוב את מגילת איכה משלה.

נקפוץ אלפי שנים קדימה לחורבן שלנו ולשואה הפרטית שלנו.
הטפול הטוב ביותר לא יכול למנוע עומס רגשי או טריגר פתאומי. זה לא טפשי, ילדותי או “לא בסדר” שזכרונות מציפים. זה כי “ככה זה”. ככה בנוי המוח האנושי, ככה ה’ יצר את הנפש החיה.
חלקים כואבים לא נעלמים. בטפול טוב, הם מתרסנים, מקבלים את מרות השכל ולרוב הם מסכימים לשבת בשלווה ושקט עד שבאים הדובים ומעירים אותם. הם הצליחו להוריד פרופיל, כי פגשו מטפלת טובה, חמלה, לגיטימציה והכלה. זה משכניע את הדובים לסגת. לחזור לישון. להחזיר את ההנהגה לחלקים הבריאים.
לכן חשוב לדבר אם מוצפים . חשוב לדעת ש”ככה זה” ששורדים פגיעה מינית. חשוב לזכור את החמלה לחלקים שנפגעו וזועקים את כאבם. להגיד לעצמינו שמותר גם להם מדי פעם להתעורר לחיים.
רק שלא נבהל מהם. אנא הרשו לעצמכם לסגור ספר או סרט באמצע, לקטוע שיחת טלפון אם הפרטים הגראפיים מציפים. במקום לומר “אני כבר הרבה שנים אחרי הפגיעה, 5 שנים בטפול, זה לא היה צריך להציף אותי”!!! אמרי לעצמיך, אני היום יודעת לפנק ולטפל בעצמי. מותר לי לשמר את הבריאות נפש שכ”כ נאבקתי עליו. הוא בסדר עדיפות הכי גבוה היום בחיים. שווה לי לא לסיים את הספר, לא לדעת את סוף הסרט, אפילו לבלבל חברה כדי לשמר אותו.
לרוב הזכרונות נסוגים ונרדמים שוב. קצת ללטף, קצת לתת להם לגיטימציה, קצת לתת להם מקום, קצת להנמיך את הכעס כלפיהם, קצת לקבל שזה ככה….והרבה לנחם כי קרוב היום שהכל יהיה ברור, והצדק יעשה, וללא ספק, כולנו נהיה כלולים ב “רוני ושמחי בת ציון”.

“משכני אחריך”

ידוע ידעת מה היה במקדש,
וגם מה הייתי “לפני” הפגיעה.
למה צריך לספר מחדש,
ולתת מילים לכאב, לזוועה?

רוצה שתדע ותבין לבד,
בלי שאוציא הגאים.
הרי “אייכה ישבה בדד”
זה מצב שכולם רואים.

ולצד הרצון לשתוק ת’כאב ירמיהו עבורך מנבא:
“זאת אשיב אל ליבי – על כן אוחיל” (איכה ג’, כ”א)
רק שדברתי את הכאב והרבה,
התעוררה בי תקווה, נרגע גם החיל.

ספרי בדמעות, ליבך שישמע,
מה היה לך ולשברך.
ואלוקים שיודע לתת נחמה
יקימך מעפר ויברכך.

השארת תגובה