גליון 50 “משפט” / אלול תשעח

שכם – שורדות כותבות מנסיונן

ערב ר”ה, תשע”ח

עוד מעט יתקדש החג והגוש הזה – שמתיישב על הלב ומשתיק את המוח – נכנס לפעולה. לפני שאת קולטת שכמה שעות וראש השנה, הוא כבר מגיב ליום הדין.
למה (בשווא) אין לך כח? לסימנים? לתקיעות? להתכנסות בבית הכנסת? לאורחים בסעודה? לבגד החגיגי שצריך לחדש? ואולי אין לך כח לעמוד למשפט? אולי בשבילך המילה “משפט” היא טריגר?
אם היה לך כח למשפטים ודינים, מזמן היית תובעת את הפוגע. אבל לא תבעת אותו כי את לא ממש יודעת מה יאמר הסנגור ואיך יתלהם עלייך הקטגור ואולי בכלל תחווי את התביעה כפגיעה? אז את לא. לא תבעת ולא הסגרת אותו והוא ממשיך בחייו ואת עצרת.
והיום מעמידים אותך למשפט.
אין לך מושג איך מתכוננים למשפט כזה. למשפט שבו במקום שאת תהיי התובעת שמים דווקא אותך על דוכן העדות. ואת בכלל לא יודעת אם לענות ומה לומר.
תגידי, פלא שאין לך כח?

מה בין דין בשר ודם לדין מלך מלכי המלכים?
לראשון מתכוננים במילים, מחפשים עורך דין שיודע לדבר ולענות ולעוות את המציאות ולבלבל את השופט. ובדין של מלך מלכי המלכים, לא צריך להתכונן בהמון מלל. מספיק משפט. משפט אחד ודי: “ואתה הוא מלך קל חי וקיים”. מה מתכוונים? מתכוונים לזה שהוא היה שם כשמישהו כופף אותך לעשות משהו שבכלל לא ידעת מהו. מתכוונים לזה שהוא פה – כשאת רואה איך הפוגע לובש קיטל לבן והולך לתפילת ראש השנה כאילו זר של מצוות על ראשו, ואת לא מבינה כלום ומבקשת להיעלם כדי להצליח להתעלם. והוא יהיה שם כשאת תצאי מהחושך ותתנחמי מכאבך.
בשיחה של רב אהרון לופליאנסקי, במאמר מערכת בהמודיע השבת, הוא ניסה להבחין בין ראש השנה ליום כפור. בר”ה תוקעים. ביום כפור מתוודים. מה הקשר ביניהם?
יש 2 דרכים של דיבור. קול, ודבור המוביל לשפה. בגן עדן ה’ דיבר. ציווה לא לאכול מעץ הדעת. כל מה שנאמר מה’, היה עד אז אמת ונכון. בא הנחש , ובדיבור שלו בלבל את אדה”ר. מאותו יום, הדיבור איבד את המעמד המוחלט של אמת. אנשים היום משתמשים בדיבור להגזים, לעוות, להבטיח הבטחות שוא ולהמציא. אז מה נשאר נקי? הקול. תקיעת השופר הוא רק קול. הדרך הכי ראשונית ופרימטיבית לקשר. את זה א”א לעוות. זה המקום של השופר. זה הקול שאומר, גם אם אני מוצפת, רחוקה, או מבולבלת, אני יכולה להשמיע קול שאומר אני שייכת. (ארטסקרולס בהקדמה למחזור של ראש השנה) רק אם אפשר להתחבר ברמה של קול הפשוט, אפשר להתקדם לדיבור, שזה הווידוי של יום הכפור.
הקב”ה יודע שיש אנשים (בטח בעיקר נשים…) שאפילו להגיד משפט אחד זה קשה להם ולכן מה עשה? אמר לתקוע “אמרו לפני מלכויות, זכרונות, שופרות”. את מה יאמרו? הרי לא אומרים את התקיעות, שומעים אותם. המצווה היא לשמוע. הרי אנו מברכים “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר”. מדוע?
אלא זה בשבילך. special for you. אין לך כח לומר מילה? תקשיבי. השמיעה שלך תעלה לפניו כאמירה!

שנה אחת קודם התקיעות, נשא הגה”ק רבי שלמה קלוגר זי”ע את דרשתו בפני המתפללים ואמר : “במדרש איכה רבא מובא: ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה ואלו הן דוד, ואסא ויהושפט וחזקיהו”. המדרש מספר שהמלכים ,שנאלצו ללחום באויבים, התפללו בנוסח שונה.
דוד אמר “ארדוף אויבי ואשיגם” אמר לו הקב”ה “אני עושה כן”.
אסא אמר אני, אין בי כח להרוג בהם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו הקב”ה: “אני עושה”.
אמר יהושפט, אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה. ענה לו הקב”ה “אני עושה”. עמד חזקיהו ואמר: “אני, אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה. אמר לו הקב”ה “אני עושה”.
וכאן הגביה ר’ שלמה את קולו וקרא: “אולם אנו רבש”ע, כ”כ חלושים עד שאין בנו כח לעשות אפילו מעשה כל דהו וגם לשכב במיטה בנחת אין בנו דעת, רק לבקש וגם לזה אין לנו מילים, על כן אנו מבקשים ממך, אבינו מלכנו, “פשעינו אתה תכפרם”, כשם שעשית לארבעת מלכי ישראל שמילאת בקשתם, כן תמלא בקשתינו ותעשה למעננו. וכל המתפללים התעוררו לבקש את עזרת הקב”ה באמצעות התקיעות ומתוך כך קיימו מצוות שופר.

אינו דומה בית דין של בשר ודם לבית דין שתתייצבי בו מחר. כולם שם מ”הצד” שלך. אף אחד חוץ ממך לא ידע מה קרה בקודש פנימה. תגידי לשופט כל הארץ שאת מפחדת מ”משפט”. שטרם נעשה משפט עם אויביך, אז איך תתפני להישפט על ענייניך?
ואם יקפוץ לך ה”טריגר”? פשוט תקשיבי לתקיעות! בעל הדין מכיר את נתיניו ויודע לפרש את הקולות למילים. ואל תדאגי, לא משנה למה את מפחדת מ”משפט”, ואיך נראה הפחד שלך. אולי הוא כזה שהופך אותך לאבן או נשפך ממך כנהר. בין כך ובין כך “בני הם”.
וביום המשפט אמרי לו משפט: “מלפניך משפטי יצא”.

כתיבה וחתימה טובה.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמה של שורדת

משפט:
בתקופה זו של השנה, המילה משפט מעלה אסוציאציה של דין (ולא משפט במשמעות קבוצת מילים המביעות רעיון מסוים).
לפי זה, ניתן להגדיר “משפט” כזמן בו דנים אדם על מעשיו.
כל משפט נשען על משפטים שנאמרים משני הצדדים – תובע ונתבע. על כן בר”ה אנו מצידנו מתאמצים ללמד זכות על ישראל ולהשתמש במשפטים שמעוררים רחמים ומבקשים מהקב”ה שיאמר גם הוא משפטים עבורנו. “לך תהילה, אמור מילה: “סלחתי”. (ערבית יום כיפור)
שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת
שאלה: לפעמים אני מפחדת להתפלל, לא יודעת מה בדיוק מפריע לי. מרגישה כאילו מילות-התפילה גוזרות עלי “סיוט”. אולי לא בכדי המילה “משפט” המתקיים בבית-משפט, זהה לאוסף מילים היוצר משפט….

תשובה:
יש ארבע חלקים לתפילה:
קריאת המילים – בעיניים
הגיית הצליל – בפה
הבנת התוכן – במח
כוונת הרגש – בלב
בטח את רוצה להשיג את כל החלקים. צדיקה את. רוצה הכל. אבל זה משימה מורכבת אפילו לצדיקים גדולים ולבריאים איתנים. ק”ו לנו. אי אפשר לרצות הכל או כלום. או ארבעת החלקים או שום דבר. צריך ללמוד להסתפק גם בפחות.
תנסי לזהות מה החלק המאתגר אותך במיוחד.
למדתי שיש בנות המדווחות שהן רואות מילים אחרות ממה שכתוב. להן אפשר להציע, לנסות להקשיב למילים. של הש”ץ, של השכנה לספסל. כמה שפחות לקרא. זה ישאיר אנרגיות להבנה ולכוונה.
ואם אצלך הפה לא משתף פעולה. אז קבלי אותו כמו שהוא. גם הקב”ה מקבל אותך כמו שאת. תניחי לפה ותתרכזי בעיניים. בקריאה. בלי להגות את המילים. הרי הקב”ה שומע לחש.
יש מי שמתנסה דווקא בחשיבה. על כל מילה “נחשבות” לה מחשבות סרק. שיתפה אותי מתמודדת שהיא דואגת להתפלל בנוסח שונה. שמקשה עליה להבין את המילים ובמילא פחות מתעמת לה עם המח. יכול להיות שהיא רגילה להתפלל בעברית ומתפללת בבית-כנסת שמתפללים בו בלשון הקודש. העיקר שהחשיבה היא כבר לא אוטומטית.
ואם אין לך כח להרגיש. להתרגש מ”כבקרת רועה עדרו” או  לחוות את “וכל בני מרון יעמדו לפניך”,  קחי איתך מחזור עם פרושים, או ליקוטי מפרשים, תקראי הרבה, תישארי רק ברמת הבנה וצבירת ידע. תתרכזי רק במילים.
ואם תוקף אותך יצרך על כך, תזכרי שהקב”ה “יודע יצר יצורים” והוא רואה את מאמציך ומעריך את היכולת שלך לפעול באופן שיאפשר לך להתפלל.

שתתקבל תפילתך, בכל צורה שהיא תהיה, לרחמים ולרצון.

“משכני אחריך”

ביום בו תשב על כס המשפט
ויאמרו כולם “הנה יום הדין”,
דע לפחות, ש”גם לי אכפת”
והשת אזניך לקולי העדין.

אין בי כח לזעוק,
כי הפה עוד עתק.
אין לי כח לשתוק,
כי הכאב עוד שותת

אתן דעתי לשופר ולקולות
וירצו לפניך כזבח ועולות.

השארת תגובה