גליון 51 “אדם מחפש משמעות / חנוכה תשעט

חנוכה, תשע”ט

את הסיפור הבא שמעתי מהרבנית שחור תחי’, מורה ומרצה שאת שנותיה הראשונות בעולם העבודה עשתה בסביון, במרכז ללימודי יהדות. בתפקידה – הפעילה ילדים שאינם שומרי תורה ומצוות וקרבה אותם לדתם. היא או שותפתה או שתיהן, רצו להמחיש לילדים את נס חנוכה, מה עשו? הן הכינו לכל ילד נר דולק כשלידו מונח פתק עם מצווה. המנחה סיפרה לילדים, שבעולם היה אור גדול ואז באו היוונים והחשיכו. “ילדים, אתם יודעים איך היוונים עשו זאת? גזרו גזירות ולא הרשו לשמור מצוות. לא שבת, לא החודש, לא ברית מילה”. “ועכשיו” – כך אמרה המנחה, “כל הילדים שבפתק שלהם כתובה מצוות שמירת שבת, מכבים את הנר. כמו שעשו היונים”. הילדים נשאבו לסיפור ולפעילות ועברו ממצווה למצווה ומכיבוי נר אחד למשנהו. החדר החל להחשיך ודאגת הילדים היתה כנה. רק נר אחד נשאר דולק, הנר שלידו היה כתוב: “לימוד תורה”.
“ילדים”, אמרה המנחה, “היונים רצו לכבות גם את הנר הזה, אתם מסכימים להם?” כל הילדים צעקו: “לא, יהיה פה ממש ממש חושך”. “אז תשמרו על הנר היטב” ענתה להם המנחה ועשתה תחבולות שיגרמו לילדים להתאמץ ולהגן על הנר שלא יכבה. “אתם רואים ילדים, חייבים לשמור על הנר האחרון. אתם שמרתם עליו וגם היהודים בגלות יון שמרו עליו: התחבאו במערות, ירדו למרתפים ולמדו תורה. אם הנר הזה יכבה יהיה חושך. ובזכותכם הנר, הנר נשאר דולק! “מה נעשה איתו ילדים?” אז אחד, בטח עם נשמה מאירה, אמר לה בהתרגשות “עם הנר הזה אפשר להדליק את כל הנרות”. המנחה חזרה אחריו בקול: “עם הנר הזה אפשר להדליק את כל הנרות”. הילדים ניגשו עם הנר הכבוי לזה הדולק והציתו חזרה את האור.

ועכשיו לתרגיל קטן:
מה נראה לך משמעותי יותר: נר קטן לקראת סוף בעירתו, מדורת ל”ג בעומר, הלהבה בכיריים?
נו, מה את אומרת? האמת היא שלכולם אותה משמעות. כל אחד מהם יכול להיות במצב זה או אחר. נר קטן לקראת סוף הבעירה יכול להצית מדורה שלימה. ומדורה לקראת סוף הבעירה מצטמצמת עד כדי נר קטן בסוף פעילותו.

באש זה נראה מובן, ובבני-אדם שלהם צלם אלוק? “נר אלוקים נשמת אדם”. הנשמה היא כמו נר. את ממהרת לדרג “שווי” של אדם. ולקבוע כמה משמעותית את לעצמך ולסביבה ביחס ל…
אבל את והנר חד-הם. וכמו שאין אש משמעותית יותר, כך אין נשמה משמעותית פחות.

הגיליון הזה מוקדש לאותן מתמודדות שממשיכות לשמור על הלהבה שלא תכבה ויורדות למרתפים ומתחבאות מאחורי ראשי-תיבות וקודים smiley העיקר שאף אחד לא יחשיך אותן. וממקום מושבן הן מאירות את עצמן ואת הסביבה.

ב”אגרות קודש” כרך כז, מביא האדמור מחב”ד שאלה מענינת. ענין חנוכה הוא הדלקת “נרות חנוכה” – הדלקה של כל נר ונר. לעומת הדלקת המנורה שהיתה מקשה אחת וענין ההדלקה היה “הדלקת המנורה”. התשובה לכך היא שבגלות אדם נדרש לשמור על האור בנר. נר קטן, גדול חזק או ישן. אתה תדליק את הנר. תעשה משהו. לעומת זמן הגאולה שאז צריך “להאיר את המנורה” העבודה היא כללית. עבודת הכהן הגדול שהוא שליח של עמ”י.
ומסיים האדמור מחב”ד בלשון קדשו:
“ויהי רצון אשר יאיר כל אחד ואחת את נרו,את נשמתו – נפש האלקית ונפש הבהמית – ואת חלקו בעולם, ובאופן – כהלכה דבית הלל – דמוסיף והולך, מוסיף ואור, עד לקיום היעוד דלילה כיום יאיר. בברכת הצלחה בהפצת המעיינות”.
את המנורה מדליקים מנרות. קודם צריך אור בנר ואח”כ אפשר להצית על-ידו מנורה. לא משנה גודל הנר או עוצמת השלהבת. את חיה? יש נשמה? יש נר! זה מה שצריך. שלא תעזי לכבות אותו ולזלזל בהשפעה שיש לו בעולם. כי כל ניצוץ משמעותי להדלקת המנורה העתידית.
בספרו “האדם מחפש משמעות” אומר פרופ’ פרנקל “שתסכול קיומי, דאגה או יאוש, אינם סימנים פתולוגיים ואינם מחלה נפשית, אלא הם אמירה על המציאות הקיומית של האדם. תוספת אישית: בדומה לנר שבעצם הדלקתו מכלה את השעווה שבו. עד כאן תוספת… ועל כן, תפקידו של הרופא הוא לעזור למצוא פשר לתחושות הללו ולסייע במציאת הדרכים בין התחושות הללו לבין הנסיבות הקיומיות שגרמו להם. עיקר שאיפתו של האדם ,לדעת פרנקל, הוא לממש את המשמעות, הפשר של חייו, של ערכיו הפנימיים – ולכן, אם ימצא הפשר והתובנה הפנימית, אזי גם ייפתר חלק ממצוקתו הנפשית של “החולה”.
חוץ ממה ששווה לקנות את הספר עכשיו כי הוא נמכר בהנחה משמעותית. כדאי לקנות אותו כי הוא מתאים לענין הנר ומשמעותו. כל נר משמעותי באותה מידה מעצם קיומו. וכל אדם משמעותי באותה מידה מעצם בריאתו על-ידי הקב”ה. יתכן שדווקא אדם קטן הנראה שולי יהיה הנר ממנו שואבים אש להדלקת הגאולה.
אם עדין לא השתכנעת, תוכלי להשאיל את הספר דרך האתר בלשונית “ספרות מקצועית” תחת הפוסט: “טופס השאלת ספרים”. כי יש לך משמעות. את רק צריכה להסכים לגלות אותה.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמה של שורדת
אדם מחפש משמעות
כפי שצויין לעיל, פרופ’ פרנקל, ניצול אושוויץ, כתב רבות על החיפוש של משמעות, והיכולת של מציאת משמעות להיות מנוע חזק לרצון האדם לחיות. הוא מצא שגם כאשר מנסים להסיר את השאריות האחרונות של צלם אנוש, עדיין ניתן למצוא משמעות לחיים.
אנחנו נוהגים להשתמש במושג של “משמעות” כמילה נרדפת להערכה עצמית.
משמעות החיים הוא מונח המתייחס לתהייה הפילוסופית על סיבתו ומטרתו של הקיום בכלל, והקיום האנושי בפרט. ככל מונח פילוסופי, יש ויכוח אם יש בכלל משמעות לחיים, או הם שרירותיים וחסרי תכלית. בתרגום למילים פשוטות יותר, האם יש סיבה שאני היום חיה. (עם דגש על “אני”)
למה משנה לנו אם יש משמעות לחיים? נראה לי שכאשר סובלים, ויש הרבה כאב, השאלה היא הרבה יותר רלוונטית. צריך להיות סיבה שנשארים כאן וממשיכים להאבק. לכאורה, בשביל עצמי לא הייתי נשארת פה. אז למה אני מסכימה להיות נוכחת עוד דקה פה? אנשים שחייהם צפויים ומהנים, לא צריכים להתעסק עם פילוסופיות. זה “פריווילגיה” השמורה לנפגעות. לכן לפעמים זה מפתיע לפגוש אנשים שמשמעות החיים לא מטרידה אותם כלל. “חיים חבר”!!! (ולמה את צריכה להיות כ”כ פילוסופית?…)
משמעות החיים איננה רק דבר פילוסופי-תאורטי לאדם. על פי פרנקל, בסקר באוניברסיטה אמריקנית התברר כי 85% מהסטודנטים שניסו להתאבד אמרו כי הסיבה למעשם הייתה מפני שהחיים נראו להם נעדרי משמעות.
התאבדות בדרך כלל מתקשרת לתחושת אובדן, שבו האדם חש כי איבד את החשוב מכל. אבדן הגוף והנפש בזמן פגיעה הוא אבדן עצום, שמכריח את הנפגעת לחפש משמעות של האבל הזה ושל הסבל שנגרם. כלומר, רק סבל מעורר את האדם לשאול שאלות קיומיות ולמצוא את המשמעות העמוקה לחיוו – כמו שפרנקל מזכיר בכתביו.
שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת
שאלה: מי קובע אם אני משמעותית? רק ההרגשה שלי? אם אני פעם בשבוע עוזרת לקשישה לחצות את הכביש, זה מצדיק את קיומי? אם אני מורה, ותלמידה אחת לשנה, משנה משהו בהתנהגות שלה, בעקבות הערה שלי, זה מוכיח שיש ערך לקיומי?

תשובה:  נדמה לי, שככל שהאבל יותר גדול, המשמעות צריכה להיות עמוקה ומוצדקת יותר. אם הפגיעה השאירה אותי חסרת אונים, מחוקה ומושפלת, אז כדי להצדיק את קיומי עלי אדמות, אני חייבת לעשות או להיות, תמיד, הכי. לא כמו כולם שתורמים פה ושם, אלא כל רגע ורגע צריכה להצדיק את קיומי.
מתיש, מתסכל, קשה ונורא לחיות ככה.
הבסיס של טפול לאלה שחוו טראומה מינית, זה העבודה הסיזיפית על החזרת הדמוי העצמי. היא סזיפית, כי גם בטפול מצליח, טריגר לא צפוי ממוטט שוב את הדמוי העצמי, והוא גולש באופן מסוכן במהירות טיל, בחזרה למקום שממנו התחילו את הטפול. איזה מאבק צריכים לעשות עם המוח כדי לזכור  שאני שווה בדיוק כמו כולם.  (וכמה בטעות חושבות שצריכות להיות יותר מכולן…אהובות יותר, תורמות יותר, טועות פחות…) צריכים כמו מנטרה לחזור ולהצהיר מידע שיודעים אותו: מי שפגע בך הוא האדם שצריך להצדיק את קיומו בעולם.
יש ימים שמאוד יצרניים, ממשים את הפוטינציאל, משפיעים לטובה על האנושות. וכמו כולם, יש ימים שמותשים מהחיים, אין אפילו כוח לקום, ובטח לא להציל אף אחד…אז מה?
אז אומר משהו שאולי קשה לשמוע ולקבל: “ככה זה”.  לפעמים הכאב של הפגיעה מביאה לשיאים של עשייה, הצלחות, הישגים ויצרנות. נשים שנאבקות עם מחשבות ורגשות  (שרוב העולם היה משתומם אם היה יודע באיזה תנאי חיים נפגעות נאלצות לשרוד) מצליחות לתפקד, לפרנס, לגדל את ילדיהם, לקיים מערך של קשרים בינאישיים, לעמוד בדרישות עבודה או משפחה, ולפעמים חודר טריגר, ופתאום א”א. “ככה זה” שסובלים מטראומה מורכבת.
את לא שווה פחות, כי לפעמים אין כוח. אינך מוערכת בגרם אחד שונה, כאשר זיכרונות העבר משפיעים על ההווה. שומעת ברקע את הקול שאומר “זה לא צריך להיות כך”!!! ואם זה כך, לא שווה לחיות.”
כמה זה מרגיש ככה – אבל זה מגיע מהצורך לדון את עצמינו באמות מידה מעוותות. כי באמת מגיע חמלה לסבל,  קבלה שזה כ”כ כואב ולפעמים עד שאין כוח להאבק בו  (ולא כי עצלנים), ומותר ככל האדם לדעת שיש ימים פחות טובים (וזה לא אומר שפחות שווים)….כי ככה זה שפוגע הרס את הגוף ובלבל את כל הנפש…
אז גזורנה ושמורנה, או הפקדנה אצל ידידה את המילים הנ”ל. בימים הטובים שלך, את תקריאי את המלים לידידה אחרת בשעת צרה, וכאשר את מאבדת את משמעות החיים, וחושבת שלא תרמת להם היום דיו, את תקשיבי להם…

“משכני אחריך”

ציטוטים מספרו של ויקטור פרנקל “האדם מחפש משמעות”

חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד. תפקידים אלה – פשר החיים ומשמעותם – שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים ומשמעות האדם בהצהרות כוללות.

מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.

צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה.

סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד. זה מקור ישעו ברגעים הקשים ביותר של קיומו, אם כי יש שהוא צריך לאלץ את רוחו שייטול עליו משימה זו.

בתוך בדידות אין קץ, כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחידי עשוי להצטמצם בקבלת עול יסורים בדרך הנאותה – בדרך מכובדת, במצב כזה יכול אדם לזכות במילוי משאלותיו מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו.

אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל.

השארת תגובה