הרגע הנוכחי המתרחב / הרצאה מאת דן שאכטר שניתנה ביום העיון השנתי של התוכנית: פסיכותרפיה מזרח מערב, אוניברסיטת תל אביב ביוני 2009. תרגמה מאנגלית רוני יעקובוביץ’.

“יש לך רק כמה רגעים לחיות”, “You only have moments to live”, זהו שמו של פרק בספרו של ג’ון קבט-זין Full Catastrophe Living, בו הוא מצטט את נאדין סטייר בת ה 85 מלואיוויל, קנטקי: “כן, היו לי רגעים… ואם הייתי צריכה לחזור על הכול שוב, הייתי רוצה עוד. רגעים. למעשה לא הייתי רוצה שום דבר אחר. רק רגעים, אחד אחרי השני, במקום לחשוב בכל יום כל כך הרבה שנים קדימה”.
השאלה היא איך לעשות זאת. איך לחיות כל רגע, זה אחר זה. ואיך לעזור למטופלים שלנו לחיות כך. אני מבקש לתאר כאן שיטה המעמידה במרכז התהליך הטיפולי את חוויית הרגע הזה. אראה כאן כיצד ניתן להרחיב את הרגע הנוכחי, כיצד לאפשר תנועה, וגם – מה עלול להקפיא או לתקוע את התהליך הזה.
ראשית אתן תרגיל לדוגמה, לאחר מכן אסביר כמה מיסודות השיטה ואפרט מעט על התיאוריה הנמצאת בבסיסה.
אם כן, נתחיל – אני מזמין את הקוראים לחוות את הרגע הזה באמצעות כמה הנחיות משיטת ההתמקדות (Focusing – Gendlin, 1982).
תרגיל:
אני מציע לקחת כמה דקות להקשיב פנימה לאופן שבו הגוף שלכם חווה את הרגע הנוכחי. שימו בבקשה את המאמר בצד לכמה דקות ואם זה מרגיש בסדר, עצמו את העיניים. קחו זמן, אל תמהרו. תקשיבו לגוף ולתחושות שעולות בו, ולקראת סוף ההקשבה תשאלו: איזה מידע קיבלתי מהגוף על חווית הרגע הזה?
בהמשך הטקסט, בנוסף לקריאה ומחשבה על מה שייאמר כאן, אתם מוזמנים לחזור ולבדוק מדי פעם כיצד הגוף מגיב.
כעת הייתי רוצה לתת סקירה קצרה של ההתמקדות ולהסביר מדוע בעיני זוהי דרך מצוינת, לא רק להיות ברגע הנוכחי, אלא גם לאפשר לרגע הנוכחי להתרחב.
מה זה התמקדות? הפסיכולוג והפילוסוף האמריקאי יוג’ין ג’נדלין ניהל בשנות ה 70 מחקר שסבב סביב השאלה: מה מאפשר שינוי אצל אנשים העוברים פסיכותרפיה? הוא גילה כי שינוי מתאפשר כאשר המטופל נמצא בהקשבה פנימה לחוויה הגופנית שלו בזמן שהוא מדבר, ולא כאשר הוא מדבר מהראש בלבד או כאשר הוא רק עסוק ברגשות. הוא פיתח שיטה המכונה התמקדות (Focusing) ולאחר מכן פסיכותרפיה בגישת ההתמקדות (Focusing Oriented Therapy), על מנת לעזור לאנשים לפתח את היכולת הזו לדבר מהגוף. וויניקוט מצביע באותו כיוון כאשר הוא ממקם את הפסיכה בכל מקום בו הגוף חי. ג’נדלין כינה את התחושה הגופנית הזו ‘תחושה מורגשת’ – felt sense: “ה felt sense אינו חוויה מנטאלית אלא גופנית. מודעות פיזית בנוגע לסיטואציה, או אדם, או אירוע…”. בתוך ה felt sense חבויה משמעות מורגשת כלשהי. יש שם משמעות, גם אם היא אינה ברורה מיד בהתחלה.
הבה נתבונן בכמה מהאלמנטים המרכיבים את התרגיל שזה עתה התנסינו בו. האלמנט הראשון הוא קצב. קצב איטי. דניאל סטרן אומר על ההאטה הזו: “הרגע הנוכחי לא חולף ביעף כך שאנו יכולים להתבונן בו רק כאשר הוא כבר איננו. לא, הוא חוצה את המרחב המנטאלי, ולוקח לו כמה שניות להתגלות”. דבר זה בא לידי ביטוי בחשיבות הרבה שיש להשהיה ולשמירה על קצב איטי בתהליך ה Focusing. אם ברצוננו להיות בקשר עם ה felt sense, עלינו בראש ובראשונה להאט את הקצב, להפנות לאט ובהדרגה את ההקשבה שלנו אל הגוף.
האלמנט השני בהתמקדות הוא הניסיון, בעיקר בתחילת התהליך, להניח בצד במידה מסוימת את תהליך החשיבה. אני אומר במידה מסוימת כיוון שלא מדובר כאן בלהפסיק לחשוב. אנחנו רוצים להקשיב בעיקר לתחושות הגופניות, בתור הבסיס שמתוכו עולות וצפות חשיבה והסמלה. כאשר מתוך אותה תחושה גופנית, ה felt sense, מתהווה תיאור או סמל, אנחנו בודקים עם הגוף שלנו על מנת לנסות ולחוש אם התיאור הזה מרגיש נכון. הסמכות העיקרית היא התחושה הגופנית, ה felt sense. אם המילה שעלתה לא מרגישה נכון, זו אינה המילה הנכונה, ואנו נוסיף ונחכה עד שהמילה הנכונה תופיע.
אם כן, התמקדות היא השיטה שפיתח ג’נדלין. את התיאוריה שבבסיסה הוא מכנה “The Philosophy of the Implicit”. מה משמעות המילה הזו Implicit? בעברית אולי נאמר “משתמע”, “מובלע”, “מקופל בתוך”.
ג’נדלין מדבר על היחסים המורכבים והסבוכים בין מילים לחוויות. זהו הנושא העומד במרכז אחת העבודות העיקריות שלו שכותרתה: “החוויה ויצירת המשמעות” (Experiencing and the Creation of Meaning). בעניין המילה implicit בהקשר זה אומר ג’נדלין כי “המילה implicit גם היא אינה מוצלחת במיוחד. המשמעות שלה היא משהו חבוי, מקופל בתוך משהו, אך הוא כבר נמצא שם. לא לכך אני מתכוון. אני מתכוון לתנועה קדימה שעוד לא קרתה. אנחנו מרגישים אותה, אבל היא עדיין לא הושלמה”
“תנועה קדימה שעוד לא קרתה”. נסו אולי לחוש כעת את התגובה שלכם למילים האלה. קחו רגע ואמרו את המילים האלה שוב לעצמכם. הפנו את העניין והסקרנות שלכם לא רק למחשבות שלכם אלא גם לתגובת הגוף שלכם כאשר אתם שומעים את המילים האלה… תנועה קדימה שעוד לא קרתה… כך תוכלו להתנסות קצת באיך תחושה גופנית עשויה להוסיף משהו, ייחודי וסובייקטיבי, להבנה האינטלקטואלית.
אזכיר רק בקצרה במאמר מוסגר כי ג’נדלין פיתח שיטה נוספת הנקראת “חשיבה על הקצה” (thinking at the Edge) שהיא דרך לעבוד עם ה felt sense על מנת לקבל זווית נוספת על תהליכי החשיבה שלנו ולפתח בדרך זו מושגים ורעיונות חדשים.
הרעיון שאנו תהליך הוא מרכזי אצל ג’נדלין. תהליך, או מה שהוא מכנה גם: תנועה קדימה. מטאפורה אחת לתנועה קדימה היא השלמה של שיר. אם משורר כתב תשע שורות והוא מחפש את השורה העשירית והאחרונה, הוא (או היא) עשויים לנסות, או למדוד אם תרצו, כפי שמודדים בגד, מספר שורות אפשריות עד שתימצא האחת שמרגישה נכונה. ברגע שכתב המשורר את השורה האחרונה, נראה כאילו היא היחידה שהייתה יכולה להיכתב שם. בפילוסופיה של ג’נדלין, משמעות היא כמו אותה שורה אחרונה בשיר. היא הייתה חבויה בתשע השורות הראשונות, אבל היא לא התהוותה או התממשה עדיין עד שהשורה הופיעה ומשהו בפנים אישר שהיא נכונה.
לרעיון ה-Implicit בהקשר זה יש משהו המזכיר את תיאורית הסימפטום של פרויד. הרעיון שהסימפטום הוא ייצוג הן של המצב המקורי, החרדה, והן של הפתרון, קרוב מאד לרעיון שה felt sense נושא בתוכו את כל האלמנטים הללו. דרכו של ג’נדלין להתבונן בסימפטומים היא לומר שכאשר אנחנו בתהליך החיים שלנו, לעיתים משהו עוצר את התהליך- התנועה קדימה נעצרת. (רעיון זה דומה לאופן שבו מגדיר פיטר לוין טראומה כתהליך גופני שנעצר. אותה עצירה נגרמת על ידי חוויה של הצפה, של יותר מדי, מוקדם מדי, מהר מדי. שיטת הטיפול בטראומה שפיתח פיטר לוין – “חוויה סומאטית”, Somatic Experiencing, מושפעת מ Focusing. העצירה, אם כן, גרמה להפרעה בתהליך, אבל קיים שם זיכרון בגוף, זיכרון של המצב הזה, של העצירה הזו. כשאנחנו משתהים לרגע, כשאנחנו לוקחים את הזמן ומקשיבים פנימה, אנחנו יכולים ליצור קשר עם אותה תחושה גופנית, ה felt sense, ואז לאפשר לה להתגלות. התנועה קדימה שלא התאפשרה בזמנו, מתאפשרת כעת.
באשר למילה הזו – “להתגלות” (במקור: unfold), כך מתאר ג’ון וולווד את תהליך ה Focusing: התגלות החוויה. הוא מדבר על התגלות המתרחשת ברגע הנוכחי, התגלות של האופן השלם שבו חווינו סוגיה, או מצב, או אירוע, חוויה שהייתה עד כה חבויה. החוויה השלמה הזו מכילה את כל מה שנחווה בנוגע לסוגיה הזו בעבר, וגם את הידע לגבי ‘מהו הצעד הבא הנכון’, הצעד המחכה להתהוות כעת וליצור את העתיד. כך, רגע זה, שהיה יכול להיות רגע של תקיעות, הופך להיות מה שדניאל סטרן מכנה “רגע נוכחי מתרחב” (an expansive present moment). רגע נוכחי שמכיל מידע מהעבר, נחווה כאן ועכשיו ונע קדימה דרך סדרה של צעדים נכונים אל העתיד, לעבר עוד ועוד רגעים נוכחיים שיבואו בזה אחר זה.
סטרן אומר: “הרגע הנוכחי יכול להיות מוחזק כבן ערובה על ידי העבר או על ידי העתיד. העבר יכול להאפיל על ההווה בכך שהוא מטיל עליו צל כה כבד שלהווה לא נותר אלא לאשר את מה שכבר היה ידוע ממילא… העבר הפסיכואנליטי נתון בסכנה הזו.” במקום אחר בספרו “The Present Moment in Psychotherapy and Everyday Life” אומר סטרן כי העבר הפסיכואנליטי עלול להפוך לעבר דטרמיניסטי. זוהי דרכו של סטרן לדבר על מה שג’נדלין מכנה עצירה ((stoppage. אולם, קיימת אפשרות לחיות בהווה רב-זמני מתרחב, הווה שכולל את כל מימדי הזמן. הווה שנובע מן העבר, נחווה בהווה ונע אל העתיד.
על מנת שהעבר יוכל להעשיר את ההווה בלי להאפיל עליו, נקודת ההתייחסות הבסיסית שלנו צריכה להיות הרגע הנוכחי. הרגע הנוכחי כפי שאנחנו חיים אותו כרגע בגופנו החי. דבר זה צריך לבוא לידי ביטוי לא רק בתיאוריה אלא במתודה של העשייה הטיפולית הלכה למעשה.
כאשר אנחנו אומרים Focusing אנחנו למעשה מתכוונים: תשומת לב מרבית לתחושה מורגשת (felt sense) ולמשמעות מורגשת (felt meaning). מבחינתי השיטה הזו מביאה איתה את מה שמשתמע מעבודתו של וויניקוט, את מה שמשתמע מעבודתו של דניאל סטרן על הרגע הנוכחי, את מה שמשתמע מהתיאוריה והפרקטיקה של הקרוב-לחוויה (experience-near) של קוהוט, את מה שמשתמע מהפסיכולוגיה ההתייחסותית. Focusing נושאת קדימה את כל אלה, ואחרים, בכך שהיא מוסיפה משהו שהיה חסר בעבר ושבעיני הוא חיוני: טכניקה שהיא באמת ובתמים קרובה-לחוויה.
אן וייזר-קורנל, תלמידתו של ג’נדלין, הביאה להתמקדות את מה שהיא מכנה הקבלה הרדיקאלית של הכול – The Radical Acceptance of Everything. וייזר-קורנל, בלשנית בעברה, פיתחה את מה שהיא מכנה “שפת הנוכחות” – Presence Language. לדוגמה: אני מזמין את הקורא לבדוק את התגובה שלו למשפט הבא. אמור לעצמך: “אני מת מפחד”. הקשב לתגובת הגוף שלך. “אני מת מפחד”… ואז אמור לעצמך: “אני שם לב למשהו בגוף שלי שמת מפחד”. “אני שם לב למשהו בגוף שלי שמת מפחד”… כיצד מגיב הגוף שלך כעת? במה הבחנת? ייתכן והבחנת בכך שהמשפט השני מאפשר תחושת מרחק, אולי משהו שאפשר לתאר אותו כתחושת פרופורציה. אולי מצאת שאתה יכול לשהות במחיצת משהו שאחרת היה קשה מדי לשהות במחיצתו. אולי חוויה של להיות עם חלק ממך ולא עם כולך. המטרה של אותה “שפת נוכחות” היא לפתח את מה שוייזר קורנל מכנה “עצמי נוכח” (Self in Presence), אני המסוגל להתבונן על הכול, על כל דבר, לא משנה עד כמה הוא קשה, בלי להזדהות עימו. עמדת ההתבוננות הזו מחזקת את יכולתו של האדם לאפשר לחלקים פנימיים להמשיך בתהליך שהגיע לעצירה.
יכולת זו להיות נוכח מאפשרת למה שנתקע להתרחב ולנוע קדימה. כאשר היכולת הזו להיות בנוכחות זמינה לנו בתהליך הגוף החי שלנו, להתבונן בכל דבר מבלי להיות מוצפים, אנחנו משפרים את היכולת שלנו לחיות ברגע הנוכחי, ולאחר מכן ברגע שיבוא אחריו, וכן הלאה.
וינייטה מטיפול: בחורה צעירה נפרדה מהחבר שלה. לאחר שהיא עוברת תקופה עמוסה מאד מבחינה רגשית היא מדברת בטיפול בעיקר על ההבנות שלה לגבי מדוע אותו בחור לא היה טוב בשבילה ולמה ההחלטה לעזוב הייתה ההחלטה הנכונה. אולם, היא מרגישה תקועה בחייה, לא מצליחה להמשיך הלאה. באחת הפגישות אני מזמין אותה להקשיב לגוף שלה בזמן שהיא חושבת על המצב הזה. היא לוקחת את הזמן ואז אומרת: אין שם כלום. אני אומר: אז בואי תראי אם את יכולה לקחת עוד כמה דקות ולהקשיב למשהו הזה בתוכך שמרגיש כמו כלום. אחרי זמן מה היא אומרת: כן. זה סוג מאד מעניין של כלום. זה יותר כמו משהו תפוס וכלוא בחזה שלי שלא משאיר מקום לכלום. כן, ואז אני מרגישה תחושה של איזה פחד גדול, בין הסדקים של השכבה הצפופה והחסומה הזאת בחזה שלי, ואז תחושה של איזו תזוזה קטנטנה שם. עכשיו, עמוק בתחתית הבטן שלי אני מרגישה שיש שם כאב ענק. הוא מרגיש מאד ישן. זה כמו רעל סמיך ושחור. ועולה לי מחשבה שבעצם חייתי במצב של לא פה ולא שם, לא ממש שחררתי אותו, לא ממש התחלתי משהו עם מישהו אחר, כדי לא להרגיש את הכאב הגדול והמפחיד הזה. עכשיו נופל לי האסימון שאתה בעצם אמרת משהו דומה לזה, אמרת את זה כמה פעמים, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לשמוע את זה. עכשיו כשזה בא ממני, פיזית מהבפנים שלי, אני מסוגלת להקשיב לזה.
הוינייטה הזו מדגימה כי לעיתים רק לחשוב, כמו גם רק להרגיש, בייחוד כשאנחנו באים ממצב של הצפה, יכולים לשמר תקיעות. ראינו כי להשתהות רגע ולהקשיב לתחושה גופנית שהיא לעיתים מעורפלת ולעיתים לא ברורה, יכול להחזיר אותנו חזרה אל תוך הזרם של התהליך המתמשך החבוי שלנו ולאפשר לו לנוע קדימה.
ויליאם ג’יימס מבטא זאת בצורה כה יפה כאשר הוא אומר: “בכל אחד מאיתנו נוכחים כעת, ממש כרגע, בדופק החיים הפנימיים, עבר קטן, עתיד קטן, מודעות קטנה לגופנו, לגופו של האחר, לאותן ישויות נעלות שאנו מנסים לדבר עליהן, חקר פני כדור הארץ וכיוון ההיסטוריה… לאמת ושגיאה, לטוב ורע ולמי יודע מה עוד?”
כל מה ששם, בדופק החיים הפנימיים, נוכח מיידית, ברגע זה ממש.

מקורות:
Kabbat-Zin, J.: Full Catastrophe Living. 1990. Bantam Dell. New York.

Stern, D.: The Present Moment in Psychotherapy and everyday Life. 2004. Norton. New York.

Gendlin, E.: Focusing. 1981. Bantam Dell. New York

Gendlin, E.: A Process Model. 1997. The Focusing Institute. New York.

Weiser Cornell, A.: The Radical Acceptance of Everything. 2005. Calluna Press.

Winnicott.: Mind and its Relation to the Psyche-Soma. 1949. In D.W.Winnicott. Through Paediatrics to Psycho-Analysis. The International Psycho-analytical Library. The Hogarth Press and The Institute of Psycho-Analysis. pp243-254.

השארת תגובה