התבודדות – לדבר עם ה’ / מכתביה של חיה הרצברג

שו”ת – התבודדות

הרבה אנחנו מדברות כאן על התבודדות, התפילה הפרטית שפותחת שערים; שערי שמיים שבמרומים ושערי שמיים שאצלי בלב.
בשונה ממאמרים קודמים שהארנו בהם את ההתבודדות מכל מיני זוויות מדהימות שבה, המאמר הזה רוצה לחזור אחורה, אל הבסיס, כדי לתת מענה לשאלות שעולות ונשאלות שוב ושוב על ידי מתבודדות שבדרך או כאלה שבדרך להתבודד..
מה זה, בעצם, ‘התבודדות’?
התבודדות זה זמן קבוע, יומיומי, של תפילה פרטית. תפילה שאת מתפללת אותה בלי סידור, בלי מילים כתובות ובלי דקלומים. את נפגשת עם השם ביחידות ומדברת איתו בשפה שלך, כמו שמדברים עם חבר טוב אמתי, דיבורים חדשים ופרטיים שנולדים אצלך כרגע, לראשונה בהיסטוריה.
כשאת מתבודדת את מקיימת מצוות עשה דאורייתא של תפילה. בזמן הזה את גם את עובדת על קיום שש מצוות תמידיות, יראה, אהבה, אמונה – כל מילה של תפילה שאת אומרת, בוראת את הקשר שלך עם השם יתברך.
מי ‘המציא’ את ההתבודדות? זה לא משהו שהוא רק של ברסלבים?
כאשר אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, ויצחק את מנחה ויעקב את ערבית, הם לא תיקנו את הנוסח לתפילה. הנוסח הוא רק מאז אנשי כנסת הגדולה. אז איזו תפילה תיקנו לנו אבות האומה אם לא את זו שבסידור?
הם תיקנו שאדם מתבודד בבוקר, בצהריים ובערב. שלוש פעמים ביום אדם עוצר להתרעננות ואומר – איזה כיף, עכשיו אני לוקח את הזמן שלי, כדי לדבר עם השם על הכול! בבוקר אני הולך לספר לו את כל החלומות שלי על היום הזה, בצהריים אני אומר לו – תראה מה עבר עלי מהבוקר, איזה סחרחרה של דברים רודפים אחד את השני, אני כמו נחליאלי, רק רץ ורץ רץ.. תעזור לי להיזכר מה אני באמת רוצה. ובערב אני יושב עם היום שעבר ועושה מאזן – איפה היה מדהים, איפה היה מאכזב ואיפה היה מזעזע…
ומאבות האומה והלאה, לאורך כל הדורות, היתה ההתבודדות חלק מעבודתם הקבועה של כל הצדיקים, ורבי נחמן מברסלב שם אותה במרכז החיים הרוחניים שלנו, כיסוד וכשיטה.
אחרי שחז”ל תיקנו לנו כבר את הנוסח לתפילה, למה צריך גם התבודדות? למה הסידור לא מספיק?
העברתי שיעור חד-פעמי באיזה מקום, ניסינו לגעת בנושא של להרגיש שהקדוש ברוך הוא קרוב, לדבר איתו באמת, למצוא אצלו את המקום והמַטען שלי, למצוא איפה אני נרגעת ומקבלת כוח, מה זה הקשבה ומה זה לשתף ומה זה לבטא..
ראיתי שיש הרבה הזדהות, אבל אז קמה מישהי שזה לא התקבל על דעתה בשום פנים ואופן. היא ממש הזדעקה: “יש לנו כבר תורה ומצוות! למה צריך לעקוף אותם? למה צריך משהו בִמקום? למה צריך את כל הדבר הזה? מה רע בתורה ובמצוות? למה צריך דברים בִמקום התורה והמצוות?”
שאלתי אותה: “אני השתמשתי במילה ‘בִמקום’?”
“לא, אבל למה הסידור לא מספיק? הרי חז”ל כבר ערכו בשבילנו את הסידור וכללו בו את הכול, ו”שמע קולנו” הופך לפעמים להיות ארוך מאוד, כמעט כמו כל התפילה. ואם עולה משהו ממש מסובך על הפרק, תמיד אפשר למצוא לו מקום ב”רפאינו” או ב”השיבנו” או איפשהו.. אז למה צריך דרך אחרת??”
היא הייתה מאוד נסערת, והזמן היה קצר מדי בשביל שאני אסביר לה שאני בכלל לא מדברת על דרך אחרת במקום, או בנפרד, מתורה ומצוות; אני מדברת רק על איך נעשה שלתורה ולמצוות יהיה את מי לפגוש. בתורה ובמצוות לא חסר כלום; אבל אם היינו רגישים יותר היינו מבחינים עד כמה, במפגש איתם, חסר אותנו. הנושא שלנו הוא הרצון להתחיל ולהתקיים. להיוולד. “אנא זמין למהווי”. אני רוצה להתהוות בתוך הדברים. אני רוצה שהתורה והמצוות יפגשו אותי ושאני ארגיש שזה קורה. אני לא רוצה להיבלע ללא תחושה בתוך העשייה החיצונית, וגם הקדוש ברוך הוא לא רוצה שאבלע.. הקדוש ברוך הוא מחכה לי. לאמונה שלי, לפנימיות שלי, זו שבאה מתוכי, לא זו שמרחפת מסביב על תקן של סטיקרים.
אני לא יכולה להאמין בו באמת אם משהו בפנים לא מתעורר. ומשהו בפנים לא יתעורר אם לא נדבר.
את עומדת ומתפללת מתוך הסידור. זה נפלא, זה חשוב, המילים הן קדושות לאין שיעור. אבל שנייה, תרימי עיניים! כמו שלפעמים את אומרת לילד: “תסתכל על אימא!” הוא כל כך עסוק וטרוד, אין לו שניה: “תרים מבט שנראה מה עובר עליך! עוד דקה חמש אבנים, עוד דקה עשר שקל בשביל לקנות קלפים-פוסק-הדור.. רק שניה, אפשר שניה עם אימא?” אם הוא יסכים ויהיה לכם רגע ביחד, פתאום הוא ישכח מהקלפים.
אפשר מבט – או רק חמשת אלפים ספרי תהילים לפי כוונות הרש”ש בין השמשות בזמן הזריחה עם פרק שירה ונשמת כל חי בתענית דיבור? אפשר מבט? אפשר קשר אמתי? אפשר לשמוע ממך איפה את באמת ומה עובר עלייך? תסגרי הכול, תנתקי הכול, תכנסי לחדר ובואי נדבר סוף סוף!
רבי נחמן אומר: ברגע שתעברי את המחסום הראשוני ותתחילי לדבר ולספר להשם מה עובר עלייך – תתחילי להתהוות. כשאת מתחילה לדבר, הנפש מתחילה להשמיע את עצמה ואז נודע גם לך מי את ומה עובר עלייך. כל המחשבות וההתרחשויות יורדות מרובד של חשיבה מוטרדת ומרגשות ומצבי רוח שלא התפענחו, לרובד שמתחיל להתבהר. פתאום משהו מתחיל לקרות. הקדוש ברוך הוא נכנס לך לחיים במקומות שעד היום לא היה שם חיבור, וזה משנה את כל התמונה. חלקים שקפאו, התנתקו, או נתקעו, חוזרים לחיים כשמדברים.
בכל כך הרבה מקומות ותקופות בחיים אנחנו כמו דופקים את הראש בקיר. אנחנו רוצים שדברים ישתנו וייפתחו: שידוך, ילדים, פרנסה, בריאות, שלום בית. אז אנחנו מתפללות, כמובן, אבל איך?
האם אנחנו רק מבקשות מהשם שוב ושוב למלא לי את החיסרון שלי, כלומר לתקן את הטעון תיקון בחיי על פי דעתי?
או שאנחנו מספרות לו מה אני מרגישה בתוך החיסרון: איפה זה כואב, למה זה כואב, מתי זה כואב?
עוד לפני השינוי, לפני שאני כביכול מכתיבה לו, עלי לבוא מזווית אחרת. לספר, לשתף, להתקרב, לתת אמון, להתבונן על הכל ביחד, למצוא בו ידיד נאמן ואב הרחמן. להגיד – “אני יודעת שאתה רוצה להיטיב לי, אבל אני סובלת.. כל כך כואב לי.. כואב לי פה וכואב לי שם.. אני לא מתערבת בשיקולים שלך איך לברוא את העולם, אתה השם הכל יכול, לא אני, וכתוב “אילו ידעתיו – הייתיו”, אבל אני רוצה לשים עליך ראש ולפרוק באוזניך את הכל הכל.. אני לא רוצה שיהיה בינינו שום דבר שחוצץ, שום סוד אפל או אומלל, אז אני פשוט אספר הכל בפשטות ואתה כבר תראה מה לעשות עם זה, איך להושיע אותי… מה שתעשה מקובל עלי, אני יודעת שאתה לטובתי!”
זאת ההתחלה האמיתית של כל הישועות. ככה, רק ככה, העולם שלי מתחיל להיברא.
אני מדברת עם השם במילים שלי הרבה במשך היום, למה צריך לעשות את זה כזה רשמי ולקרוא לזה התבודדות?
דוד המלך אומר בתהלים “טוב השם לכל” – מקטן ועד גדול. אין אצל הקדוש ברוך הוא לא קטן ולא גדול; הכול נחשב בעיניו, כל מה שמפריע לך, משרוך נעל ועד גלקסיה. זה בסדר גמור לדבר איתו כל היום ועל הכל. על כל אוטובוס שכמעט בורח, על כל דבר שנתקעים בו. ויש אפילו פטנט נפלא: לדבר על כל דבר לפני שנתקעים בו ואז לא נתקעים בו. משהו מאוד מעניין.
אבל חוץ מהתפילות האלה של כל היום, שהם כמו טלפונים-מבזקיים לבעל: “כשאתה חוזר מהכולל תיכנס לסופר ותביא לי אקונומיקה, ואתה יכול בהלוך גם כן לשלם בדואר? ובחזור תאסוף לי את הילד ואני אאסוף את הילדה ואל תשאל מה קרה לי בבנק, צעקו עלי שאנחנו במשיכת יתר ומאז אני כל כך מבוהלת…” כל מיני חילופי מברקים כאלה שקשורים להתנהלות השוטפת של היום יום.
חוץ מאלה, צריך זמן איכות!
פעם אמרתי לבעלי: “כל הדיבורים המבזקיים האלה במשך היום, הם כמו לעמוד על שפת הכביש וכל הזמן לספור מכוניות. די! הטיטולים והבצלים והחשבונות והעומס והלכנו וחזרנו – כמו מכוניות חסרות משמעות שכל הזמן חולפות על פנינו ובאות חדשות וגם מהן לא נשאר כלום… כמה אפשר להתעסק רק בהן?? אפשר שיהיה עוד משהו? בוא נזרוק את הפלאפון לים, בוא נחליט על איזה זמן, בוא נשב ונפגוש אחד את השני, אחרת, חלילה, לא ניפגש אף פעם!”
את מסתובבת בעולם וכל הזמן יש בתוכך דיבורים פנימיים שאת בכלל לא מודעת אליהם – אם את טובה או לא טובה בכל המישורים, איך את אימא, איך את אישה, איך את שווה. ובעצם, במילים יותר בוטות, יצר הרע כל הזמן אומר לך – את לא בסדר כאימא, את לא בסדר כאישה, את לא טובה כאן, את ממש גרועה כאן, איזה פחד עם הילד הזה, איזה לחץ עם הפרנסה, רק שמישהו לא יהיה חולה, רק שמישהו לא ימות..
יש כל כך הרבה קולות הרסניים, קולות ארסיים נוראיים. הם לוקחים לך את כל האוויר מבפנים ואת מסתובבת בלי אוויר, בקושי נושמת ואפילו לא יודעת שאת חנוקה.
כשאת אומרת להשם שני משפטים פה ושני משפטים שם – יופי, הדלקת זיקוק שעף לשמיים. הדיבור שלך הוא רגע של אמונה ושל תפילה שללא ספק יביא ישועה. אבל אם את רוצה לשמוע את הקולות היותר אמתיים ועדינים, אם את רוצה לשמוע את הנפש שלך מספרת לך על עצמה בשקט, אם את רוצה לאט לאט להרפות, לנוח מהמרוץ, ולטעום חיים אחרים, צלולים יותר והרבה יותר מתוקים, את צריכה משהו מֵעבר.
את צריכה התבודדות.
בסדר, זמן איכות, אבל למה כל יום?
זו נקודה מהותית, שעולה הרבה: למה צריך את הקביעות היומיומית? מה רע בזה שנדבר עם השם כשעולה לנו משהו?
מה אנחנו בעצם אומרים – תאלצי את עצמך להיכנס לאיזושהי מסגרת יומיומית, ולמה? כי באה מישהי ומתארת בצורה ספרותית עשירה עם המון דוגמאות שכבר חמש עשרה שנה מצטברות לה על השולחן, שיש דברים מדהימים-מדהימים-מדהימים שקורים רק בהתבודדות.. כאילו יש ליגה של מוארים, ומה שמאפיין את המוארים זה שהם מתבודדים, ואני הרי תמיד רציתי להיות מוארת דווקא בסוג הזה של האור, וחיפשתי אותו כל חיי, אז אני הולכת להתבודד על מנת שזה יקרה גם לי…?
האור הוא לא המטרה אלא תופעת לוואי. או כמו שאומרים תופעת הלוואי… ובאמת, הכל מתחיל מדיבורים של צדיק שמיסד את העניין של ההתבודדות. הוא לא המציא את זה; אבל בכל אופן, חידש את זה. והוא הפליא להתבטא על מעלת ההתבודדות. הוא אמר ש”התבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכול”, וש-“כל הצדיקים לא באו למדרגתם בעבודת השם, כי אם על ידי התבודדות לפניו יתברך.”
הוא מוסיף ואומר ש-“אין שום שכל שיוכל להבין עד היכן מגיע כוח תפילות ישראל. היינו מי שעוסק בתפילה ומתחזק בכל עוז להרבות בתפילה ושיחות בינו לבין קונו, הוא מעורר עדן העליון, שהוא בחינת שער החמישים, בחינת ‘נתיב לא ידעו עיט’. כי אין שום שכל שיוכל להשיג ולהבין עד היכן מגיע הכוח של תפילות ישראל, אפילו של הפחות שבפחותים. בפרט, מה שמתפלל כל אחד על צרת נפשו, שהוא רחוק מהשם יתברך. כי אפילו המלאך הקדוש, שמקבל תפילות מישראל וקושר מהם כתרים לרבו, אינו יודע להיכן להעלות הכתר הנורא הזה. רק הוא משביע אותו שיעלה מעצמו ויישב בראש קונו, כמו שאמרו רבותינו ז”ל.”
לא ייאמן מה שהוא אומר פה. “פשוט אין שכל”. כמה שתנסה להיות חכם זה לא יעזור לך. אתה לא תבין מה התפילה שלך עושה.
הוא גם מבטיח: “כל פעם שיהודי מתבודד, הזמן הזה והתפילה הזאת, יגנו על הילדים שלו ויעמדו לחינוך ילדיו לדורי-דורות”, ו”על ידי התבודדות, מובטח לו שיהיה איש כשר באמת”, הביטוי הזה ‘איש כשר’ אומר ‘איש שלם’. איש שלם במקום שלו, איש שלם בנדרש ממנו. תחשבו על כל המקומות בחיים שלנו, שאנחנו כל כך מלאי פחדים/חששות/אשמה/כאב בקשר אליהם, רבי נחמן מבטיח: אם תתבודד, מובטח לך שתהיה איש כשר! בכל המקומות! זו הבטחה מאוד גדולה.
והוא אומר: “כל הדברים שאני מצווה לעשות, מועילים לכל אחד, מהמקום שהוא היה בחטא אדם הראשון, עד לסוף האחרון”. בגלגול הזה, בגלגולים קודמים, בכל העתיד, בכל מה שיעבור עלינו אחר כך, בזמן הדין בשמיים, בזמן הגמול של השכר, בכל מה שיקרה עד הסוף האחרון. דברים מאוד גדולים ומופלגים.
ומצד שני, הוא בכל אופן מדגיש את העניין של הקביעות היומיומית – “התבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכול. דהיינו לקבוע לו בכל יום שעה או יותר ולפרש שיחתו בלשון שמדברים בו”.
כשמכניסים את השם לחיים, הכול נהיה מֵעבר.
איך מכניסים? סתם, כאילו, על בסיס אקראי?
אז לא. הוא מדגיש ואומר: “דהיינו לקבוע לו”. שזה יהיה לך מין משהו קבוע, שאתה יודע שהוא משמעותי.
כמה זמן ביום צריך להתבודד? יש מינימום של זמן שאיתו אפשר להתחיל?
כשרבי נחמן מדבר על התבודדות, הוא מדבר על שעה ביום: “דהיינו לקבוע לו בכל יום שעה או יותר..”
אנחנו מתחילות בהמלצה הראשונה של “דהיינו לקבוע לו” כתנאי הכרחי, אבל בדרך כלל זה לא מתחיל מ’שעה או יותר’ בשלב ראשון. אפשר, רצוי ונפלא להגיע ל”שעה או יותר” – אחרי שמאוד רוצים ומתפללים ומבקשים ועוברים הרבה קשיי בראשית, אבל בתחילה, כל קביעות היא נפלאה.
מכמה זמן אפשר להתחיל?
אפשר להתחיל גם בשישים שניות. יש אנשים שהתבודדות של דקה שינתה את חייהם. כל יהודי התבודדות של דקה משנה את חייו, אבל יש אנשים שפשוט ראו את זה גם בחוץ.
טוב לקבל על עצמנו פרק זמן שנוכל לעמוד בו ושנרגיש אותו מספיק אמיתי ומשמעותי בחיים שלנו. יש אנשים שבשבילם חמש דקות הם המון ויש אנשים שצריכים עשרים דקות כדי להרגיש שמשהו מתחיל לקרות. אבל כל אחד שמתחיל ומתחבר וטועם, מבין שרק אחרי שאתה מתבודד על משהו, אתה מקבל איזשהו שכל בקשר אליו. אם לא דיברת עם השם על משהו – שום דבר עוד לא התחיל לקרות בקשר אליו. לא בפנים, בשכל שלך ובהבנה, ולא בחוץ, במציאות. הכל מתחיל (והמון גם נגמר…) בהתבודדות.
מה זה אומר ‘התבודדות’, שחייבים להיות לבד?
‘התבודדות’ הכוונה למצב נפשי ולא רק למקום מבודד מאנשים דווקא. אם אין דרך אחרת, אפשר להתבודד גם בין אנשים. רבי נחמן אמר שהוא יכול לצעוק בתוך המון אדם בלי שאיש ישמע אותו. את יכולה להתבודד באוטובוס או ברחוב עם פלפון מכובה באוזן. העיקר שאת, כולך, עם עצמך ועם השם.
אז באתי, סגרתי מהעולם, ואז מה? יש כללים והוראות איך להתבודד? מה עושים שם?
זו נקודה מאוד חשובה שצריך לדבר עליה. התבודדות זה “בינו לבין קונו” וגם – “בינו לבינו”. זאת אומרת, רק ה”בינו לבינו”, יודע איך הוא בונה את ה”בינו לבין קונו”.
כמעט אין כללים להתבודדות. רבי נחמן נתן אמון בלתי מוגבל ביכולת של כל יהודי, ופשוט הטיל על כל אחד מאתנו לחפש את ה”בינו לבינו” של עצמו.
אתן יודעות, כשתלמידות מתחילות ללמוד חיבור, בתחילה נותנים להן כל מיני נושאים: תכתבו חיבור על “אבד לי מפתח”, אחר כך “אימא יש רק אחת”, אחר כך “תלבושת אחידה – בעד ונגד”.. כל הנושאים הקלאסיים.
אחר כך, אחרי שלמדנו שנה שלמה לכתוב חיבורים לפי כותרת, אומרים לך: “תעשי חיבור חופשי”.
“המורה, מה הנושא?”
“אין נושא. תבחרי לבד”.
וואי. זה מאוד מלחיץ… אבל זה סימן להתקדמות. מקסימום, תיזכרו, ‘אבד לי מפתח’ – תכתבו ‘אבדה לי שקית’, תיקחו השראה מכל מה שעבר..
לתת לבנאדם ללכת בלי כותרת, לעשות משהו שאין לו הגדרה ואין לו כללים, זה ממש לתת הדרכה לבנאדם – תמצא את זה לבד. תיוולד. תמצא את עצמך. מרגש!
ואז, אחרי שהוא אומר לך את התכונית הגרעינית, שלהתבודדות אין כללים ואין חוקים והכל פתוח ותנגן חופשי לפי הקצב והלחן שלך, הוא מתחיל להסביר ולפרט ולדבר. כל הספרים שלו מלאים המלצות ודיבורים מופלאים ואינסוף של דוגמאות ואפשרויות.
הוא מדבר על לרקוד; למחוא כפיים; לשיר – שטוב שיהיה לבנאדם ניגון שפותח לו את הלב; להודות; לעשות ‘אזמרה’ לעצמנו – ‘אזמרה’ לעצמנו זה להעלות את עצמנו לכף זכות; הוא מדבר הרבה על למצוא את הפתח – כל הזמן ‘סביב רשעים יתהלכון’ אבל בכל מצב שנראה כמו לכוד או כמו מצוקה או כמו קשה או כמו מייאש בעיקר, תמיד יש פתח וצריך לזכור שיש פתח ובכל הכוחות למצוא את הפתח, כי ‘אין יום שאין בו טוב’..
כל הספרים שלו מלאים אינספור זוויות וכיוונים. אבל שום דבר לא אומר לי, היום בבוקר כשאני באה להתבודדות, מה אני אמורה לעשות. כל יום צריך למצוא את זה מחדש.
אפשר להתבודד בכתיבה או במחשבה או שזה דווקא דיבור?
צריך לדבר במילים שיוצאות מהפה דווקא. הדיבור הוא כוח הבריאה, הכוח שאיתו השם ברא את העולם, גם העולם שלנו נברא בדיבור.
מותר לרשום בהתבודדות תזכורות של משימות לאחר כך?
המחשבות הן בורחות מטבען וקשה לנו מאוד להתרכז. את באה להתבודדות מתוך המרוץ ומתחילה לשתף, מה עשיתי מהבוקר, ממה זה היה מורכב, איך זה התחיל, ומה נהיה.. כמו כדור, כמה נבעטתי מצד לצד.. בכמה מקומות הייתי על פני המגרש, עגבניות ומלפפונים ועופות ואורז ומכונות ועניינים וטלפונים.. כל כך הרבה שזה לא ייאמן.
ואז, תוך כדי שאני מספרת את זה להשם, אני נזכרת במלא דברים שעוד לא עשיתי: מה עם להזמין דגים? הם אמרו רק עד אחת עשרה! ושכחתי לקפוץ לבית מרקחת, ולצלצל לתאם את זה או את ההוא..
אז מה עושים? איך אני מפנה את הראש שלי מכל המטלות שלא ימשיכו לנקר אותי?
הדרך שלי היא לכתוב תזכורות באיזשהו אופן כדי להעיף את זה ממני ושיהיה כבר שקט. זה נראה לי חוקי…
כמו שבמשך היום כשבאות אלינו עקיצות פנימיות כאלה וכל מיני מצבי רוח, אנחנו אומרות להן: “תמתינו, ניפגש בהתבודדות..” (אם את יכולה לעצור ולהתבונן מיד – מה טוב. אם את לא יכולה, את אומרת: “בסדר, נשמה, אני מבינה, את צודקת, נדבר על זה בהתבודדות..”). כמו שבמשך היום אני מעיפה דברים להתבודדות, בהתבודדות אני מעיפה את ההפרעות חזרה לעולם; חכו לי שם, תרפו קצת, נדבר אחרי זה.
את מדברת הרבה על לשחרר ולהגיד הכול ולהוציא כעס על אחרים ומה הייתי רוצה וממה אני מפחדת.. איך זה מסתדר עם לא לפתוח פה לשטן?
מה פתאום לפתוח פה לשטן?! את מדברת עם השם, לא עם השטן!
מול השם אין עין הרע ולא שטן ולא יצר הרע ולא מלאך המוות.. אם תבואי ותשחררי ותשפכי על בעלך את כל מה שמתערבל לך בבטן, שום דבר רע לא יקרה מזה, להיפך, רק טוב יקרה. ההתבודדות היא בור ביטחון עם קירות עבים וחסינים. פה משחררים, מפוצצים, ולעולם לא קורה שום נזק. אדרבא, האנרגיה שמשתחררת, אין לך מושג מה היא בוראת בשמיים, אין לך מושג כמה טוב אינסופי היא ממשיכה לך לתוך החיים.
את יכולה לומר מראש, בתחילת ההתבודדות: “ריבונו של עולם, עכשיו אני נותנת לעצמי לשחרר את כל הכעס, כי עדיף לפוצץ אותו פה, בתוך הכור הגרעיני של דימונה. זה לא שאני באה להלשין לך על מישהו, שתלך להתחשבן איתו או להעניש אותו חלילה, האמת היא שזה גם לא באמת קשור אליו. זאת אני! אני ומה שעובר עלי. אני ומה שאני מרגישה, אני וכמה שאני זועמת. שלוש, ארבע, ו – “.
אם אני כועסת על מישהו או שונאת אותו, אין כאן איסור של לשון הרע, בלספר את זה להשם?
לא. זה לא לשון הרע, וזה מותר. כל מה שאומרים בהתבודדות הוא פינוי קדוש וחיוני, פיצוץ בתנאים מבוקרים, היטהרות מחומרי פסולת רעילים. ההתבודדות סופגת הכל ומוציאה אותנו נקיים, קלים, מטוהרים, לפחות ליממה הקרובה. ואז נתחיל להתלכלך שוב, ושוב נבוא, עד מאה ועשרים.
יש לי חברה, לוחמת וותיקה בשדות הקרב של ההתבודדות, שמפעם לפעם נפקחות לה העיניים לראות מה הפלא הזה עושה לחיים שלה ואז היא מתחננת בלהט להשם יתברך, “ריבונו של עולם! תבטיח לי! שלא יעבור עלי יום אחד בלי זה! עד זיקנה ושיבה, עם השיניים בכוס, עד מאה ועשרים ממש, תבטיח לי שאני אבוא כל יום ויום בחיי להתחטא ולנשום ולהתעורר ולחיות לפניך בהתבודדות. עד הרגע האחרון ממש”.
אבל היותר מתקדם זה לא להגיד – “איזה בנאדם זוועתי הוא..”. אלא להגיד – “אני רוצה לספר לך מה אני מרגישה מול ההתנהגות של הבנאדם הזה.. הוא מעורר בי קריזה. אני שונאת את השתלטנות הזאת! זה מזכיר לי את המלכת כיתה מכיתה א’ שלא יכולתי לסבול. אתה זוכר את הפרצוף שלה? אותו פרצוף יש לו! משהו לא ייאמן! רק עם זקן.. אני שונאת את השתלטנים! אני שונאת את השתלטנים!!”
אה, את שונאת את השתלטנים? למה? מה הם עושים לך? ממתי הם עושים לך? ואז מה קורה לך? את מרגישה כזאת קטנה?… קטנה ושונאת ובוכה בחוסר אונים?.. אה…
אפשר לצעוק על ההורים ועל הבעל ועל הבוס. אפשר לעמוד ולצעוק דווקא על איקס. אבל זה לא מספיק בוגר. כי הנכון יותר זה להגיד מה אני מרגישה מסביב לזה. “אני כל כך כועסת, כי אני מרגישה משהו כוחני מולי. אני מרגישה שלא סופרים אותי, שלא רואים אותי, שאני אוויר..”
תיקחי את הרגשות שלך ותדברי עליהם. זה יותר טוב ויותר מקדם מאשר לדבר על פלוני.
מותר להתלונן?
יש לי חברה כזאת מתוקה, היא אומרת שלקטר בהתבודדות, זה לקטר מסטרא דקדושה.
הרי לכל דבר יש את הצד הטוב שלו ואת הצד הלא טוב. לקטר בכללי – לא טוב. אבל לקטר להשם – בדיוק לזה חיכיתי! תגידי כבר מה מציק לך, אני מתגעגע לזה כל כך הרבה שנים! נו, תגידי. תגידי.. הו, איזו מתוקה שאת.. עוד!
את הרי לא עושה את זה מתוך כוונה להתלונן. את לא באמת באה אל השם במרירות ובתביעה ו’במגיע לי’ פראי כזה ו’בלמה לה יש?’ מתריס.
את מוציאה כאב, למה לה יש ולי אין? זה נורא אכפת לי ונורא כואב לי…
וגם אפילו אם יש לי את הפראות הזאת, אז אני אגיד משפט קודם – “ריבונו של עולם, אני חייבת להיות אמתית. אני בקריזה. אני חייבת לשחרר את זה. בלי פילטרים. בלי שהשכל ישלוט. אני משחררת את זה כדי להתנקות. כדי להגיד לך מה באמת עובר עליי. מה זה יעזור שאני אסתיר? אני חייבת את העזרה שלך. ריבונו של עולם, אני מרגישה – ”
בום!!!
אבל בום מטהר.
לעומת כל כך הרבה בומים אומללים בפרצוף של אנשים או של ילדים קטנים, שמצוות עשה דאורייתא למנוע..

למה כל הזמן מדברים על לשחרר את הרע? אי אפשר להגיד משהו טוב? אי אפשר קצת להודות?
בטח שאת יכולה לדבר טוב! את יודעת איך השם ישמח אם תבואי ותתני מקום לטוב?! לעשות מקום לטוב זו עבודה נפלאה מאוד מאוד!
אבל בגלל שגדלנו על כל כך הרבה הדחקה והכחשה ונימוס מחויך גם בתוך הגיהינום הכי גדול, אנחנו קודם כל רוצות לתת לגיטימציה ל”ותעל שוועתם מן העבודה”. לשחרר את הצעקה הזאת שנתקעה שם. לשחרר את מה שבאמת.
כשיש לך לב טוב ואת רוצה להודות ואת מרגישה שמלדבר על הטוב יהיה לך טוב – את עושה את העבודה הכי קדושה בעולם!
אבל כמו שלהודות ולדבר טוב זו עבודה קדושה, כך גם לשחרר רגשות רעים ושליליים זה טוב וקדוש עד מאוד.
לאן בעצם אנחנו רוצים להגיע בהתבודדות?
בדרך כלל, ההתבודדות מתחילה להציף לך את כל מה שעברת ואת כל מה שמציק לך ואת רוצה לדבר על זה וזה מאוד טוב לשחרר.
אבל אם אין לך בדיוק משהו ספציפי על סדר היום ואת לא יודעת בדיוק ממש על מה לדבר, אז מומלץ מאוד שתתני את ליבך לתכלית של החיים.
והתכלית היא “לאהוב את עצמו עם השם יתברך”.
התבודדות היא זמן מוגן וקטן, שלרגע אפשר לנשום ולהרגיש בו שאנחנו מאוד מאוד מדהימות.
אנשים שואלים למה פעם לא דיברו על התבודדות ומה פתאום היום. אז תדעו לכן, שפעם כל המצב הנפשי היה אחר, ואישה כמונו, נשמה טהורה שהסתובבה פה בעולם, לא הייתה צריכה בצורה כל כך חיונית לשבת כמה דקות ביום, ושמישהו יגיד לה: “את טובה, את טובה, את טובה. את טובה; את לא רעה; את טובה, את טובה, את אהובה…”
אני לא חושבת שהיה עוד דור כמו הדור שלנו, שאנשים כמעט מתו מרוב הלקאה עצמית וקולות של ביקורת והקטנה;
ולכן המטרה שלי, כשאני באה להתבודדות ומתיישבת, זה להרגיש, קודם כל, שאיך שאני, השם אומר לי בהתפעלות עמוקה – “וואו!! וואו!! איזו ילדה מתוקה. היא באמת רוצה.. היא רוצה! היא מנסה. היא באה!”
ולא רק השם אומר לי, גם אני אומרת לי. התבודדות, בעומק שלה, היא לשבת, להרגיש שאני טובה, ולאהוב את עצמי עם השם יתברך.

השארת תגובה