“זהות משפחתית” – גליון 56 | ט’ באב תשע”ט

תשעה באב, תשע”ט

הרבה כאב מקופל בין פסוקי איכה. תמצית הגלות של כל השנים. רעב, שכול, אובדן הגוף והדעת, ייסורי שאול והעדר נחמה, עד לתוצאה הנוראית: חורבן.
ועם כל זאת, הפסוק הראשון במגילת איכה, פותח באחת מהתלאות ומדגיש דווקא אותה: “בדד”. “איכה ישבה בדד” ומה הפלא בבדידות הזו? ממשיך הפסוק: “העיר הרבתי-עם”. העיר שהייתה ידועה בריבוי תושביה היהודים יושבת כעת מפורזת ומבודדת זו מזו ואלו מאלו.
קצת תמוה איך מכל הזוועה פותחים דווקא בבדידות. בבדידות מהסוג שחוות האלמנות “היתה כאלמנה”, אלו שרצו לחיות לצד בעליהן ובעל-כורחן נותקו ממנו חוות את הבדידות ככאובה במיוחד.
בבדיקה טכנולוגית מעמיקה, ניתן לאתר במגילה (ובכל פסוקי המקרא) אלו מילים בעלות תוכן מנחה, חוזרות ע”ע וזועקות אלינו. לפי פרופ’ קובי קרמר, המילה “בת” שכיחה ביותר ומופיעה למעלה מעשרים פעמים במגילה. “בת ציון” “בת עמי” “בת ירושלים” “בת יהודה” ועוד.
“בת” זהו קשר שלא ניתן לנתק, בניגוד לכל קשר אנושי אחר, בת/בן הם סמל לחיבור. נמצאו עוד מילים במעגל הקבוצה המשפחתית: “בחור” מופיעה חמש פעמים, “בתולה” שבע פעמים, יונק, עולל, גור, נער, זקן, אשה, כאילו כל החורבן קורה יותר בבית הפרטי מאשר בבית הכללי – בית המקדש. ישנם פחות ביטויים העוסקים בכהנים לוויים וכו’. עיקר הכאב הוא על חורבן הבית הפרטי בו האישה הופכת לאלמנה, האם הרחמנית לאכזרית, הנערים השוחקים לנפגעי חרב “ובתולותיה נוגות”.

משפחה היא זהות. בעבר ציינו בשם האדם את שם אביו, כגון: רבי שמעון בר יוחאי, זהו רבי שמעון בן יוחאי. ועוד. מה שיוצר את הזהות, אלו נתונים משותפים: הורים משותפים. שם משפחה משותף, בית משותף. תכונות משותפות. זו קבוצה שהשייכות אליה היא מלידה ובמהלך החיים מעמיקה ומתחדדת. בגלות התא המשפחתי התפורר, חורבן הבית כפשוטו פגע בבית הכללי ובבית הפרטי, מה נותר לנו?
מדרש איכה א: “גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, גָּלוּ מִשְׁמָרוֹת וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ תִּינוֹקוֹת גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם”. מאז החורבן אנו סובלים מרופפות השייכות המשפחתית והזהות היהודית. הבית הגדול והקדוש איננו. אבל “גלתה שכינה עמהם” – השייכות היא רחבה יותר. עמוקה יותר. זהות בסיסית כ”בת” לשכינה שאיתך. בגאולה כל אחד נמצא בביתו ובקשריו. אבל בגלות, השכינה נודדת איתך לכל מקום בו תהיי. מהות ה”בת” שבך היא אולי לא כלפי הבית, אבל היא ודאי כלפי בוראך. מסכת ברכות ס”ד: ” וכל בניך למודי ה’ ורב שלום בניך “, אל תקרא ‘בנייך’ אלא ‘בונייך’ ” אותם בנים שנודדים בזהותם לקשר האלוקי עם הקב”ה: “למודי ה’ “, הם יהיו מבוני המקדש השלישי. הפסוק “וכל בניך למודי ה'” מצוטט מישעיה ועוסק בבניית ירושלים באחרית הימים. כי אותם אלו שהזהות שלהם היא: “בני ה’ ” יהיו בוני בית המקדש.

כשעוסקים בזהות של נפגעות הדברים מקבלים משמעות נוספת. הזהות של נפגעות כ”כ מתרחקת מ”הזהות המשפחתית” שלהן. פתאום קשה להרגיש שווים בין בני המשפחה כי אלו לא נפגעו והנתונים שלהם שונים. בלי לשים לב את מזדהה פתאום עם קבוצה אחרת “קבוצת הנפגעות”. ביניכן יש קווים משותפים. וכמה זה קשה לנטוש זהות אחת, מקורית, בריאה, ובלי להתכוון לעטות זהות אחרת לא מכבדת, לא רצויה. וכשלא רוצים בה, מרגישים כ”כ לבד. “איכה ישבה בדד” נאמר עליך. לאיזה קבוצה את שייכת? איזו זהות יש לך? את לא רוצה במשפחה, את לא רוצה בנפגעות. לאן את?
יש עיצה. המגילה מתחילה ב”איכה ישבה בדד” אך מסיימת ב “אתה ה’ לעולם תשב”. הצטרפי לזהות המקורית שלך. בת זה לא רק בתא המשפחתי בת זה בשייכות הבסיסית לאביך שבשמים. גם בחורבן את “בת”. גם ברגעים הכי שפלים את קשורה בקשר בל ינתק.
אין לך מנחם חוץ ממנו. אין לך שייכות יותר מ”אליו”. מסיים הפסוק באיכה: “השיבנו ה’ אליך ונשובה”. קח אותנו כשייכים אליך. כבנים שלך. אז נוכל להחזיק גם בשייכות המשפחתית, היהודית עד שתשוב לציון ותנחמנו ונהיה מאותם הבונים שזוכים להניח את אבני בית המקדש השלישי.

שנזכה.

 

משכמה ומעלה – מושגים מעולמה של שורדת

זהות משפחתית

זהות היא מונח בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה המתאר את תפיסת האדם כלפי עצמו והתשובה שהוא נותן לשאלה “מי אני”?.
בגיל ההתבגרות נצפה שאדם יאסוף את האמונות והתפיסות שלו ויצור מהם “זהות אינדוודואלית”. זהות זו תכלול גם מידע כלפי המשפחה: “אני חלק מהמשפחה”, או” איני ממשיך בדרכה של משפחתי”.
המשפחה היא המידע הראשוני שאדם רוכש לעצמו בדרך לזהות. ילד לומד מה שם משפחתו הרבה לפני שהוא מכיר את התכונות האישיות שלו או את תפיסות העולם שלו. הוא מזהה מהר מאד מה מותר לעשות/לומר בבית ומה לא ובאלו תנאים הוא יכול להמשיך ולהשתייך למשפחה.
הקושי הגדול ניכר כאשר  מרגישים דחויים, לא מובנים ומקבלים מסר של: “מצאי משפחה אחרת”.כמה זה קשה!! “על אלה אני בוכייה” כמה פלגי מים נשפכו כאשר המסר נקלט ברוב עוצמתו. כמה בדידות וחוסר אונים כאשר נזרקים מהמקדש מעט שנקרא משפחה וכמה מאתגר לבנות זהות במצב כזה. מנגד, מידה טובה מרובה, קל יותר לבנות את הזהות האישית כאשר הזהות המשפחתית בריאה, חזקה ומערכת היחסים מושתתת על אכפתיות, הערכה ואהבה ללא תנאי.

 

“משכני אחריך”

רבבות יושבי אדמה,
בוכים על אבדן המקדש.
שנים של אבל ושממה,
מעירים בם געגוע לבית חדש.

ואת מאותם רבבות
בוכה גם על הווה שעכשיו
כי כמה אפשר לקוות
לבית. לשייכות וקשר נחשב.

גם את רוצה בית “לשמו”
בירושלים ובליבך
רק תזדהי כ”בת שלו”
אז בשובו תחזינה עיניך.

השארת תגובה