יציבות – גיליון 55 | שבועות תשע”ט

שבועות, תשע”ט

כולם לבושים בגדי חג, שמחה מהולה במתח והתרגשות שניתנת למישוש.
העם כולו עומד סביב ההר וממתין לקבלת התורה.
וברקע? היינו מצפים לשמוע שירת לווים, צלילי תוף מרים, צומח וחי אומרים שירה. אבל מכל זה אפס. רק “קולות וברקים”. עד ש”ויחרד כל העם אשר במחנה”. ההתרגשות מתחלפת באימה, השקט נקרע בברקים. והפחד אוחז באורחי הכבוד.
אז למה כל זה? וכי לא היה מתאים יותר לשורר שירי רגש וכיסופין? להתנועע בתפילה חרישית הנובעת מניגוני נשמה? בשביל מה לאיים בקולות ובברקים, אם מילא העם נמצא שם מרצון???

ה”שפת אמת” מביא בדבריו, שרצה הקב”ה ללמד את ישראל לדורות, שבשעה שירצו לומר “נעשה ונשמע” מיד יקום עליהם קולו של השטן ויבלבל אותם. וזה עצמו סימן בידם שהם קרובים לזכות בתורה. וזה לשונו: (פר’ צו תר”נ) “לכן נופלין מחשבות זרות תוך עבודת האדם… ועי”ז מתרבה יותר התלהבות, כדמיון האש בבוא עליו מים – שאינה נכבית אלא תתגדל יותר. וזאת עבודת האדם במלחמה זו, כל עוד שיש לו יותר מלחמות יוכל להתעלות ביותר”. עכ”ל.
כך הוא דרכו של שטן. רואה שאת מתקרבת להר – לשליחות שלך, משמיע קולות וברקים, רעש מתיש שמסיח דעת. כדרך מה שאומר העולם: החיים הם כמו אופנים. אם קשה לך – סימן שאתה בעליה”.
אז א”א לעלות בלי מאמץ?
אי-אפשר!! השטן לא מאפשר זאת.
הרה”ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי”ע הקשה על מה שכתוב בגמרא שבת פט, “שבשעה שירד משה מלפני הקב”ה בא השטן ואמר רבונו של עולם, תורה היכן היא”. ולכאורה צריך ביאור, מה היתה שאלת השטן. הרי כולם ידעו שהקב”ה הרכין שכינתו על ההר ובקע ז’ רקיעים. כל העולם ידע מכך ואף המלאכים עצמם ובכללם השטן ,נתנו למ”ר מתנות שזכה בכלי חמדה. אז מה השאלה “תורה היכן היא”? ומשיב הרה”ק מלעלוב: כך דרכו של היצר – לקרר את האדם בשאלות.
לא תמיד השאלות מופנות לאדם, לפעמים הוא רק דואג להשמיע דעותיו לידו, כאילו אומר: “מה נתת את התורה למ”ר? מה פתאום לו?
והעיצה לזה – “ויתייצבו בתחתית ההר” אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: “מלמד שכפה עליהם הר כגיגית , ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לא, שם תהא קבורתכם”. מדוע כתוב “שם תהא קבורתכם” ולא “פה”?. איפה זה “שם”? אלא אמר להם, אם תנסו לברוח מהקולות והברקים “שם” – המקום אליו תברחו, ישמש לכם מקום קבורה.
מקולות וברקים לא בורחים! “התייצבו וראו את ישועת ה'” (בשלח יד) הזכירו לעצמכם למה אתם פה. תזקפו ראש, תעמדו מול קולות השטן בגבורה ותקבלו את התורה. היא תכנס בכם. אם לא בקלות אז בכפיה, יכפה הקב”ה את התורה שתגבר על הקולות. ויגער בשטן שיאפשר לכם לקבלה. כי שלכם היא.
תורה נקנית במאמץ. קשה זה לא בלתי אפשרי.
יכולנו לחשוב שקניית התורה היא בעיקר באמצעות לימודה, אלא שבמעמד הר סיני לא למדו את התורה. חיו אותה. התפקיד היה לעמוד בהר. לראות את הקולות. זו המשימה. “הסתכל באוריתא וברא עלמא”. לחיות את החיים – זו התורה שלנו. לחיות את החיים כמו שהם. על מהמורותם ונסיונותם. האופציה השניה היא “שם” ושם זה מקום קבורה.
לעמוד יציב. לראות את הקולות לזה מקבלים כח בשבועות. גם אם יש קולות וברקים – תעתועים, אלו נועדו לגרום לנו לברוח ל”שם”. אך מי שעומד יציב יודע ש”מקולות וברקים לא מתים, מלברוח לשם מתים”.
והעומדים כך זוכים להמשך הפסוק “ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון”. במלחמת ההתשה צריך להתייצב, כל השאר בידו יתברך.
שנשכיל לחיות את החיים , לעמוד בהם ולראות בישועת ה’.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמה של שורדת

יציבות

יציב הוא כינוי לדבר מבוסס, עמיד. יציבות נמדדת בשעת מבחן. ממבנה יציב נצפה לעמוד גם ברוחות סער. מאדם יציב נצפה להתמודד גם בשעת צער וכשאנו אומרות “אמת ויציב” הכוונה שהדבר לא ישתנה באף תנאי.
כשעמ”י מצטווה להתייצב בתחתית ההר, הוא מקבל כוח לעמוד שם. כח לעמוד יציב למרות שזה תחתית ויש קולות וברקים. יש לנו במבנה הנפש יכולת הישרדות ועמידות. לפעמים נראה שעלולים לאבד אותה, אבל תמיד אפשר לחזור ליציבות. יציבות היא בDNA שלנו מאז עמדנו יציב בהר סיני ונבחרנו לעם. זה גם מה ששמר עלינו בכל השנים והפך אותנו “לשורדות”.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: איך עומדים יציב כמסביב הכל רעוע והתחושה היא שהנפילה היא בלתי נמנעת?

תשובה:
לא נצטוונו לעמוד יציב בלי סיוע. יש לנו כלים. גבול הוא כלי העוזר לתפקד. למרות שלעיתים נתפש ככלי לא גמיש, נוקשה, לא אמפאתי ולא מתחשב.
“גבול שמת בל יעבורון” (תהילים ק”ד) הקב”ה שם גבול בין הים ליבשה. כפה על הים לעצור. (שמתם לב שהים לא חודר ליבשה? צונאמי, שהמים חוצים את גבול הים, וחודרים ליבשה, לא רק מסוכן, אלא נתפש ככל כך מאיים, כי הגבול הופר, נעלם)
גבול נחשב הרבה פעמים כדרך לכפייה. חייבים להיכנע לגבול. אבל גבול גם מגן. שאנחנו יודעים ומפנימים שמותר לנו לשים גבול, אנחנו מוגנים יותר. אתמול, במפגש שלי עם מנהלת בית יעקב באחד הערים בארץ, היא שחה לי, שאח האבות סיפר שביתו שכחה את הסנדוויץ’ בבית. הוא נכנס לרכב כדי להביא לה את הפרוסה לביה”ס, בדרך ראה את אחת החברות שלה לכיתה, עצר ושאל אותה אם תוכל להביא לילדה את הלחם, וכן הציע לה טרמפ לביה”ס. הילדה בכיתה ד’ או ה’ ענתה לו : “את הסנדוויץ’ אני יכולה לקחת, אבל אסור לי להיכנס לרכב שלך”. גבול ממש ברור, שבטח הופנם ע”י שיחות חוזרות על עמידה על גבולות, כשמירה על מוגנות.
הלכות ייחוד, הם גבול ששומר על האישה. צריכים את הכוח ליישם אותם. ההלכה יכולה לתת את הכוח.
גבולות של מותר ואסור חוסכים מאתנו התלבטויות אתיות וערכיות. אצלנו ביהדות כמעט כל התלבטות תוכל לקבל תשובה של “מותר” או “אסור” , וכך נחסכים מאתנו ייסורי מצפון (אולי אני פוגעת בו שאני לא סומכת על הכשרות שלו”, או כמה צדקה להפריש לאדם שמעורר את החמלה שלנו, או הומלס שרק רוצה להיכנס אלינו לכמה דקות להתחמם/להתקרר וכו’.)
גם שהחיים הכי לא נסבלים, החרדה מרקיע שחקים או הכאב בלתי נסבל, כולנו מכירים בכך, שאם חייבים להגיע לעבודה, חייבים להעיר ולהוציא את הילדים או יש שבת או חג, הגבול נותן כוח לעמוד יציב. אם הגבול מדי נוקשה, ייקח כוח, ולא יאפשר לנו לקום מהמיטה, אבל אם הגבול מותאם, מספיק גמיש ומעט מתחשב, הוא זריקת כוח ומאתחל תפקוד.

“משכני אחריך”

רעש, ברקים, סופת אימה,
ואת הקטנה נצמדת לגדר.
מרכינה ראש מול אש אדומה,
כולם כאן, איש בל ייעדר.

אחד חווה חום ולהט,
האחר סופג גיצים
קשה לחיות, הנשמה פורחת
אבל עומדים! מתייצבים.

-“מפחיד לראות קולות”
-“לברוח מסוכן פי מאות”
הישארי יציבה, עמדי בשלך
את חיי! וה’ ילחם לך.

השארת תגובה