לכבוד עמותת שכם אחד (ניתן לפרסם את המכתב במלואו אך ללא השם וללא תצלום המכתב)

ראיתי שלא הכנסתם חומר תחת הלשונית “כותבים עלינו”. איני יודעת אם זה מענווה או מחוסר תשומת לב, אבקש שתעלו את החומר כמות שהוא.

אם אתם קוראים מה שכתבתי סימן שקרא לי נס, אני אשה חרדית נשואה ואם לשלושה. אחרי הלידה השלישית נפרצה חומת ההדחקה. השלכות הפגיעה שחוויתי בילדותי, אלו שהיו נעולים בכספת עם שרשראות פלדה, נפרצו ואבדתי את הטעם לחיות.

כל מי שיודע כמה סיפוק יש בלגדל משפחה ולהעמיד דור, לעבוד ולהתפרנס, יכול לשער לעצמו כמה רע הרגשתי אם כל מה שיש עמד חיוור מול הבור והחור השחור שנפערו בי. פתאום לא היה בי אמון בעצמי ובעולם וכל מה שהיה נראה כלקוח מעבר רחוק, קם והתנחל אצלי בבית: פוסט-טראומה אחרי פגיעה מ.

עברתי ממטפלת למטפלת ואושפזתי פעמיים לתקופות ממושכות. ביום רביעי ג’ באלול הפנתה אותי חברה לאתר. זה היה תחילת תהליך הריפוי, הרגשתי מובנת, מצאתי מקום בטוח. הצלחתי לשתף (בשמות בדויים כמובן) בשאלות שמטרידות “נפגעת חרדית”. קבלתי מענה, תמיכה, הכלה והכוונה. היום 11/12/2016 י”א בכסליו כשלושה חודשים אחרי שנחשפתי לשכם אני מתנגדת לעובדה שאין חומר תחת לשונית “כותבים עלינו” שיכנסו לפורום ויראו כמה הצלתם, כמה שכם נתתם וכמה כח יש לנו לתת שכם לאחרים, בזכותכם.

עוד לא הבראתי לגמרי, אני עדין בתהליך שיקום, אבל מצליחה לשנוא את הפוגע להאמין שיש טובים ולעשות סדר בכאוס שנכפה עלי. אם תפרסמו את מה שכתבתי ארגיש שתרמתי גם אני לשכם.

הלואי שלא יהיו פגיעות. הלואי שאני הסיפור האחרון בסדרה. הלואי שכל מתמודדת תזכה לשכם.

 

(העתק מייל שנשלח אלינו בתאריך: 11/12/2016 השם המלא והפרטים שמורים בעמותה)