להיות או לא להיות – מכתביה של חיה הרצברג תחי’ ותודה על שליחת המאמרים והרשות להפיץ אותם בשכם

פינגווינים מוסרי נפש

יש חוקרי טבע שמבלים שנים ארוכות במחקרים וצילום בעולם. הם מתעדים את חכמת הטבע הנדירה, שכאשר מסתכלים עליה בעיניים פקוחות ורואים את כל ההקשרים בה, היא מרגשת בצורה שקשה לתאר. מדהים לראות איך כל ברוא נברא למשימות הרואיות של שרידה, ואיך הכול בשרשרת מדויקת, עד שאם דבר אחד קטן היה משתבש או חדל, חתך שלם בטבע היה נכחד לגמרי והעולם כולו היה מזדעזע קשות.
מדהים לראות, למשל, איך חייהם של דובי קוטב מורעבים תלויים במסע פלאי של דגי סלמון. דגי הסלמון יוצאים למסע מהאוקיינוס המלוח שבו הם חיים, עד לנהרות של מים מתוקים באזור יערות הגשם, אל המקום שבו הם בקעו מהביצים כדי להטיל – בדיוק באותה נקודה – את ביצי הדור הבא. הם עוברים דרך של מאות קילומטרים, ובנקודה מסוימת יש מפלים שהם צריכים לקפוץ מעליהם, נגד הזרם, כדי להמשיך הלאה. מאות אלפי סלמונים, אפילו מיליונים, קופצים וחוצים את המפלים.
ומי עומד שם במרומי המפלים ומחכה להם? דובי קוטב מורעבים שהומלטו בעיצומו של החורף, ושקעו בשנת חורף ביחד עם אימא דובה. כשהשמש מתחילה לחמם הדובים מתעוררים מהשינה ויוצאים מהמערה. הם עוברים קילומטרים במדבר לבן של שלג. אין שם כלום לאכול. אין שם חיים בכלל. צועדים צועדים ולאן מגיעים? למפלים. תופסים מקום טוב על הסלעים שעליהם מתנפצים המים וממתינים. בימים הקרובים יגיעו הסלמונים בהמוניהם ופשוט יקפצו להם לתוך הפה, אחד אחרי השני. פיק. פיק. פיק… מי אמר להם לחכות על המפל? אולי השנה יש שינוי בתוכניות? אולי הסלמונים ביטלו או משהו? אם הם היו מבטלים, הדובים ואינספור חיות אחרות באזור, היו פשוט מתים מרעב, אבל כמובן, הם לא מבטלים אף פעם. זה פלא עליון.
הדבר הכי מרגש ומהותי זה לקלוט איך הבריאה כולה מתוכנתת למסירות נפש. כשמסתכלים על איך צדים, על איך ניצודים, ובעיקר על איך דואגים לביצים או לגוזלים, רואים מסירות נפש מבהילה. דוגמה מדהימה לכך הם הפינגווינים שצדים וניזונים בים הקוטב הצפוני; מתאריך מסוים בשנה הפינגווינים האלה מתחילים לעשות את דרכם ללב הקרחונים. שם הם מחפשים אזורים סלעיים חשופים שלא מכוסים בקרח, ומטילים את הביצים שלהם. אימא פינגווין מטילה את הביצה, מעבירה אותה לאבא פינגווין ועוזבת את היבשת אל הים הצפוני.
בלב הקוטב נשארות להקות ענקיות של אלפי פינגווינים זכרים, ויורד עליהם חורף ארקטי מזעזע. חשוך. ארוך. קפוא. מינוס שישים מעלות. הם עומדים דבוקים זה לזה במשך ארבעה חודשים. לא אוכלים. לא שותים. רק דבוקים ככה ברוח הנוראית שמצליפה בהם, בשלגים שיורדים עליהם, עם הביצה שנמצאת אצלם מעל הרגליים, מוגנת בתוך שמיכת עור עם פרווה. מפעם לפעם הקבוצה משנה את צורתה, כי הפינגווינים בשורה החיצונית סובלים הכי הרבה מהקור והרוחות, בעוד אלה הפנימיים מוגנים יותר, אז כל כמה שעות או ימים, השורות מתפרקות ויש תזוזה, החיצוניים נכנסים להתחמם בפנים, ואחרים תופסים כעת מקומם בחוץ מול השלג והרוח. ארבעה חודשים.
בסוף החורף הקור קצת מרפה, השמש קצת מגיחה, ופתאום יש שכר לעמלם: אפרוח בוקע מהביצה שאצל אבא פינגווין.
ואז, זה לא ייאמן, יש לאבא ארוחה אחת במקור. דג אחד נשאר אצלו בזפק לאורך כל ארבעת החודשים האלו. הפינגווינים הקטנים חופרים לאבא בתוך המקור, מוצאים את הדג, זוללים אותו בהתרגשות, וזהו. נגמר. הם עומדים תקועים באותו מקום. עדיין קור אימה. והנה, בעיתוי המדויק והמדהים, מי בא? אמא!! הפינגוויניות שעשו חיים קלים (יחסית…) בחורף האחרון, מתחילות לחזור מקצה האופק הלוך וקרוב אל הלהקה הממתינה כשהן מלאות דגים בשביל הרך הנולד הרעב.
ואז צריך להעביר את הגוזל, שלא רוצה לעזוב את אבא (לא מכיר אותָך, מי את בכלל…?) וממש לדחוף אותו מהכיס של אבא אל הכיס של אימא. אימא חוזרת למשימת הגידול והזכרים שעשו את שלהם עוזבים אל הים. בהמשך, כשהגוזלים גדלים ומתחזקים, עוזבת הלהקה כולה את היבשת הארקטית וחוזרת אל הים, לצוד ולהיזון בו, עד הסיבוב הבא, כשהקטנים האלה יגדלו ויגיע תורם.
מרגש לראות את זה. מדהים. לא ייאמן. פלאי הבריאה. אני מסתכלת עליהם בהלם: “וואו. אני יושבת לי בבית שלי ומניידת בין המטבח לחדרים.. ובינתיים העולם כזה גדול”. הוא פשוט גדול הרבה הרבה יותר ממה שאפשר להבין.
הסתכלתי עליהם מהצד וקלטתי שהעולם מוסר את נפשו בדבר השם. ממש. כל הציפורים וכל הקופים וכל האריות וכל בני החי. העולם כולו מורכב ממסירות נפש שאי אפשר להכיל.
איך זה שאבא פינגווין לוקח את הביצה, נדבק עם קבוצת חברים, ונשאר ארבעה חודשים בשלג הנורא הזה, בלי להתחמק? איך זה שהוא לא אומר לאימא הפינגווינית: “תגידי את דפוקה? מה, את לא נורמלית? יש ביצה, אין ביצה, מה זה קשור אליי? אני הולך לים, למקום של הדגים, למקום של החום, למקום של הנעימות. אני משוגע לקחַת אחריות על הדבר הזה ולעמוד כאן כל החורף, לא לאכול ולשתות, לא לשים ראש מתחת לפוך, לא לקרוא ספר? מינוס שישים מעלות! טירוף!! מה עולה בדעתך!”
תמיד מציינים את מסירות הנפש שהייתה לצפרדעים שקפצו לתנורים במצריים. וכשהפינגווינים קופצים לקרח של אנטארקטיקה, זה לא אותו דבר?!
העולם מלא מסירות נפש שמוטבעת בבריאה ומתרחשת כל הזמן. בבריאת העולם אמר הקדוש ברוך הוא: “יהי פינגווין”, ומאז הפינגווין, בכל נפשו ומאודו, בהרואיות מפעימה, ממשיך לעשות ‘יהי פינגווין’. מחזור אחרי מחזור. מששת ימי בראשית ועד הסוף האחרון.
יהי סלמון. יהי דובי קוטב. יהי אריות וליוייתנים. יהי נמלים זערוריות. יהי כל דומם צומח וחי שיש בעולם. זה פשוט לא ייאמן.
תלוי ברצון
אחרי שספגתי את זה, וקלטתי את העוצמה הנוראית של כוח הבריאה שמתגלה פה, איך “בדבר השם שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם” פשוט מתרחש כל הזמן – יום יומיים אחר כך, ישבתי עם עצמי ופתאום חטפתי בזעזוע את ההבנה שהיחיד שאצלו הכל תלוי ברצון, זה מיסטר בנאדם. פחד, ממש לא ייאמן. בעולם כולו זה טבוע אוטומטית אבל אצלי זה לא מוטבע ולא מתוכנת – אלא תלוי ברצוני. אם ארצה אעשה. ואם לא ארצה לא אעשה. מבהיל.
כשקלטתי את זה הזדעזעתי ואמרתי להשם: “אוי ואבוי! למה? למה?!! זה נורא מפחיד! למה השארת לי את הבחירה, ואם חס ושלום אני לא אעשה??!!”
זה באמת נראה לי מדי נורא. מדי גדול. מדי מזעזע. להשאיר לי, בקטנות דמוחין שלי, בעייפות החומר שלי, בהרגל שלי לשקוע, את הבחירה.
פינוק הוא אובדן מהותי
מאז שהיינו ממש קטנים, חלינו במין הרגל כזה לשקוע (ומאז זה רק הולך ומחמיר..). זה קרה לנו בגלל שההדרכה לעשייה ולעמל בעולם היא מאוד משובשת. הספרים של הרב יעקבזון “מחשבת החינוך התורתי” (ספרים שמנסים להביא הדרכה להורים איך לגדל את הילד לאדם כמה שאפשר פחות פגוע) מדברים הרבה על העניין הזה של לתת לילד את האחריות שלו ולעודד אותו נכון לעמול.
הרי כשילד קטן קולט שהוא יכול לעשות משהו, לא משנה אם זה לקחת את הטיטול המלוכלך לפח, או להביא טיטול חדש מהארון, או לפזר חבילת דוקים ולראות איך כל המטבח שהיה מסודר מתמלא פתאום גשם נפלא.. לא משנה מה, כשילד מגלה מה הוא יכול לעשות, כשאת אומרת לילד: “וואו, אתה עוזר לי!” והוא כולו גוזל בן שנה וחצי, העיניים שלו מתחילות לנצנץ. עבורו זה הדבר הכי מדהים בעולם: אני שווה. יש לי ערך. אני מביא תועלת בעולם.
אבל העולם, שמתם לב, מאוד מעודד אותנו הפוך. יש בעולם את הכוחות שרוצים שרק נחדל, רק נקטן ורק נאבד מהכוח שלנו. כולם אומרים שאנחנו דור מפונק, אבל אני ממש לא אוהבת את המילה הזאת, יש לה צליל מאשים. כנראה אנחנו באמת מפונקים לעומת הדורות הקודמים, אבל צריך להבין שפינוק הוא לא עצלות מכוונת כמו שרגילים לחשוב, אלא סוג של מחלה בנפש. אתה לא יכול להגיד בהאשמה: “איזה דור מפונק” כמו שאינך יכול להאשים “איזו מחלה קשה יש לך”. לפחות תגיד את זה עם דמעות. יש כאן מקום להרבה הרבה דמעות. כי כשאומרים למישהו “אתה מפונק”, אומרים לו, בעצם: “איבדת משהו מאוד עמוק. איבדת את הרצון שלך. המנוע שלך כבה. איבדת את האמונה של ‘אני יכול ואני אצליח’, איבדת את השמחה של העשייה”.
הרצון להיות יצרני, פרודוקטיבי, עושה, הוא הרצון הכי עמוק והכי מדהים. כולנו נבראנו אתו. אנחנו צלם אלוקים. כמו שהקדוש ברוך הוא בורא את העולם, גם לנו יש כוח של בריאה. בשבילו באנו. ואם הכוח הזה נפגע, אנחנו לא רעים, אנחנו מסכנים. חסר לנו משהו מאד עמוק. חוץ מזה שחסר לי את הכוח לעשות, חסרה לי גם השמחה שהייתי מקבלת מעצם העשייה, חסר לי הסיפוק, חסרה לי תחושת הערך העצמי. זה מעגל שלם.
זה מה שקרה בדור שלנו, ובולט במיוחד על רקע אלה שקדמו לנו: איבדנו המון כוחות פנימיים. מצד שני, אומרים לנו הצדיקים, התכלית שלנו היא להתחזק ולהאמין שגם כשאיבדנו כל כך הרבה, עדיין הקדוש ברוך הוא מאוד שמח בנו. יש לזה סיבה. זה מה שהוא רצה שיקרה. כבר עבדו אותו גדולי עולם. כבר עבדו אותו טיטנים. כבר עבדו אותו אנשים משכמם ומעלה, צדיקי כל הדורות. כעת הוא רוצה שגם אנחנו, יצורים חלושים, נעדרים וחסרים שכמותנו, נעבוד אותו בשארית הכוחות.
רבי נחמן מברסלב מספר על מדינה שאויב צר עליה, כבש אותה, גירש את אנשיה והשתלט עליה. באו בני המדינה ורצו לקבל בחזרה את הנחלה שלהם. משלחות משלחות של לוחמים יצאו כדי להדוף את האויבים. יצאו גיבורי החיל, יצאו מלומדי המלחמה, ויצאו כל המיומנים בקרבות, גל אחרי גל אחרי גל, ולא הצליחו לפרוץ את השערים כדי שבני המדינה יוכלו להיכנס.
ואז הגיעו המאספים: הילדים הקטנים, הטף והנשים החלשות. הם נעצרו ליד החומות ואמרו: “מה יש לנו בכלל לנסות? אתם יודעים מי כבר היה כאן?! כל ההכי גיבורים והכי חמושים והכי מצוידים והכי מתוחכמים כבר היו ולא פתחו. מי אנחנו לעומתם, מה יש לנו בכלל לנסות?”
עבר שם חכם זקן אחד, שממונה לגלות את הסודות לאלה שלא יודעים, ואמר: “אני אגיד לכם. המלחמה כבר הוכרעה והקודמים לכם ניצחו. מה שנשאר עכשיו, זה ממש רק הציור הזה, רק השכבה הכי חיצונית. את כל הביצורים החזקים כבר פירקו. הכול איננו. הקרב הקשה כבר מאחור. כעת זה ממש להגיע, ללחוץ על הידית והדלת תפּתח. מחכה לכם רק מה שהוא כפי כוחכם.”
ולמה זה מחכה לנו? כי ככה השם רוצה. אני לא יודעת למה הקרב לא הוכרע בשלבים של הלוחמים הגדולים. אבל עובדה שהקרב מחכה עדיין גם לי. ורק אני יודעת עד כמה אני ממש חלושה ואיך הכול מתנדנד אצלי על כף המאזניים כל הזמן. כל יום מחדש. כל שבוע. כל רגע. כל שעה. אצלי זה לא מתוכנת להיעשות. בכל פינגווין זה טבוע, אבל אצלי זה על כף המאזניים ויכול לקרות או לא לקרות. כמו המשפט המתורגם המפורסם: “להיות או לא להיות”.
יום אחד הבת שלי קראה באיזה מאמר את הציטוט המפורסם “להיות או לא להיות זאת השאלה” ושאלה, “להיות או לא להיות מה?” אמרתי לה: “זאת השאלה”. היא הסתבכה: “אז מה? מה התשובה?” אמרתי לה: “לא יודעת. להיות או לא להיות. תגידי את”.
להיות או לא להיות זאת שאלה שתוקפת אותנו מאוד חזק.
יש ימים שכל המשבצות ביומן צבועות. את עושה מה שאת עושה, הולכת לפה, הולכת לשם, חוזרת בלילה בתחושת סיפוק: הייתי, עשיתי, הספקתי. אבל כשפתאום אין משהו שמאיץ בך או משגע אותך ומכריח אותך, את יכולה לשבת, שקועה כזאת, על כיסא במטבח בסוף הערב, ומה עכשיו תעשי עם הזמן שלך ועם עצמך? האם תזכרי שיש בחיים האלה איזה טוב טמון, ואפשר לפעול איתם, לחיות אותם, לעשות בהם טוב למישהו (וגם אני זה מישהו!) לחפש מה מחכה בהם עכשיו, או שתעתיקי מהשמש ופשוט תשקעי?
אם תביאי ברגעי דמדומים פנימיים כאלה משהו, אפילו רצון קטן, זה יהיה הרבה מאוד. חברה שלי תיארה לי את עצמה פעם במין ערב כזה: “אני על הספה כעת בגלגול של לבֵנָה.. נראה לי שהתעברה בי בַּלַטָה..” לפעמים נכנסת בנו כבדות כזאת, שלהוציא כמה חצאיות שהרגע סיימו במייבש ורק להניח אותן על כיסא כדי שהן לא תתקמטנה כל הלילה ותקומנה בבוקר סמרטוטים – זאת משימה שהיא הרבה מעבר ליכולות שלי.. אפילו שיהיה מחיר ממש מעצבן לזה שאני תקועה כאן כעת ולא זזה – בכל זאת אני לא מסוגלת.
אז מה עושים במקרה כזה, ברגעי הכבדות האלה שקורים רק לי ולא לשום פינגווין בטבע? אם אני רק מסכימה להסתכל על זה ולהגיד להשם: “אוף. משעמם לי. לא בא לי כלום. די. נמאס. אין לי מה לעשות. שום דבר לא מאיר לי. שום דבר לא בא לי. מצד שני מה, אני אתאבד עם הערב הזה? אקרא בפעם האלפיים את ספר הילדים הדבילי הזה? לא, ריבונו של עולם, אני יודעת שאיפשהו מאחורי כל השקיות והשולחן הדביק של ארוחת ערב מסתתרים החיים שלי עכשיו, תעזור לי למצוא אותם”.
להסכים לשאול את השאלה: “איפה החיים שלי כעת” ולעצור שניה לפני שהאוטומט בולע אותך, זה שווה הרבה מאוד. הקדוש ברוך הוא צריך, בשביל תכנית הבריאה שלו, דווקא את פעימת החיים המרוחקת והקלושה הזאת שבוקעת אליו מהמטבח שלך דרך כל השכבות..
הלכתי לאיבוד
בואו נִשׁלֶה עוד כמה פנינים מתוך מגילת אסתר, למרות שפורים מאחורינו, כי ה”הסתר אסתיר” שייך אלינו כל השנה, לא רק באדר. בואו נראה מה כתוב על אסתר הצדקת, שהיא קצת כמו הנשמה שלי שנלקחה למקום לא – לה:
“וזה בחינת לקיחת אסתר לבית אחשוורוש והשם יתברך הפך הדבר לטובה… כי האישה היא בבחינת אבדה… ואז היה בימי הגלות שגלו מארץ ישראל, שזהו עיקר בחינת האבדה. כמו שנאמר ‘ואבדתם מהרה מעל הארץ’ וכו’.
וסבר המן עמלק, שחס ושלום, אפס תקווה. כי הוא מזרע עמלק שרודף תמיד אחר האבדות כנ”ל. ועל כן אמר: ‘ייכתב לאבדם בעשרת אלפים וכו’ ביהודים לאבדם’ ועיקר הצרה הייתה דייקא אחר שנלקחה אסתר לבית אחשוורוש, כי הסיטרא אחרא סברה שמאחר שהאישה יראת השם בעצמה, שבה כלולים כל האבדות כנ”ל, היא בעצמה נלקחה אל הסיטרא אחרא, לבית אחשוורוש, תהיה נאבדת שם, חס ושלום, עם כל האבדות הכלולים בה.
ובאמת הייתה עת צרה גדולה מאוד שכמוהו לא נהיתה. ועל כן אמרה אסתר: ‘וכאשר אבדתי אבדתי’. אבל השם יתברך חמל עלינו, והפך הדבר לטובה, בכוח מרדכי הצדיק שלא הניח את מקומו לחפש ולבקש אחר אבדתו שזהו בחינת: ‘ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר’, שהיא בחינת אבדתו כנ”ל, ‘ומה יעשה בה’. ואסתר הצדקת גם היא לא התייאשה עצמה מן הרחמים.
על ידי זה – לא די שלא נאבדה ביניהם, אף גם על ידה דייקא זכו לתוקף הנס להכניע ולהפיל המן עמלק מפלה גדולה ולמצוא אבדות רבות. כי כל ישראל חזרו אז להשם יתברך כמו שנאמר: ‘קיימו וקיבלו’, כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה. עד שאפילו הניצוצות הנידחים והנאבדים בין אומות העולם חזרו להשם יתברך, שזהו בחינת גרים שנתגיירו אז כמו שנאמר: ‘ורבים מעמי הארץ מתייהדים’.
כי כשזוכים לחפש ולבקש היטב אחר האבדות, אזי מתהפך הכול לטובה. כי דייקא על ידי ריבוי האבדות הגדולות שאיבד, על ידי זה דייקא, לא די שמוצאין אותם, אף גם על ידם מוצאין עוד הרבה אבדות מאוד שנאבדו מימות עולם. וכעין שאמרו רבותינו ז”ל: ‘משל למי שנאבד לו פרוטה וכו’ וחזר ואיבד זהב וכו’ על ידי שנותנים לו נר לבקש אחר הזהב מצא גם הפרוטה’ נמצא שהאבדה הגדולה גורמת שיהיו נמצאים גם שאר כל האבדות. והכול בכוח הצדיק הגדול, שמחפש תמיד אחר כל האבדות ומחזק לב כל אחד לבל יתייאשו עצמן בשום אופן מלבקש תמיד אחר כל האבדות, ומחזק לב כל אחד לבל יתייאשו עצמן בשום אופן מלבקש ולחפש אחר האבדות בתפילה ובתחנונים ולהתגעגע מאוד אחריהם ולצפות לישועה תמיד. שעל ידי זה יזכו שעל ידם יימצאו כל האבדות של כל העולם, במהרה בימינו אמן”.
המילים האלה הן מילים מאוד נדירות, מילים שאף פעם לא נאמרות, אתן שמות לב? כשהולכים בעולם באופן נורמלי, לא שומעים דיבורים מהסוג הזה. אף אחד לא אומר לך: “תקשיב, יהודי יקר, ותקשיבי, נשמה טהורה, איפה שאת נמצאת: תדעי לך שהאבדות שאיבדת הן חלק מתוכנית אלוקית, ככה קרה כי ככה צריך היה לקרות, ואם רק לא תתייאשי ותסכימי לחפש אותן, הכל יתהפך בזכותך לטובה עצומה”.
המילים האלה הפוכות לתדר הרגיל של העולם, התדר המכווץ, הביקורתי והמאשים שגדלנו עליו, ושבגללו אנחנו כל הזמן, ותמיד תמיד, מאשימות את עצמנו. ברגע שאנחנו לא בטוב, ואנחנו הרבה זמן לא בטוב, המחשבה המיידית היא: “אם אני כאן סימן שאני לא בסדר”. זו התגובה הטבעית.
אפילו כשאדם נמצא בתהליך של למידה נפשית ועזרה מבחוץ, שזה דבר מדהים שגואל ונותן בעומק עומקים, הָמָן הפנימי לא מניח לו. מאחר שהחיים הם תמיד התקדמות ונסיגה, עליה וירידה, גם המילים הכי גואלות הופכות בתוכי ,תוך איזה זמן לביקורת עוד יותר מצליפה, עוד יותר מייאשת. כל מה שלמדתי בפעם האחרונה וכל כך שמחתי ממנו, כל כך התרגשתי מהגילוי שלו, מתהפך עלי כעת לייסרני: “איך זה יכול להיות שאת עוד פעם שקועה??! אחרי כל מה שכבר פגשת וגילית וידעת (ונאמת וכתבת…)?”
הפרשנות האוטומטית היא תמיד: “משהו לא בסדר. אין לי מושג מה. שוב ירדתי מהמסלול ואני בשום מקום. זהו. כנראה שהכל היה לא-באמת וכעת זה נגמר”. הבפנים שלנו מלא קולות מודאגים של ילדה קטנה שכל הזמן מפחדת: “זהו. בסוף אני לא טובה. ידעתי. תמיד ידעתי. כל הגלגול ידעתי. והתאמצתי, העמדתי פנים של גדולה, התחפשתי למבוגרת, עשיתי מלא דברים.. אבל את האמת, מתחת, ידעתי כל הזמן. אני לא. אין לי סיכוי. זה לא יקרה לי ודי.”
הדיבור הזה על האבדות של אסתר נכנס בדיוק לתוך הלב המסכן שלי וחיזק אותי מאוד. נגיד שאת יושבת כעת ומרגישה הרגשה לא טובה, מרגישה שחסר לך, מרגישה שהיית רוצה להיות יותר פה או יותר שם, או לא טוב לך איך שאת פה או איך שאת שם, במקום לחשוב: “למה את פה? את לא בסדר! לא היית אמורה להיות פה!” תסתכלי על עצמך ותגידי: “תראי איזה מתוקה את. נאבד לך כוח, נאבדה לך סבלנות, נאבדו לך כל כוחות הנפש כמעט, ובמקום להגיד עופו לי כולכם מהעיניים, נמאסתם עלי, שיגעתם אותי, לכו לעז.. את יושבת ככה על כיסא וכואבת, מתגעגעת למה שנאבד… אשרייך! תראי איך הלב הטוב שלך לא מסכים לוותר, תראי איך את יושבת כאן למרות הכל ומתגעגעת ורוצה”.
איזו פרשנות אני נותנת לעצמי, פרשנות של סיטרא אחרא או פרשנות של אהבה?
פרשננו לענייני נפילות
את מנסה להשכיב חמישה ילדים בו זמנית. בדיוק אתמול התינוק יצא מהלול שלו והודיע שהוא עובר דירה ומצטרף לחבר’ה שבחדר השני. זאת שלפניו מתקוממת, לקחו לה את כתר הקטנה של החדר, והיא שוכבת ובוכה תמרורים. כששואלים אותה מה קרה היא מתייפחת שכואבת לה הציפורן.. אחת עוד לא שוכבת והשנייה עוד לא שותקת והבן חייב כרית אחרת ומתחיל סבב ריבים עצבני בין כל המסובים החובקים את כריותיהם בנאמנות. תוך כדי, התינוק סוקר את הסביבה החדשה ובודק איך מנתקים את המראה מהקיר ואיך מכסחים את הכריכות של הספרים שהוא לא מכיר, ואת, שרק רוצה שקט סוף סוף, גם בשביל הערב של היום, וגם בשביל הבוקר השפוי של מחר, מוצאת את עצמך במקומות של זעם כהה שאת לא מוכנה להיות בהם. נגמרה לך הסבלנות עד הקצה. קשה לך שקשה לתאר. מה זה חמישה נגד אמא אחת? סוף יום. עוד לא אכלת. את לא כמו הפינגווינים האלה שבנויים לצום ארבעה חודשים.. בסופו של דבר את מסיימת את המתקפה המחומשת בזחילה ואת כבר לא כועסת עליהם, את כועסת רק עלייך. “איפה אני ואיפה האימהות המדוגמת, הרכה, האוהבת, המופלאה…”
בזמנים כאלה, שאלת הפרשנות היא קריטית: האם אני אתן לעצמי קצת בלון חמצן, קצת מקום לשים ראש, קצת הכלה? האם אני אבוא אל עצמי ממקום שמבין אותי ואומר: “זה היה קשה נורא. נורא. נורא. זה לא מה שאני ולא מה שאני רוצה להיות, אני צריכה כאן עזרה, אולי אפילו עזרה טכנית, אבל אין לי כוח כעת, אחר כך, מחר, מתישהו.. כעת אני פשוט צריכה שמישהו יבין אותי ויבטיח לי שיהיה בסדר. הם יגדלו, אני אגדל, משהו טוב יקרה כאן, לא תמיד זה יישאר ככה”…
אם אני לא אהיה טובה עם עצמי, אם אני אבוא אל עצמי כמו שאני רגילה, עם האשמה והביקורת המובנים במערכת, אז באמת לא יישאר ממני כלום. אבל אם אני אהיה טיפה חברה של עצמי, אם אני ארשה לעצמי להרגיש את הקושי, האכזבה והרגשות הקשים בלי שיפוט ועם אהדה, מיכַל התקווה שיש לי מאחור יתמלא איכשהו. מחר כבר יהיה לי יותר.
למה אני כל כך הרסנית עם עצמי? פשוט מאוד, כי זאת לא אני; יש קולות של עמלק שזורמים לנו בתוך המערכת. הם נמצאים כל הזמן בתוכי, ממש עמוק בווריד. “וסבר המן עמלק, שחס ושלום, אפס תקווה. כי הוא מזרע עמלק שרודף תמיד אחר האבדות כנ”ל”.. יש מי שרודף אחרינו כל הזמן לקחת לנו את הכוח. לחטוף לנו את מה שאיבדנו. להחליש אותנו בכל הדרכים. ללחוש לי בלב ובאוזן “אפס תקווה, את שומעת? אפס תקווה!”
אבל כשאומרים לי שכל הירידה של עם ישראל נקראת ‘אבדה’; כשרק משתמשים במילה הזאת, ‘אבדה’, מיד הלב שלי מרגיש שמי שמדבר אתו מבין אותו ואוהב אותו ולא כועס עליו. אם תגידי לי: “הלכת לאיבוד” ישר יבואו לי דמעות. יש דיבורים של דין שהורגים אותי, ויש דיבורים של רחמים שמחיים אותי. “נאבד לָך” זה דיבור של רחמים. דיבור בעדי, לא נגדי. נאבד משהו, יש מחלקת אבדות, בואי נחשוב איך נמצא, בואי נראה.. זה רחום כל כך. זה לא בא עם נביחה.
עם ישראל נאבדו, אסתר נאבדה, המעלה הרוחנית שלהם נאבדה. הכול נאבד. אבל זאת לא אני הרעה שבכוונה לקחתי פטיש וריסקתי. לא. זה נאבד.
והתכנית האלוקית הייתה כזאת מראש, שזה יאבד.
לאבד כדי למצוא
מעניין לעניין בעולם החי.. לימוד מדהים שהתחיל לי כשהיינו באגמון החוּלה. ראינו שם כמות ענקית של אלפי עגורים שחנו אצלנו בדרכם לצפון אתיופיה, עשו רעש מחריש אוזניים ואכלו גרגרי תירס. הסתכלנו עליהם במשקפת, היה מאוד מעניין, והמדריך הסביר: “אנחנו נותנים להם פה את האוכל שלהם בצורה מסודרת, כי יש לנו עניין שארץ ישראל תהיה תחנת מעבר לעופות נודדים מצד אחד, ומצד שני אנחנו לא רוצים שהם יאכלו את כל שדות החקלאות. לכן כולם מתרכזים בשטח הזה. אבל תמיד תוכלו לראות כמה הרפתקנים בסביבה, כל מיני זוגות או שלשות של ציפורים שהתחשק להם לנסות לטעום את הגידולים של השדות האחרים, אולי שם יותר טעים.. החקלאים מבריחים אותם, הם יורים עליהם ברובים שמשמיעים רק קולות, ושולחים אותם מיד לתירס של השמורה”.
עמדנו בשטח הפתוח ובאמת ראינו בשמיים כאלה שעפים וכאלה שחוזרים. המון שמיים יש באגמון החולה, ועל רקע התכלת העגורים חולפים מצד לצד. הם עפים נהדר. הראש חד קדימה, הרגליים מתוחות אחורנית, הכנפיים במין משולש כזה, מנצלות את תנודות האוויר, לא מאוד מתאמצות. המעוף שלהם נורא יפה.
הסתכלתי על המראה שלהם דקות ארוכות. הם היו יפים כמו אצן במקסימום שלו. ההבדל הוא שהאצן התאמן הרבה כדי להגיע למקסימום הזה, בעוד שהציפור לא התאמנה והיא כל הזמן במקסימום, בכלל בלי מאמץ.
ואז פתאום נעלבתי מהם עד עומק נשמתי, מהציפורים העגורים האלה. כל עוד שהן חיות וכל עוד שלא פגע להן איזה כדור רובה בכנף או משהו, הן עפות מדהים ואין להן שום בעיה עם עצמן; הן כל הזמן בטופ של עצמן, הן כל הזמן ביכולות של עצמן ובמסוגלות של עצמן.. הסתכלתי עלינו, בהשוואה, וזה היה ממש משפיל; אנחנו או אוכלים מדי, או בורחים מדי, או מרעילים את עצמנו עם שוקולד וסוכר ושומנים לא רוויים, כן רוויים, שמן קנולה, שמן זית, כבישׁה קרה.. פעם בחצי שנה את מחליטה להתחיל להתעמל, אחר כך את יורדת מזה, שנתיים את לא זוכרת מכלום, אחר כך מסתערת מחדש על אירובי, פעמיים בשבוע פלוס הליכה, אחר כך את שוב שוכחת בגלל החגים וערב פסח… למה הציפורים לא צריכות לעשות אירובי? למה להן אין בעיה? אוכלות תירס, עפות בשמיים והכול טוב, ורק אנחנו במאבק בלתי פוסק להיות בסדר ולהראות בסדר ודי כבר עם העוד מידה שעליתי בחצאית, אולי נידחק מחדש לחצאיות הקודמות…
מה הסיפור? למה אנחנו כאלה כבדים, כבויים, מושכים למטה, בעוד כל הבריאה מתרוננת? למה זה? למה רק בנו נלחמים? למה רק אותנו מפילים? וכל כך מפילים אותנו, שמי בכלל יודע מה זה בנאדם שממש מונח בהרמוניה בטבע?? יש כזה דבר אדם מתוקן? יש עגור מתוקן. לביאה מתוקנת. קופים, אלפי סוגים בעולם, כולם מתוקנים. כל הסלמונים מתוקנים. אבל אדם מתוקן אחד בעולם – אין. אין אדם שחי בהרמוניה. אולי ל”ו צדיקים, מאחר שהם כל כך מדויקים מבפנים, מדויקים גם מבחוץ. אבל אין אף אחד רגיל, כמונו, שניזון מדויק, חי מדויק, בכושר מדויק, ישן נכון, קם נכון, נושם נכון.. שמעתן על זה שאנחנו לא נושמים? אני לא צוחקת. אנחנו נושמים נורא שטחי. יש ממש תרפיות שלמות בנשימה. ילמדו אותנו לנשום. זה נפלא. איבדנו אפילו את הידיעה איך לנשום.
אני אומרת לכן, מאוד נעלבתי מהעגורים המושלמים לעומתי המקרטעת. יש בעולם כולו כוח חיוני, זורם, אנרגטי, תוסס, למה אם אני רק אוכלת איזו במבה מיותרת (הכוונה לחבילה, לא לאחד..) וכבר שקעה לי השמש, כבה האור בצהריים? למה? זה קורה רק לי, וזה כל כך כואב.
לא הייתה לי תשובה. חזרנו הביתה, שקעתי בהשכבות מחומשות עולות ויורדות ולא זכרתי מזה יותר. עד שפגשתי את הדיבורים על האבדות במגילת אסתר. ואז, מתוך המילים של המגילה, האיר לי הדיבור הבא:
ידוע שעם ישראל קיבלו את התורה פעמיים. היה מעמד הר סיני ששם כולנו אמרנו “נעשה ונשמע”, והייתה קבלת התורה בזמן מרדכי ואסתר כמו שחז”ל מגדירים אותה: “הדר קיבלוה בימי אחשוורוש”.
אמנם כל העולם חיכה מאז הבריאה ליום ו’ בסיוון, אבל חז”ל מסבירים שבמתן תורה הייתה מידה מסוימת של כפייה. האור הרוחני במעמד הר סיני היה כל כך גלוי, שלא הייתה שום אפשרות לסרב לו. כוח השם התגלה, וכשהוא מתגלה אין לאף אחד שאלה. הבחירה מתבטלת. הרע מתאייד. ולכן, גם אחרי מתן תורה בהר סיני, העולם נשאר ‘על תנאי’, והמשיכה לרחף באוויר שאלה מהותית: האם יהיה ליקום קיום או לא יהיה? (אמרנו כבר שלהיות או לא להיות זאת השאלה..)
והתשובה החיובית, שכן, יהיה קיום ליקום ולכולנו בתוכו, התקבלה בימי אחשוורוש.
למה דווקא אז? ואיך היא התקבלה?
מול הרגעים הכי גדולים של הגילוי ההוא במעמד הר סיני, עמדה כעת התקופה של ההסתרה הכי גדולה. “הסתר אסתיר”, הסתרה שבתוך הסתרה. התקופה שבה הכי נאבדנו, מאז היותנו לעם, היא תקופת אחשוורוש, כשהיינו בגלות פרס ומדי. עם ישראל איבד לגמרי את הזהות שלו. יהודים ישבו בסעודה עם כל עמי העולם, אכלו והשתמשו בכלי בית מקדש, וזה היה משבר הזהות הלאומי הכי חמור מאז היותנו לעם. לשבת עם אחשוורוש ועם כל העמים שלו שהובאו מהמאה ועשרים ממלכות שלו, להיות אחד מהם ולא להבין שעם ישראל זה משהו אחר לגמרי – זה השבר הכי עמוק והכי מהותי. עם ישראל שכחו מהכול. בדיוק הפוך מרגע הגילוי המוחלט במעמד הר סיני. הם ממש איבדו את תחושת הקיום הכי עמוקה שלהם. וזה מה שכמעט הביא אותם לכליה.
ואחרי שהם הגיעו לכזה מקום של אובדן נורא והסיטרא אחרא כבר חגגה את ניצחונה, כאילו באמת אפס תקווה ועם ישראל עם כל גדולתו כבר נבלע אצלה לגמרי, אחרי זה – בא מרדכי היהודי, עורר אותנו לתשובה, הזכיר לנו מי אנחנו, הצליח להפיח בנו רוח חיים, וכולנו קמנו והלכנו אחריו. האמנו לו. האמנו שאם נלך אחריו ונבכה ונצום שלושה ימים, תהיה לנו תקווה. הלכנו אחריו והכול התהפך לטובה.
בימי אחשוורוש קרה הדבר המהותי שהשם יתברך חיכה לו מאז שהוא הסתכל באורייתא וברא עלמא. עד שלא נפלנו למקום הכי עמוק וחזרנו ממנו בתשובה, לא היה ברור שהעולם ממשיך. העולם יכול להמשיך רק באופן הזה שאתה נופל ואחר כך אתה קם. אחרת, אולי זה עוד בכלל לא קרה לך? אולי זה עוד לא אמתי? במעמד הר סיני היה רגע של הסרת הפרגוד, וזה שהלכת אחריו עוד לא אומר מספיק. השאלה הגדולה באמת היא האם גם כאשר תיעלם בהכי העלמה שיש, תוכל לחזור משם. התשובה קדמה לעולם וזו המהות שלו, ותקופת אחשוורוש היתה מבחן לנקודה המהותית הזאת. כשעם ישראל ניצלו וחזרו, “הדר קיבלוה בימי אחשוורוש”. זה היה סימן שהעולם יגיע לתכליתו. אפשר לקיים אותו, התורה והמצוות ינצחו, הם יפעלו כאן את הפעולה שלהם.
ההבנה שרק אחרי שנפלנו בנפילה הכי עמוקה וחזרנו ממנה, רק אז העולם והתורה ומחשבת הבריאה קיבלו תוקף קיומי, הסבירה לי את נושא העגורים. סליחה על ההקשר פרוע. אחרי שאני שאלתי את הקדוש ברוך הוא למה רק הבנאדם הוא כזה גוש בטטה? למה אחרים כל כך שומרים על עצמם, ואנחנו כל הזמן איננו? אז התשובה שהאירה לי בין המילים של המגילה הייתה: רק אתכם בראתי בשביל שתחזרו בתשובה.
ממש רק אתכם. שום יצור בבריאה לא מבין את העומק של לאבד ואז למצוא. להיאבד ולחזור בחזרה. לאבד את עצמך, בכל תחום שהוא, ולהתחיל מחדש. אפילו בלאכול יותר מדי שוקולדים ואז להפסיק עם זה. אפילו בלעזוב את ההתעמלות שלך ואז לחזור אליה. אפילו בלעזוב את זה שהיה לך ממש רצון להגיע לכל ילד, ואז להתעורר ולהגיד: “מה נהיה עם הרצון שלי שיהיה לי לב ממש פתוח לילדים? איפה הוא נעלם לי בחצי שנה- שנה האחרונה? וואו, אני בשוק. הלכתי לאיבוד לגמרי. אבל עכשיו אני רוצה לחזור”.
ובלי רגשות אשמה על מה שהיה, כי לא בכוונה הרסתי, אלא הלכתי לאיבוד.

מי שנאבד לו זהב
העולם הזה יש בו כזה עומק של תיקונים שאין לנו מושג. דברים הולכים לאיבוד ואנחנו צריכים לרצות אותם מחדש ולא להיכנע לפרשנות של עמלק שאומר: “מאחר שהאישה יראת השם בעצמה.. נלקחה לבית אחשוורוש, תהיה נאבדת שם.. עם כל האבדות הכלולים בה.” מבחינת המן עמלק אם היית לא בסדר, אז זה זהו. טעית, את אשמה, נגמרת.
אתן מכירות את זה בתוכנו, את הפחד הזה מלהיות אשמה ואז רעה ואז נגמר..? זאת הפרשנות הכי עמוקה של הרע.
והפרשנות של הטוב, מהי? הדיבור של הצדיק שמחזיר אותנו למקום שלנו: “בכוח הצדיק הגדול, שמחפש.. ומחזק לב כל אחד לבל יתייאשו עצמן בשום אופן מלבקש ולחפש אחר האבדות בתפילה ובתחנונים ולהתגעגע מאוד אחריהם ולצפות לישועה תמיד..”
כל פעם שאנחנו מרגישות אבודות, ואם זה קורה לנו כמה פעמים ביום אז אשרינו, מחשבת הבריאה מתקיימת בנו הפלא ופלא. ממש. יותר ויותר בגילוי רואים את ההסתרה..
אז כאשר אני נאבדת, ונאבד לי, החיוּת שלי. החשק שלי. לא בא לי כלום. משעמם לי. כמו ילדה קטנה שאומרת: “משעמם לי. אין לי מה לעשות. משעמם לי”. איך באמת ראוי לי להסתכל על זה? “וואו, תראי מה נאבד לך, לא ייאמן. נאבד לך הרגע הזה. נאבד לך כל מה שאת יכולה לתת לעולם. הרי את מוקפת אנשים. תסתכלי מסביב, יש פה נשמות. אם תתני לכל אחד טיפה צומי, הוא יתחיל לחיות. גם את, אם תתני לעצמך קצת צומי את תתחילי לפרוח. איפה את? מה יעשה לך טוב? מה את רוצה לעשות? בואי נפַתח נושא. בואי לא נרדם..”
כל פעם יש לזה פרצוף אחר. העיקר זה בואי לא נרדם. תראי, את יושבת כאן ונאבד לך משהו. איזה מתוקה שאת. בואי נראה, בואי נדבר על זה. מה נאבד? מה חסר? אין לך עצבים לדבר? למה אין לך עצבים? כי אין לך עצבים? טוב. בואי נדבר על העצבים האלה. בואי נסתכל עליהם שניה. בואי נחפש אותם, מה אכפת לך, רק לרגע אחד…
זה יוצא נפלא. כל הזמן את הולכת לאיבוד. אבל מכל איבוד את גם חוזרת. ישתבח שמו.
ואתן יודעות, כל פעם שנחזור מלבקש דבר שנאבד לנו, נביא אתנו אבדות מאוד גדולות וקדושות: “משל למי שנאבד לו פרוטה וכו’ וחזר ואיבד זהב וכו’ על ידי שנותנים לו נר לבקש אחר הזהב מצא גם הפרוטה, נמצא שהאבדה הגדולה גורמת שיהיו נמצאים גם שאר כל האבדות.”
אולי הסיבה שהגענו לכאן היא כי אלה שלפנינו איבדו כמה פרוטות, אמנם מעטות אבל בכל זאת נחוצות. תסתכלו על הדורות הקודמים, על כל הצדיקות; שרה, רבקה, רחל, לאה, חנה, דבורה, כולן. הזהב שלהן לא נאבד. הן חיו. המקסימום שנאבד להן זה פרוטות, נכון? ואני – המקסימום שנשאר לי זה פרוטות.. כל הזהב נאבד. הזהב שלי איננו כבר מזמן.
מסביר לנו רבי נחמן: כאשר אנחנו מוצאים את הדברים הכי עמוקים שנאבדו לנו, באותו זמן אנחנו גם מחזירים דברים שנאבדו בעולם הזה משנים קדמוניות, מקדמת דנן. “שעל ידי זה יזכו שעל ידם יימצאו כל האבדות של כל העולם, במהרה בימינו אמן.”
יוצא שהתפקיד שלי, אם יורשה לי, לא פחות הרואי מהתפקיד של אבא פינגווין. גם אני נמצאת כאן במינוס שישים מעלות. קר לי ורע לי ואני לבד ואין לי תנאים. גם עליי אפשר להגיד שלא אכלתי איזה ארבעה חודשים או שנים או גלגולים, כי חסר לנו העומק-עומק של ההזנה הכי פנימית. איך ללכת הלאה, איך לשמוח, איך לגדול, איך להתקדם. כמה חסרים לנו הדיבורים האלו. ומתוך החיסרון גם אנחנו מוסרות פה נפש. נמצאות בשלגים ובקור ובקוטב הקיצוני ומצפות לישועה. יום אחד עוד נראה איך הכוח הזה של מסירות נפש בשביל השם פעם תמיד גם בנו. רק מה, לא ראו אותו. אפילו אני בעצמי לא ראיתי. הוא היה בהסתרה מאוד גדולה. אבל עוד יגיעו ממנו פירות, וייפתחו ממנו שערים, ויאיר עלינו כזה אור גדול, ונביא אתנו כאלה אבדות, שלא נאמין.
הלוואי שנזכה ללכת עם הדיבור הזה; אנחנו נאבדות אבל ככה השם רוצה, אנחנו נאבדות אבל יש אור ענק חבוי בתוך החושך של הקוטב.
כתוב: “שמחנו כימות עיניתנו”.. “היינו כחולמים”.. ושהקדוש ברוך הוא אוסף את כל הדמעות שלנו. אנחנו צריכות לדעת שהדמעות של הגלות הן כלום לעומת הדמעות של השמחה וההתרגשות וההשתאות שנזלוג עוד רגע, כשתבוא הגאולה. בשום פנים ואופן לא נצליח להאמין: מה,כל זה קרה איתי? עם החיים שלי? מתוך האפסות וחוסר האונים והחולשה והשקיעה והפינוק (!!) שלי? מהרגעים האבודים האלה, מתחושות ה’לא קיימת’ נבנה כל זה? נהר של דמעות מאושרות ימלא את העולם בקרוב ממש, נהר של היינו כחולמים.

השארת תגובה