על התפקיד העדין של כל אמא בשיקום וריפוי ילד/ה שנפגע/ה – הרבנית ימימה מזרחי תחי’

השבוע – שיעור מתנה, אפשר להפיץ ***

 נגד החפצת נשים דיברה התורה 

ברוכות הקוראות! “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה”, הפרשה פותחת ורבי נחמן מברסלב מצווה אותנו עכשיו לצאת למלחמה על השמחה. אנחנו מתקרבות ל”ימים נוראים”, אבל אל תבינו מהכינוי הזה שמדובר בימים רעים. הם “נוראים” במובן הזה שהקב”ה נראה אלינו ואנחנו נראים אליו וזה עושה בִּפְנים חרדה כזו, שנמהלת בה שמחה מאד-מאד גדולה. בבקשה, תהיו לי נשים שמחות. זה מה שאני מבקשת.
אנשים שאינם מבינים קראו בפרשה שלנו והחליטו שהתורה מלאה ניצול נשי, השפלת נשים, החפּצת נשים. כאילו, מה זה שבן אדם יוצא למלחמה וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ – מה ההיתר הזה, לכאורה, לקחת בשבי אישה מסכנה משדה הקרב?!
ובעצם חז”ל אומרים לנו: דיברה התורה נגד יצר הרע. התורה יוצאת נגד המושג של לקיחת אישה בתנאים כאלה ולאדם כזה היא אומרת: סופך, שתשנא אותך. אני מזהירה אותך, כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וחז”ל אומרים שזו התוצאה הישירה של לקיחת אישה בתנאים כאלה, רק מפני שהיה לך איזה חשק או מצוקה או יתרון עליה. התורה שונאת את זה. היא לא מרשה; לֹא יוּכַל! היא אומרת. אתה לקחת אישה שבבוא הזמן, לא תהיה מסוגל לשמח אותה. נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, כך כתוב בפרשה, בשביל מה? – וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח. לשמח, זה תפקידךָ. אתה לא יכול לקחת אישה כשאתה חושב רק על הרגע ואחר כך לא תהיה מסוגל לשמח אותה. איך אומר ה”אור החיים” הקדוש: היא היתה יפת תואר ואתה? עשית אותה עניה, עשית אותה מעונה, עשית אותה עכוּרה, עשית אותה עצובה.
במילים אחרות, קשר שנוצר בתנאי מלחמה או בתנאים לא רגילים אחרים, הוא מוסד שהתורה בכלל לא מצדדת בו. היא מודיעה: דע לך שאם תיקח ככה אישה, לא תהיה מסוגל לשמח אותה. והתורה לא מוכנה לכזה דבר.
וזה כל כך נפלא – למה? כי ה’ אומר לך: תראי, בת שלי. לא משנה אם את אישה נוכרייה או יהודייה, אני לא מרשה לצער אותך. לֹא יוּכַל! ואם אני לא מוכן שיצערו נשים, אז שאני אצער אותך, אישה? שאני אצער אותך?
אם להיות כנה, אני רואה כל כך הרבה נשים בצער, לא עלינו. חולות ומעוכבות ועברו כל כך הרבה דברים קשים בחיים. אז איך אתה, ריבונו של עולם, אומר לי שאתה לא מצער נשים? העולם מלא צער נשי! וככל שהשנים עוברות זה הופך להיות קשה יותר ויותר. אני שומעת מנשים שחווּ כל מיני דברים בילדותן ואיך פתאום זה צף ואת כבר אמא, כבר גדולה ואיך סחבת כל הזמן את הצער הגדול הזה.
למה יש צער של נשים? למה נשים צריכות לחכות כל כך הרבה עד לגאולה? וכאן באה ההפטרה המקסימה שכתוב בה: רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה. כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה.
בא איש צדוֹקי אחד ושואל את ברוריה, האישה החכמה: “רָנִּי עֲקָרָה”? על מה בדיוק תרון העקרה? ולענייננו, אין אישה שאין לה עקרוּת במשהו ואיך תגידי להן “רוני! בבקשה תשמחי ותרנני עכשיו”? מה האכזריות הזאת? איך מחייבים אותי ב”מצווה גדולה להיות בשמחה – תמיד”?
ובאמת, על מה תרון העקרה? “על שלא נולדו לה בנים רשעים כמוך”, עונה לו ברוריה וה”שפת אמת” המדהים מסביר שברוריה אומרת לנו כך: כשנדמה לך ששום דבר לא קורה, קורה דבר נפלא: הקב”ה חוסך ממך צער שילך ויגדל.
למשל: רוני, רווקה. כי אם יש דבר גרוע פי כמה מרווקוּת, הרי זה קשר רע ומצער.
הפרשה מלאה בקשרים כאלה. זה מתחיל בכלאיים, שכל זַן כלוא בתוך עצמו ולא מסוגל להשפיע על האחר. ועובר בשעטנז, שני מיני בד שגורמים לגירוי ולחוסר נעימות בעור. זה מממשיך באיסור להינשא לעמוני ולמואבי כי הם אכזריים וממשיך בצעקה הנוראה בצעקות, צעקתה של נערה נאנסת בשדה, זו שנתונה בקשר רע.
כי מה, העיקר להתחתן? העיקר מיליון ילדים? הלוואי שכולם יתחתנו והלוואי ולכולם יהיו המון ילדים אבל אם הקב”ה יודע שהקשר הזה לא יהיה טוב, אם ה’ יודע שיום אחד תחווי כזה צער גידול בנים, אז לפעמים, אומר הקב”ה, רוני עקרה. תשמחי דווקא בעיכוב כי ככל שאני מעכב אותך, אני למעשה מונע ממך צער גדול פי כמה. ה”שפת אמת” דורש על הפסוק “הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת”, נגע שלא-נדע, שכשיש איזשהו צער, איזושהי צערת, הם אולי נראים לך כמו הדבר הכי נורא שיש ובעצם הם שומרים עליך.
ומה תעשי בכל הזמן הזה? תביני שמשהו בכל זאת קורה בו: את מקבלת יכולת מהממת להפוך לאישה סולחת. סולחת – לזמן, סולחת לאלה שקיבלו לפניך ונראה לך שיש להם הכל. סולחת לעובדה שאת שוב מגיעה לסליחות ושוב מגיעה לסליחות ועוד שנה עברה עליך בתפילה ולכאורה לא זכית עדין לתגובה.
איך אומרים בתפילת ראש השנה – אתה זוכר כל הנשכחות. והפרשה הזאת מבטיחה לנו: ריבונו של עולם לא יצער אותך. וכמו שיש בפרשה מצוות השבת אבדה, ה’ ישיב אליו את כל האבוּדות, את כל אלה שבטוחות שנשכחו מלב.

 איך תגני על הילדים מפני פגיעה רעה והאם יש טעם להגיש תלונה 

אנחנו עוברות לאחד הצערים הנשיים הנוראים ביותר שיש ואני רוצה שנתחיל מראש השנה. בעיצומו של היום החשוב הזה אנחנו תוקעים בשופר, וחז”ל אומרים לנו שזו תזכורת למאה היבבות שייבבה אֵם סיסרא. כנגד היבבות שלה, אנחנו תוקעים בשופר. וזאת סגולה ענקית. אותה אני צריכה לזכור ברגע החשוב ביותר בשנה, הרגע של תקיעת השופר. אני צריכה לזכור את האישה הזאת ואת יבבותיה.
מה אנחנו יודעים על סיסרא ההוא? היה לו קול נורא. חז”ל מגלים לנו איך הוא היה הורג את האויבים שלו: הוא היה שואג שאגה ענקית וכשהוא היה שואג 300 שאגות, אויביו היו נופלים תחתיו, מפני שהקול שלו היה מזעזע. ולא נתאר לכן מה היה עושה לאויביו וגרוע מזה, לנשים שהיה לוקח בשבי.
אז למה בעיצומו של ראש השנה אנחנו זוכרים את הקול של אֵם סיסרא? כי זאת אמא שעומדת בחלון. מגעיל או לא, היא מחכה לבן שלה. בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא והיא לא יודעת את נפשה מדאגה. היא מחכה לילד שיחזור והוא לא חוזר. והיא שואלת: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא? מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו?
ומה אוכל את לבה יותר מהכל? אם דיברתן פעם, להבדיל, עם אימהות ששכלו ילדים בקרב, עם אימהות ששלחו ילד והוא חוזר אחר, אתן יודעות את האשמה האיומה שאמא מרגישה כשהיא מחכה לו ונשקפת בעד החלון ומרגישה שקרה לו משהו נורא.
הרציתי בכנס חשוב שעסק במוּגנוּת בחברה החרדית. לפני שהגעתי הרגשתי איזשהו סוג של קושי, מפני שבשנייה שאת מדברת על המושג “מוּגנוּת” ועל “בואו נלמד איך מונעים את זה”, מבלי משים את שמה כתב אישום נגד אמא שזה קרה לבן או לבת שלה והיא מרגישה שהיא לא השכילה להגן עליהם: “איזו מין אמא אני?”). תחושת האשמה הנוראה הזו, תחושת האשמה השגויה הזו, עליה אני רוצה לדבר. אני רוצה לומר חד משמעית, שהרוע נמצא רק בצד אחד: הצד של התוקף. הוא לא נמצא אצל הנתקף או הנתקפת. הוא לא נמצא אצל אמא שלהם.
“מה, ימימה, זה לא ברור?”
ממש-ממש לא. בפרט לא בחברה שלנו. מי שראה את הכתבות על תוקפים מסוימים, את הטוקבקים, את התגובות על הנתקפות – “מטומטמת, טיפשה, היא כבר היתה בוגרת, לא יתכן שהיא לא ידעה, מה, אין לה שכל? תספרו לסבתא שהיא לא הבינה” – הרוע כאן לא מוגדר, האשמים לא מוגדרים, לכן האשמה מתפזרת כמו אבק על פניהם של אלה שבאמת לא חטאו. ובזה אני רוצה להתחיל.
וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב. זו בת-יעקב הראשונה, טהורה מאין כמותה. הייתכן שאביה לא הגן עליה? אנחנו יודעים שהוא נעל אותה במזוודה מפני עיניו של עשיו. אי אפשר היה לבוא ולטעון לפניו על היעדר מוגנות. ומה קרה לדינה – ה’ ישמור. היא יוצאת בכל זאת. שכם בן חמור נותן בה את עיניו ואז מפתה אותה ועושה בה מה שעושה.
אז איך זה בכל זאת קרה? מפני שהרוע הוא רוע הוא רוע. אנחנו כאן כדי לעשות את ההשתדלות של 100 האחוזים לאתר, להריח, לראות האם יש פה איזושהי עדות לפגיעה. למנוע לחלוטין – לא יכולנו בזמן יעקב אבינו ואנחנו לא יכולים גם בזמננו. אם את נכנסת לפינה של “לא הסברתי מספיק ואם הייתי אמא ששומרת על הילדים שלה מספיק”… אל תיכנעי למחשבה הזו. אולי באמת לא שמרת כל כך, אבל אפילו היית נועלת את הילד בתוך מזוודה, לא יכולת להגן עליו לחלוטין וזה קורה בכל המגזרים ובכל המקומות.
אז מה עושים? שמעון ולוי, אחיהם של דינה, נוקמים באנשי שכם שתקפו את אחותם, כועסים עליהם כעס גדול והורגים אותם. שִׁמְעוֹן וְלֵוִי – אֲחֵי דִינָה, התורה מכנה אותם וחז”ל אומרים: “אח” זו מילת שבח. הם נקראים אחים על שמסרו נפשם על אחותם. כל הכבוד, שמעון ולוי!
אז למה תגובתו הצוננת של אבא יעקב? “מה עשיתם? שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים – כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. למה הרגתם את כל התוקפים האלה ואת משפחתם ואת עירם? עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי!”
והם עונים לו במשפט נוקב, שתלוי מאז בחלל העולם ואין עליו תשובה: “אבא, הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?”
והשאלה היא ענקית, ענקית. למה באמת כועס יעקב על בניו שעושים דין באנשים הרעים האלה? שימו לב לביטוי שמשתמשים בו אחי דינה: הכזונה יעשה את אחותנו? ויעקב אומר להם דבר מדהים: “זהו? עכשיו נרגעתם? דעו לכם שהמעשה שעשיתם לא ממש שונה, מפני שהביטוי הזה שנקטתם בו משמעו תִמחור של אישה בכסף. כשאתם נוקמים בצורה כזו את כל אנשי שכם, אתם מתמִחרים את כאבה של דינה במכסת אנשים שהרגתם”.
אומר הקב”ה: כמה שתעמידו למשפט, וכמה שתוקיעו, וכמה שתענישו, וכי מישהו יחזיר לילדה הזאת את תמימותה האבודה? את האמון שהיה לה והתנפץ? את המחשבות הטובות שהיו לה על עצמה, את כל התכנונים שהיו לה לפרוץ ולעלות ולעשות? זה משהו שלא ניתן להשבה או לפיצוי! מה אתם חושבים – כשתמחרתם את כאבה בהרג של כך וכך אנשים, באמת החזרתם לה משהו??
אצל יהודים אין רצח “על רקע פגיעה בכבוד המשפחה”. אצל יהודים, פגיעה באישה בהחלט מצריכה נקמה – על רקע פגיעה בשם כבוד מלכותו, שזה ראשי תיבות “שכם”, שמו של התוקף של דינה. במילים אחרות, תפסיקו לחשוב שקיימת בעולם ענישה אנושית הולמת למעשה נורא כזה. המעניש האמיתי, זה שלא יבליג על עלבונה של שום אישה ושום נערה ושום ילד ושום ילדה, הוא ריבונו של עולם.
“ימימה, מה את מנסה להגיד? שלא נגיש תלונות? שלא נאשים? שלא נעניש? שלא נעמיד למשפט?”
אז קודם כל, אל תטעו: הַמִּשְׁפָּט – לֵאלֹקִים הוּא. תסמכו עליו. הוא לא יבליג על צער, ולוּ קטנטן, או ביזוי של גוף או נפש של אישה. לא ניכנס לזה עכשיו, אבל את הפיצוי המופלא שה’ רקם לדינה עם השנים, אף בן אנוש לא היה יכול אפילו לחלום.
אחרי שאמרנו את זה, נוסיף: בהחלט חשוב להתלונן. וזה אומר שכשאישה מגישה תלונה למשטרה, צפויה לה חקירה ולפעמים זה חודרני ופולשני, ופרט כשמדובר בנפגעים ובנפגעות מהציבור החרדי ו/או הדתי לאומי. החקירה מחזירה אותם שוב למחוזות הלא-נעימים ההם ומפגישה אותם עם מילים וביטויים לא צנועים.
ועדין, למה חשוב להגיש תלונה? הייתי פעמים רבות בבית המשפט. בעברי אני גם עורכת דין ועבדתי אצל אחד מגדולי השופטים הפליליים. הייתי רואה את הנאשם במעשה הרע הזה עומד על הדוכן, משפחת הנאשם יושבת בקהל והבנתי שבתהליך הזה, שבו הוא על דוכן הנאשמים, עושה את הדבר החשוב מכל: הנפגע או הנפגעת מבינים חד-משמעית: “רגע. הוא שם, אני פה. זאת אומרת שהוא – הרוע. ואני – טובה. אני טובה”.
ההבנה הזו היא לחלוטין לא ברורה, לא לאֵם של הנתקף או הֵנתקפת וגם לא לנתקף או לנתקפת עצמם, כי פעמים רבות כל כך הם עסוקים בלהאשים את עצמם במה שקרה להם ולוקחים על עצמם את האחריות על הרוע שפגע בהם.
כמה צריך להיזהר בביטויים בחברה שלנו, שאַת אפילו לא עומדת על נפיצוּתם ומסוּכנוּתם, כמו למשל: “תתלבשי צנוע, את מכשילה”. זהירות – לא משתמשים בביטוי כזה, לא משתמשים בו. בתקופת בית המקדש הראשון הנביא ישעיהו מוכיח את בנות ישראל על חוסר צניעותן ואומר: יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן […] הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה. בית המקדש נחרב וה’ אומר: די. בואו נחשב מסלול מחדש. אל תדבר עכשיו על נשים שמחריבות מקדש. תגיד להן: בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל. אתן בונות היכל, בצניעותכן היפה והמכובדת.
דברו כך. אל תדברו על מחריבוֹת, דברו על בונות. הטרמינולוגיות הדקות והעדינות האלה הן קריטיות כי כשבת ישראל טהורה נפגעת, קורה לה דבר כל כך נורא: “נכשלתי, אני אשמה, אני מלוכלכת”.
בשביל זה הגעתי לכאן. בשביל לעשות את הבידול הטוטאלי הזה בין הטוב ובין הרע, שהיטשטש וכבר לא בהיר לנו בכלל.

 כשהנשיות פוגעת. חוויות מכלא נווה תרצה 

הפרשה שלנו מתחילה בעניין מדהים. כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ […] וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה, וה”אור החיים” הקדוש אומר: את יודעת מיהי האישה היפה הזו? זו את, זו את! ואיך אבד לך החשק לעצמך, ואיך שכחת שאת יפה, כי עבר עלייך מה שעבר. וכשאישה, לא עלינו לא עליכן עוברת מסיביות של רוע, כשהרוע כל כך ענק, היא לא יכולה שלא להרגיש חלק ממנו: “אם עברתי כזה רוע, סימן שאני רעה”.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני רואה את זה אצל תלמידות שלי שרווקות שנים ארוכות. “אילו הייתי קצת יותר גבוהה / רזה / נחמדה / פשרנית / עדינה / אשכנזייה, זה לא היה קורה לי”. כשרע לך, את מיד עושה את ההשלכה על עצמך ואומרת: “כמה אני רעה”. כשלילדה שלך רע, את מיד אומרת: “אני אמא רעה”. כשבן הזוג שלך רע… זה כבר עניין לשיעור אחר. כל כך חשובה לי ההבנה שאת בטעות נוטלת את האשמה עלייך ולכן, תשליכי אותה מיד! זה יקל על כולנו להציף את זה ולדבר על זה ולהגדיר את הרוע כרוע.
כשיעקב אבינו אומר לבניו: “עכרתם אותי”, מה אומר שם רש” – החבית היתה צלולה, עכשיו היא עכורה. פעם אפשר היה להבחין בין לכלוך לבין ניקיון ועכשיו ערבבתם הכל, ערבבתם הכל. אני כבר לא מבדיל בין טוב לבין רע.
אז את טובה. כי תראה בשבייה אשת יפת תואר וחשקת בה. עד כמה נפגעת מאבדת את החשק לעצמה, מפני שהיא מרגישה מלוכלכת. את יפת תואר, את מדהימה!
לא אשכח לעולם את הביקור שלי בכלא נווה תרצה. זה כלא לנשים. אני נכנסת, כולן לבושות במדים החומים הנוראיים והמכוערים האלה ואני צריכה לתת להן הרצאה על ראש השנה. ולא בא להן להקשיב, באמת שלא. הסוהרות מושיבות אותן בכוח, מפני שזו תוכנית מסורת כזו. והן זזות, מתגרדות, מה אכפת להן ראש השנה, חלקן בכלל ערביות וחלקן רק מדברות רוסית. התייגעתי כל כך להכניס שם משהו על ראש השנה ואז מישהי סוף סוף הרימה את האצבע.
איך שמחתי. “כן, נשמה, את רוצה לשאול משהו?”
“כן, אני יכולה?”
“בוודאי”.
“הרבנית, תגידי, הטבעת שלך – זה אמיתי?”
“כן”.
“אני יכולה לנסות אותה?”
“בטח”, אמרתי ועשיתי תפילת הדרך, שתוליכני לשלום ותחזירני לשלום  וראיתי תופעה שלא אשכח לעולם, לעולם. הטבעת שלי פשוט עברה מאצבע לאצבע לאצבע ופתאום ראיתי איך מתוך כל השׂקים החומים האלה, יוצאות סינדרלות, שכבר כל כך הרבה זמן שכחו שהן נשים. כל כך הרבה זמן לא הסתרקו, לא התאפרו, לא עשו ציפורניים ופתאום יצאה מתוכן אישה אמיתית, נסיכה שכוחה. כמה זמן הן כבר לא זכרו איזה נסיכות הן.
וכשאת מדברת איתן בשיחות אישיות, את נדהמת לשמוע כמה מהן נפגעו בגופן ובנפשן לפני שהן ירדו לסמים ולפשע, אל החטא. הן מרגישות מחוּללות, מכוערות, טמאות. הנשיות שלהן רק הביאה אותן למחוזות כל כך טראומטיים, שהן לא רוצות להיזכר בה.

 זה תפקידך העיקרי, אמא, כשהילד/ה נפגע/ת 

מה אפשר לעשות בשביל להתנקוֹת מהתחושות הנוראות האלה?
יודעות מה כתוב על דינה? המדרש מספר ששמעון ולוי הורגים את אנשי שכם והם מגיעים אליה. היא נמצאת שם, בארמון של שכם והם אומרים לה: “דינה, זהו, גמרנו. הסבל שלך נגמר. בואי, חוזרים לאבא”.
האם היא שמחה? ממש לא. “תודה, אבל לא”, היא אומרת. “אני נשארת כאן”.
מה? להישאר עם שכן בן חמור, זה שתקף אותך? איך יתכן?
אומרים חז”ל: למה היא לא רוצה לחזור הביתה עם אחיה? כי היא אומרת: “אנה אוליך את חרפתי. אני כבר בזבל, אני במיץ של הזבל. מישהו נורמלי עוד ירצה בי? משהו טוב עוד יקרה לי? מוטב שאשאר בתוך הלכלוך הזה ולא אנסה אפילו לחלום על חיים טובים יותר”.
וכאן מופיעה אמא. אמא לא יכולה תמיד לשמור, לא יכולה תמיד להגן. היא בסך הכל שולחת לתלמוד תורה – וכי היא צריכה לחשוב שיש שם ילד בכיתה ח…? או מלמד חלילה, או מורה או הורה? מה את יכולה כבר לעשות? אני חושבת שהמושג “מוגנוּת” מצריך ענווה גדולה, מפני שהיכולת שלנו היא באמת מוגבלת, באמת.
אז מה את כן יכולה לעשות עם ילד או עם ילדה שחלילה נפגעו? להיות להם לסַמַן של טהרה. לתת להם את ההבנה שאין דבר כזה, “דבר רע עבר עלייך והותיר בך לכלוך”. אין דבר כזה. אמא, את רק תאמרי ותראי לילד/ה שלך: “את פגשת לכלוך. את עצמך – נקיה וטהורה ויפת תואר כל כך”.
זה מה שהקב”ה עושה לנו: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. זו הנחמה הגדולה ביותר, לדעת שאני טהורה גם כשעבר עלי גל עכור. כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּו. זה התפקיד שלך, אמא. תני בה מבט מטהר.
למדנו בשיעור שעבר מה אומר האר”י הקדוש על ימי האלול. הוא אומר שכל החודש כולו את צריכה להסתובב וללחוש כל הזמן פסוק אחד: “הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ. הנותן בים דרך”. כי ריבונו של עולם, אנחנו נמצאים בדור סוער שכמותו לא היה. החטא היום כל כך זמין. אפשר לגלוש למחוזות החטא בכזו קלות. מה אני יכולה לעשות בסערה? הילד כבר טבע בים. הילדה כבר נפגעה, חס וחלילה. מה אפשר לעשות? הנותן בים דרך. תן לנו דרך בים הזה!”
אומר האר”י הקדוש: דמייני שאת נמצאת בלב ים ויש סערה גדולה. בקושי הצלחת להגיע לאיזה אי בודד. בחודש אלול מגיעה ספינה גדולה לאי הזה ועליה כתוב באותיות גדולות: “אלול”. זה שם הספינה. היא מגיעה ומאותתת לך: “באתי להציל אותך מהסערה שאת נמצאת בה. רק תעלי”. ואת עולה באומץ ושואלת: “אבל מי מחכה לי על החוף?” והאר”י הקדוש כותב: אמא. לתשובה קוראים אמא, “אמא עילאה” (האם העליונה). היא עומדת שם על החוף ומחכה לך רק בשביל לחבק אותך.
“ימימה, איך אדע שאוניה מגיעה לעזור לי ולהציל אותי?”
אומר האר”י הקדוש: כשאוניה מגיעה, שומעים קול חזק: “טוווווּ”. זו הצפירה של האוניה וזה קולו של השופר, שיש בו כדי לתת תקווה בכל נשמה ולא משנה היכן היא. אמא מחכה לך על החוף.
זכיתי להיות שכנה של רבי שלום שבדרון זצ”ל, שבכל שנה היה מסביר לנו את המושג “תשובה”. הוא היה מספר שהם היו עומדים במשך חודשים על החוף בנמל חיפה, אחרי השואה, מחכים לאוניות של פליטים שיגיעו. אולי נמצא שם איזשהו פליט, קרוב משפחה שלהם, ששרד את השואה. ושם היא היתה עומדת, אישה עייפה, מיוסרת, מהזריחה עד השקיעה, לא מדברת עם איש, נועצת עיניה באופק ומחכה. וחוזרת הביתה בערב.
עד לאותו היום שבו התקרבה אל החוף אוניה ועל סיפונה בחור. שלד אדם. והוא מביט בה והיא מביטה בו, והוא מרים יד שלדית ומנופף לה לשלום. והיא עומדת ולא מאמינה, לא מאמינה והוא יורד מהאוניה, מחבק אותה ואומר: “מאמע, מאמע”.
והיא אומרת לו: “ששש ששש, מיין קינד. אל תוציא מילה ילד שלי, העיקר שבאת. העיקר שבאת”.
זה חודש אלול, היה רבי שלום שבדרון אומר. את מגיעה לחוף ואמא רואה ואומרת: “אבל זו לא הילדה שלי. לא יכול להיות שזו הבת שלי, היא לא היתה נראית כך! משהו נורא עבר עליה. לא שלחתי אותה ככה מהבית”.
ואת אומרת: “אמא, אמא, אני יודעת שאני לא הילדה שקיווית שתראה. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי. אמא, תקבלי אותי ככה? אחרי שעבר עלי משהו נורא? כמו ששרים בסליחות: קַמְתִּי בְאַשְׁמוֹרֶתְ, לבַקֵּשׁ עַל עֲוֹנַי. וְנַפְשִׁי שְׁחַרְחֹרֶת, מִפְּנֵי רֹב זְדוֹנַי. אל תסתכלי עלי ככה, אמא. עברתי שריפה נוראה”.
ואמא עומדת על החוף ואומרת לך: “ששש… אל תדברי מילה, בת שלי. העיקר שבאת. העיקר שבאת. טהורה, נקייה, מרגשת אותי כל כך. טוב שבאת, בת”.
חודש אלול, מזלו בתולה. “בתולה” בגימטריה = בת ואם. מי שמסוגלת להחזיר לביתה את תחושת הראשוניוּת, הנקיוּת, התחושה של זו שאיש לא חילל אותה, זו את, אמא. אז נכון, בכל הנוגע למוגנוּת את מוגבלת עד מאוד. שוב, יש לעשות את כל ההשתדלות עד כמה שאפשר, אבל את לא תמיד יכולה להיות שם עבורם, מה לעשות. התפקיד שלך הוא בשיקום תחושת נקיוּת וההיטהרוּת מהכתם הזה וביכולת שלך להגיד: “תינוקת שלי, בואי עם אמא. אנחנו עכשיו הולכות למסדר זיהוי של הרוע, מפני שאת טובה. לא עוולת כלפי איש. הרוע נפרד ממך לגמרי. את רחוקה ממנו, ואת נקייה כל כך”. את תחושת הבתוליות הזו, רק אֵם יכולה להחזיר לבִיתה. לא להביט בה במבט הקצת מבוהל, הקצת נגעל, הקצת לא יודע מה לעשות (וזה טבעי), הקצת מרוחק הזה. תהיי שם עבורה נהר מטהר מכל הכתמים. בזה את טובה, אמא. את זה את יכולה לעשות במאה אחוז.
בן או בת שנפגעו במוגנוּת הגופנית חלילה – תהיי שם, אמא, בשביל מוגנוּת הנפש שלהם. כי אפילו למבט של אמא יש כוח לנקות ילד או ילדה מכל תחושת אשמה. למבט של אמא יש כוח להגיד לבת או לבן שנפגעו: “יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, בת שלי. לא קרה כלום. כן קרה – קרה דבר נורא, אבל את לא חלק מהרע הזה”. כאן אני רואה את התפקיד העיקרי של האמהוּת.

 צועקות-השדה, המלך בשדה עכשיו 

אני רוצה לסיים בפרשה הנהדרת שלנו: נערה שפוגעים בה, נערה נאנסה, אם היא צעקה בעיר, אומרת התורה, צריך להעניש אותו ולהאשים אותו. אבל אם היא בשדה היא לא צועקת – למה? מפני שהיא יודעת שאיש לא ישמע אותה במקום הזה, אז בשביל מה לצעוק?
השדה שלנו כיום מלא בנערות שצועקות וקולן לא ישמע. מלא באימהות שכל-כולן צעקה ענקית, שמרוב שהיא גדולה, היא נשמעת מסוף העולם ועד סופו. מי יעזור להן, לצועקות השדה? והחסידות מלמדת אותנו: בחודש אלול, המלך בשדה. עם כל נערותיו הקוראות, עם כל אלה שלא מעזות להתלונן, עם כל אלה שמחייכות ומְתַפקדות וקמות לבית הספר ולעבודה וליבן מת בקרבן.
המלך בשדה. מבלי שאת צועקת, הוא שומע את צעקתך. בחודש הזה הוא נוסך בך את הכוח ואת האומץ לקום ולטהר את נפשך. וחלק מההיטהרות הזו, שוב, היא העמידה במסדר הזיהוי הזה, וההצבעה: “זה הרוע, ואני לא חלק ממנו”.
אני אסביר את מושג ה”ווידוי” ביהדות: אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹּפִי ולשון הרע… איך אמרה לי פעם מישהי: “ימימה, לא מספיק כל מה שקרה לי בחיים, אני עוד צריכה לעמוד בראש השנה ולהגיד ‘אשמנו בגדנו גזלנו’?”
ורבי נחמן מברסלב הגאון מסביר: מה שורש המילה “וידוי”? י.ד.ה. לְיַידוֹת משהו הרחק ממך. כשאת אומרת “אשמנו”, אומר רבי נחמן, את כאילו שולפת חץ מהגוף שלך ומיידה אותו. החטא הוא לא חלק ממך. “חטא” בעברית משמעו כתם; זה לא אני. זה רוע שדבק בי כמו כתם שדבק בבגד. ב”בָּגַדְנוּ” אני מיידה את החטא כמה שיותר רחוק ממני, כי אני נקיה. אני נקיה. אני יפת תואר. אולי באמת דבק בי איזשהו לכלוך, אבל הוא לא חלק ממני. כי אני ילדה כל כך טובה.
הווידוי היהודי הוא לא מדכא. הוא לא נוצרי. הוא וידוּא-הריגה לרוע. או במילים אחרות: אני יורה בראש לרוע, ללכלוך, לרִשעה. אני נקייה, אני טובה.
כשאני מאחלת לבנות ישראל שנה טובה, אני מאחלת לכל אחת ולכל אחד, לכל אם שחוֹוה את השׁכול היחסי הזה בביתה, אני מאחלת לה שתסתובב כל השנה ותגיד: “טובה. אני אמא טובה. הבת שלי טובה. הבן שלי טוב. הרוע – הוא הרע!” ועצם היכולת להבדיל האשמים האמיתיים ובין הנפגעים האמיתיים הוא, בעיניי, תמצית הריפוי ותמצית התורה כולה.
יהי רצון שנראה השנה הזאת איך ה’ רואה וזוכר ופוקד ומרחם. ומנחם.

השארת תגובה