“רובוט” – גליון 52 | אדר א’ תשע”ט

פורים קטן, תשע”ט

 

מכירים את “אלקסה”?
אלקסה היא עוזרת-בית אישית שהומצאה ע”י אמזון לדור השפע. בשוגג כינו אותה “עוזרת בית”, היא עוזרת לחיים. לא מנקה כלום. לא מסתובבת. לא מפריעה. אבל עוזרת. מזכירה מה שצריך לזכור, מעדכנת מה שחשוב לדעת, מזמינה עבורנו מה שחסר ועוד פונקציות שרק מתפתחות עם הזמן.
מי לא צריכה עוזרת לחיים? אין מענה. כולם צריכים עזרה. בפרט ש”אלקסה” לא דורשת כלום, לא משכורות. לא מקום. לא שכל. כלום אמרנו? טעות. גם היא דורשת תשומת-לב. העוזרת בית הרובוטית הזו רוצה שידברו אליה, לא דיברתם? לא קיבלתם!
למה נזכרנו ב”אלקסה” כי רצינו לכתבו על “רובוטיזם” שגולש לחיים שלנו לפעמים. זה התחיל ברובוט האלקטרוני שחיבל לנו באתר, ובעקביות ששמורה לרובוטים, הכניס כל כמה שניות הודעה. כעבור כמה ימים עברנו את סף האלפים שהאתר יכול לשאת.
לקח לנו כמה ימים לטפל ברובוט, כי בתחילה בחרנו להתעלם. חשבנו שאם נתעלם הוא פשוט יפסיק. נוסח: לא מרוויח- לא ממשיך. אבל מ”אלקסה” למדנו שגם רובוט צורך תשומת-לב, ועד שלא ערבנו גורמים המבינים בסייבר שלמדו את הרובוט ומנעו את פעילותו הוא פשוט לא הפסיק.
ומרובוט האתר ל”רובוטיזם” שתוקף מדי פעם גם אותנו. אין רגש. אין קשב. אין עומק. אין תוכן. אבל תתעוררו, גם רובוט צריך תשומת לב.
היום, י”ד באדר א’ תשע”ט, נקרא פורים קטן. בפורים אנו מוחים את המן מזרעו של עמלק. במחייתו כתוב: “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך” קרך לשון קרירות. מה אומנותו של עמלק? לקרר אותנו. להקפיא את הרגשות, לייאש ולהביא לרפיון. לא צריך לחכות לפורים גדול כדי למחות בקרירות, ב’רובוטיזם’ בלשוננו. פורים קטן – מחייה קטנה, העיקר למחות בו – בקור.
לא, אנחנו לא רובוט. וקור הוא לא אחד מהמאפיינים שלנו. כן, קורה לנו, אבל תשומת לב מחזירה את הפיקוד ללב.
ומלב מלא הערכה, אנו מאחלות לכן פורים משמעותי ומלא רגש.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמה של שורדת

רובוט – כולנו מכירות את התחושה של “רובוט” . היות ולא תמיד היו רובוטים, ולא יכולנו להשתמש במילה הזאת כמטפורה, היו קוראים לזה “קפוא”. או נתק מהעולם הרגשי.  לכאורה, “אני” לא בשליטה. מישהו אחר בי מקבל החלטות ו/או מוחק את הרגשות אני “קופאת”.  אני מגיבה באופן שרק תוכנתתי (מלשון תכנות) להגיב, בלי בחירה חופשית שלי.
“אני” לא בשליטה, הוא גרוי חזק. מזכיר נשכחות, ולכן מגביר עוד יותר את החוסר אונים והחרדה, אז מתגברת  הרובוטיות, שמגבירה שוב את החרדה. מעגל קטלני שמשאיר אותנו בסוף מותשים ועם פגיעה חמורה בדמוי העצמי שלנו.
לפעמים אין איך לנצח את המוח שלנו.
דחק, או לחץ במינון נמוך דוקא מגביר את התפקוד שלנו. המוח שלנו מגיב ללחץ ע”י שחרור הורמונים בשם corticosteroids. במינון נמוך, הורמונים אלה מגבירים את יכולות התגובה, ועוזרים לאנשים לקבל החלטות נכונות בשעת דחק. (לכן מינון מסוים של חרדה לפני מבחן מגבירה את החדות של המוח, ומגבירה זכרון)
אותו הורמון שמשתחרר משפיע על האמיגדלה  ( האמיגדלה מקוטלגת לרוב כאזור רגשי המקושר לתהליכים  של פחד. היא רגישה מאוד להורמוני דחק) והיא מעורבת בוויסות רגשי ובתגובה הרגשית לסכנה ].רגשיים
במוח. אם הדחק גבוה מדי, האמיגדלה שולחת הודעה לאונה הקדמית. האונה הקדמית אחראית על תהליכי חשיבה הגיונית ובקרה (בין היתר).  האמיגדלה מבקשת להשתיק את הפעילות של חשיבה רפלקטיבית ושקולה. כי אלה תהליכים איטיים מדי !! צריכים תגובות יותר אינטואיטיביות. לקבל מהר החלטות (כי מזהה שהאדם בסכנה)  להפחית את התהליכים המבוקרים.   האמיגדלה בעצם משתלטת על המוח ומקבלת החלטה להפעיל את ה  mode של   fight , flight or freeze משם הדרך לפריז קצרה מאוד….
אז אכן אנחנו באמת פועלים כרובוט…לעיתים אין לנו שליטה על המחשבות, הרגשות או ההתנהגות שלנו.

 

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: האם ניתן לאמן את המוח למצבי דחק, שלא יכנס ל”פריז” בכל מצב?

תשובה:
כן , ולא.
אין לנו שליטה על כמות ה corticosteroids שמופרש. זה קורה ללא התייעצות פרטנית אתנו.
יש לנו יותר שליטה איך מתמודדים עם ההצפה לאחר שזה קורה.
טפול – באופן כללי מפחית את רמת החרדה, ע”י הפחתת הרגישות לטריגרים, ולכן גם בזמן של טריגר הדריכות והמתח יהיו נמוכים יותר וגם מינון ההפרשה של ה corticosteroids יהיה נמוך.
הדרך להיפטר מהשליטה של האמיגדלה בנו, זה אותן טכניקות של נשימות עמוקות….הסבת תשומת לב למוקדים אחרים…לספור ממאה אחורה בדילוגים של 7….מנסים להחזיר את השליטה לידי החלקים הקוגניטיביים היותר גבוהים. האמיגדלה מופעל כדי להגן עלינו. היא מצוינת לדקות הראשונות של האירוע ומיותרת אח”כ.

כל הדרכים כשרות כדי להחזיר אלינו את המוח שלנו.

“משכני אחריך”

קולות וצבעים שוטפים את המח,
לא משאירים פינה חלולה.
ו”הילד שבי” מצטמצם ונימוח,
אפטי לכל ההמולה.

יש לי מה לומר –
זה רק לא יוצא.
מרגיש לי מר -,
אבל אני נראה מרוצה.

יש פער ביני לבין המסכה
אבל אתה בוראי, יודע נפש ונבכה,
תן לי סימן ותן לי אות.
שאדם אני, לא רובוט.

תגובה אחת

  1. ציפור דרור להגיב

    מקסים!! איזה מאמר יפה.. חבל שלא קראתי קודם… מתחבר לי מאוד..! תודה רבה!

השארת תגובה ל-ציפור דרור

ביטול