דף בית פורומים שורדות נשים אין לי כח!

הדיון הזה מכיל 14 תגובות, ויש לו 0 משתתפים, והוא עודכן לאחרונה ע״י  ציפור דרור לפני 9 חודשים, 1 שבוע.

מוצגות 15 תגובות – 1 עד 15 (מתוך 15 סה״כ)
  • מאת
    תגובות
  • #8909

    ציפור דרור

    אין לי כח! ים של תיסכול. רוצה פינה שקטה לעצמי, אבל אין!!!!!!! מחורפנת לגמריי ובאלי רק לבכות.
    רוצה לחזור לשקט שלי, לפינה שלי, לחדר שלי, לימים בלי עול נפשי לימודי חברתי של סיוט אחד גדול שלא נגמר.
    אין לי כח!

    #8910

    חזקה ונלחמת

    וואי ציפור, אין לי מילים.
    ככ מבינה ומזדהה!!
    רק להגיד לך שאני מוצאת את עצמי חושבת עליך המון.
    שמה לב שאת בירידה לא מעט זמן..
    הלוואי ותמצאי בעצמך לעצמך כח..

    #8921

    חזקה ונלחמת

    גם לי אין כח.
    הולכת ללימודים בכח!!
    גוררת את עצמי מהמיטה,
    זה עניין של זמן עד שלא אוכל יותר ואפסיק ללכת.
    זה לימודים שאני אוהבת ונהנת.
    חושבת שגיליתי שחלק מחוסר חשק והמאבק כל פעם מחדש והזגזוגים, נובעים לאחר שראיתי על המנהלת לחלק מהבנות חוסר הבנה בסיסי בנפש האדם
    לדון בנאדם סתם כך כי אתה מרגיש אלוקים יודע כל..
    וחוסר קבלה של השונה סתם.
    חוסר קבלה מצד המנהלת אולי כדי לא להרוס “שם”, וזה הכי חורה לי.
    אפשר להעיר בעדינות והבנאדם אולי יקבל..
    זה מפוצץ אותי כי אולי שופטים אחרים אבל זה מרגיש לי כאילו שופטים אותי!!!
    אם הם היו יודעים את זה עלי היו שופטות אותי אותו דבר סתם!!!!!
    לא יכולה לסבול את זה!!!
    והחוסר קבלה מעווה טריגר עבורי

    #8922

    ציפור דרור

    וואו. דיברת מגרוני.
    דיברו בהפסקה על האם נכון ללכת לסיור במרכז סיוע לנפגעות… והיו קולות שאמרו שזה מיותר ובשביל מה להיכנס לתחום הזה… היה לי קשה לשמוע. ברחתי לחדר השיני…
    כאילו שופטים אותי, את הקיום שלי, את נוכחות הפגיעה בחיי והאם היא לגטימית או לא…יש לי בחילה כשאני כותבת את זה.
    יש שיפוטיות שלצערי אני שיפוטית כלפיה ולא מסוגלת לחיות לצידה.
    מרגישה חנוקה בלימודים, ועל קוצים….
    ועכשיו גם לא מרגישה טוב פיזית, כנראה מהעומס הריגשי. ומההצפות כל יום. סיוט! וכבונוס קיבלתי צרידות שאין לי קול. מבטא ממש את איך שאני מרגישה. שקופה. בלי קול. בלי קיימות או נוכחות כלשהיא. אויר.

    #8924

    חזקה ונלחמת

    וואו מרגישה גם לא טוב פיזית כמה ימים
    בין מפגש לימודים לאחריו מתוחה אש, רק נגמר היום
    אני כבר ‘מעודדת’ אות עצמי , יופי תשמחי, אבל עוד כך וכך ימים, שוב..
    איכס דיברו שם על אובדנות בצורה ככ מגעילה שלא רוצה לחזור על זה, גם על פגיעות, מאז.. לא יכולה.. רק היום עליתי על זה, למה אני ככה ככה הרבה זמן.. איזה מקסים לי..
    לפחות קצת מבינה את עצמי ומקבלת את התגובות שלי
    (כן, זה יכול לקרות.. אפילו לי😉,)
    אבל מקווה שאנשים בהחלטתו, אני לא אתן לזה להפיל אותי!!
    בשביל זה להפסיד משהו שאני אוהבת שנותן לי קצת תקווה לא להרגיש אני מבזבזת את החיים אלה עושה משהו איתם?
    שבסוף מקדם אותי לסיפוק של נתינה.. (משתדלת להאמין אחרי הכל זה הסיבה שבחרתי מקצוע שכזה)
    מנסה לומר לעצמי חזק וכמו מנטרה ,אחרי הכל לא כולם חושבים ככ!!!
    למה לשים רק עלהם?? למה שהם יהרסו לי חלומות?? למה לתת לזה לנצח אותי??? נטו סתימות או תמימות מיותרת, אולי ככה גידלו אותם..
    האמת? קצת מרחמת על הילדים שלהם האמת.. כזה חוסר הבנה..!!
    ציפור לגביך, אולי לפחות הם לא חוו את אז
    או שדווקא כן ואז זה יהיה להם טריגרי מדי.. אז “למה להיכנס לזה, בשביל מה”.. יכול להיות?
    אולי נתתי קצת, אולי אולי עזרתי טיפה

    #8925

    שרי

    דיברו בהפסקה על האם נכון ללכת לסיור במרכז סיוע לנפגעות… והיו קולות שאמרו שזה מיותר ובשביל מה להיכנס לתחום הזה… היה לי קשה לשמוע. ברחתי לחדר השיני…
    כאילו שופטים אותי, את הקיום שלי, את נוכחות הפגיעה בחיי והאם היא לגטימית או לא…יש לי בחילה כשאני כותבת את זה.

    ציפור דרור, זה כל כך פוגע בתוך הלב ישירות, כל כך מתסכל.
    אנשים שלא חוו או שאין להם מישהו קרוב שחווה ושיתף אותם הם פשוט נורא נורא תמימים. הם חיים בעולם שהם לא מסוגלים לחשוב שקיימת מציאות כזו.
    זה כמו שלמדתי קורס על השואה אז המרצה שרצה לדבר על היהודים לפני השואה, שתמיד יכולה לעלות המחשבה למה הם לא ברחו, איך הם חיו בשלווה כזו בפולין כשהם כל כך קרובים לגרמניה הנאצית שמודיעה בגלוי שהיא רוצה להשמיד יהודים וכולי וכולי.
    אז המרצה אמר, אתם חייבים להיכנס לחשיבה של עולם “טרום שואה” עולם שבחיים לא קרתה בו שואה, ורק ככה לנסות להבין את החשיבה שלהם.
    וזה באמת נכון! נורא חכם לדון אנשים עם הידע והחוכמה שיש לנו היום בדיעבד.

    ובחזרה אליך.
    התמימות של האנשים שבחיים לא נחשפו לזה לא מסוגלת לעכל שקיימת מציאות כזו, אשריהם. ולכן הם יכולים להגיד אמירות חסרות טקט. כי אין להם יכולת להבין.
    גם אנחנו לא היינו מעכלות לולא אנחנו יודעות בבירור שדברים כאלו עושים ונעשים.
    פעם ישבנו קבוצה של שכנות ודיברנו על הנושא של פגיעות, זה היה אחרי טריגר ידוע, ואז יצא ששכנות תמימות אמרו אמירות מופקעות, אז אמרתי להם: כדאי שתשמרו על הפה שלכם, כי לפי הסטטיסטיקות, יושבות פה לפחות 2 נשים שנפגעו. ואין לכן דרך לדעת עד כמה זה קשה לשמוע אמירות שמכילות נימה של ביקורת.
    הן היו בהלם ממני. השתתקו.
    ואחרי זה בקשו סליחה על השיפוטיות שהיתה להן.. (וכמובן שאלו אותי מאיפה אני מתמצאת בנושא.. אילולי בעלי שלא רוצה שאגיד, הייתי אומרת להן, שאני חלק מהסטטיסטיקה…) גם כל סגנון האמירות שלהם השתנה ברגע שקרבתי את זה למחשבה שלהם שזה יכול להיות השכנה החמודה והמדהימה מהדלת ממול!

    אני לא באה לומר לך שזה לא מקומם ומתסכל ופוגע.
    אני באה לנסות להציע לך סגנון חשיבה שינטרל את הפגיעה.
    אם זה מדבר אליך.

    #8940

    ציפור דרור

    מדבר אליי מאוד. תודה רבה!
    אין לי מושג למה אבל מהמחשב שלי הדיון הזה לא נפתח.. אז לקח לי זמן להגיע למחשב אחר ולראות…
    ועדיין יש את הפחד המטורף הזה מביקורת ושיפוט, מזכות קיום,, וההסתרה שבתוך ההסתרה שמי יודע מתי היא תתפוצץ…
    ועדיין לא מרגישה טוב. כנראה מידי מציף לי…

    #8946

    ציפור דרור

    מוצפת. מוצפת. מוצפת.
    מסתכלת בסרטים הזויים שסוף סוף אני יכולה לראות על נושאים רגישים מידי, מציפים מידי, …
    ולא מסוגלת לעצור את עצמי…
    שעות מול המחשב…
    מכורה.
    לא מסוגלת לעצור, חייבת לבלוע הכל…
    מלאת בחילות…מוצפת…
    וזה הכי דבילי, כי מי ביקש ממני להסתכל על הסרטים הללו? אף אחד. רק אני. אז מה הסיפור?
    כל השבוע לא הייתי בלימודים…חולה. גם שבוע שעבר לא הרגשתי טוב…
    מרגישה בלי מסגרת, בלי זמנים, בלי גבולות….
    לא בנויה לחיים מסגרתיים שכאלה…עם מציאות עם מקום וזמן.
    חיה באויר, בבועה. בניתוק…
    מפרפרת…
    בורחת…………………………….
    יכול להיות שזה בגלל שיש לי הפסקה בטיפול?? אולי בגלל שקשה לי אצל דודים שלי? או בכלל כל השינויים של לימודים מציפים ומסגרת מחייבת של כל יום להתמסד….?
    אולי הכל ביחד.
    מנסה לברוח מהכל. לא רוצה לחזור לדודים שלי. אז אני לא חוזרת ללימודים, ואני לא מרגישה טוב….
    ואני רק עושה לעצמי רע עם כל הסרטים המציפים האלה. רע. רע. רע.
    אבל הכל טוב!

    #8948

    אנו

    ואי ציפור דרור
    לדעתי בטח שהפסקה בטיפול עושה את זה… אבל אני לא בטוחה להגיד לך את זה כשממך למדתי הרבה על הטיפול.
    אל תכעסי על עצמך, אני מכירה את התחושה שאולי הסרט יסביר לי משהו על עצמי ולכן ממשיכים לראות.. מזדהה עם זה?

    טיפסת ככ הרבה שאני בטוחה שגם הסוג של נפילות שלך מובילות בסוף לאיזה מקום טוב או תובנה חזקה…
    אבל מה יכול לעזור לך לעצור?

    #8954

    ציפור דרור

    לזרוק את המחשב שקניתי, אבל אני לא אעשה את זה..
    התמכרתי.
    רואה כל הזמן ורועדת, רועדת, רועדת….
    זה נכון, אני מנסה להרגיש דרך אחרים, דרך סרטים, מצד שיני אני בורחת מלהרגיש את עצמי, מלהתמודד עם מה שקיים ביומיום שלי…
    ואני מתחרפנת!!
    אני לא רוצה לחזור לירושלים. לא רוצה!
    ואני יודעת שהשבועיים האחרונים של החולי הם נטו מסר מבפנים על מנת לא להגיע לירושלים.
    ואני יודעת מה שאומרים לי, וזה נכון: או לשים גבולות (וזה קשה לי בטירוף) או למצוא מקום אחר להיות בו.
    אבל אין לי כח לעבור, לחפש מקום, ועכשיו זה בחינם לי…
    אוווף. אני יודעת שאני בורחת מהתמודדות…
    אבל באמת אין לי כח לחשוב מעבר…
    אז אני מעדיפה סרטים וזהו..
    אבל הם מציפים…!
    אני כל כך מבולבלת….

    #8958

    אנו

    אני יכולה להבין את החוסר אונים…
    שאען דרך אמצעית לחיות, כל צורה של חיים גורמת למשהו שלא קל להשלים איתו.
    חוץ מירושלים וחוץ מסרטים אין עוד משהו?
    כל ירושלים את לא רוצה או שזה הלימודים או מקום המגורים שלך?
    אפשר לשאול למה את בהפסקה בטיפול?
    ותגידי לי עוד משהו… כל הסרטים גורמים להצפה? אין סרטים שפשוט יותר לראות אותם? אני יודעת כי גם אני בוחרת לסרטים כשקשה מידי אבל יש סרטים שפשוט מנתקים אותי מהחיים שלי לשעתיים עד שחייב לחזור.
    (אם את רוצה שמות לכאלו תכתבי לי ובשמחה (תבקשי משכם את המיל שלי)

    #8961

    ציפור דרור

    בכללי ירושלים מציף אותי, להיות מחוץ לבית מציף אותי. אבל בפרטים הפנימיים זה מקום המגורים. יותר נכון ההתמודדות איתם…
    אני לא יודעת לשים להם גבולות…
    מרגישה שאני חיה בהסתרה שבתוך ההסתרה מולם…ובפחד מטורף להיות אני.
    וגם הלימודים מציפים…
    אני בהפסקה בטיפול כי המטפלת שלי טסה לחול… עוד מעט היא תחזור.
    אבל לי כבר נמאס.
    כנראה שאני מחפשת רק את אלה שקשים… כי אני מחפשת רק בהקשר לדברים שעברתי…
    וזה מה שאני רואה.
    יש משהו שהוא לא מציף אבל בכל זאת מרגיש את עצמי?
    איזה כיף לך שאצלך זה רק שעתיים וזהו…
    וכן, הייתי שמחה להמלצות. אבל לא במייל. רק בפורום אם זה אפשרי.

    #8964

    חזקה ונלחמת

    יאוו ציפור..
    אני קוראת וכואבת
    קוראת ומזדהה
    קוראת ומרגישה..
    ואיתך…
    ומבינה…
    הלוואי..
    שישתנה..
    שתרגישי אחרת..

    #8965

    נעמי

    צפור דרור היקרה
    קוראת כמה את מוצפת…משהו פגה במוגנות שלך….זה יכול להיות מההפסקה של טפול….אבל משהו בסרטים שאת צופה, בטח לא טוב. …זה נראה לי הכי הגיוני שצפייה בתכנים עם גוון אלים או מיני, מעיפים לצדדים את כל המוגנות. יש עוד דבר שהוא טריגר חזק, וזה הבדידות. בודדה בירושלים? זה מזכיר את כל הפעמים שהרששנו חסרי אונים ובודדים בזמן שפגעו במוגנות הבסיסית שלנו…
    אינני יודעת כמה הלימודים חשובים לך, אבל כן יודעת שהדבר הכי חשוב ויקר לך, זה תחושת מוגנות ובריאות הנפש. אין שום הצדקה, אף פעם, להתפשר בנושא הזה. נלחמת כמה שנים בשביל זה, האחזי בזה ב 10 אצבעות שלך. אם זה אומר שאת עוזבת את ירושלים, עזבי.
    בהצלחה צפור דרור.
    מחזיקה לך חזק אצבעות. החלטות קלות
    נעמי-צוות שכ”ם

    #8967

    ציפור דרור

    באלי לבכות. זה כל כך נכון!
    אני מוצפת ומרגישה בדידות מטורפת.
    וכל כך באלי לשתף…
    אני כל הזמן מדברת על קרוב משפחה שפגע.. וזה לא נכון. כי זה לא רק הוא…
    ואני בירושלים וזה מציף לי את הזמן שהייתי בירושלים כשחיפשתי מקום מוגן להיות בו מחוץ לבית
    היה טוב, היה רע, היה גרוע וסיוט שלא נגמר.
    כי דווקא אז הייתי תחת אלימות מטורללת שעד היום אני רועדת מלדבר עליה…
    ולא היה מי שישים אליי לב…
    ככה עבר הרבה זמן עצוב. עצוב מאוד.
    עד שמשהי שמה לב, היא הייתה שוטרת, אז היא הבינה מה קורה למרות ששתקתי. ואחריי תקופה זה נגמר.
    אבל לא באמת. אני מסוייטת מירושלים.
    ואני יודעת שאני כרגע מוגנת. היא לא כאן !
    ועדיין אני מרגישה בחילה. ירושלים.
    ואני כביכול לא בודדה.
    אני אצל דודים, ודודה שלי כל הזמן מחפשת את הקרבה שלי ולדבר איתי.. (גם כשאני בבית אז היא תתקשר כמה פעמים, ואם אני לא עונה אז זה מייד טלפון להורים שלי כי היא דואגת והיא חייבת לדבר איתי, אז שיגידו לי מיד מיד לחזור אליה)
    בכיתה, בנות מאוד נחמדות ומנסות ליצור איתי קשרים…
    ואני אטומה. דוחה כל קשר. מבוהלת פחד. מסוייטת.
    לא יודעת איזה התעללות מסתתרת מאחוריי המחמאה וניסיונות הקרבה.
    פוחדת פחד מוות מחברות, מבנות, מקשרים, מאהבה…
    והדודה שלי זה עוד סיפור.
    כי היא כל כך טובה ואכפתית ורגשנית ולוקחת ללב….
    שמבחינתה אני העוסית שלה ושל המשפחה המורחבת שלה. לא שעה בשבוע. כל השבוע.
    אני גרה אצלה עכשיו. והיא מבוגרת ומחפשת חברה.
    וקשה לה. והיא בוכה וכואבת. וגם לי כואב בשבילה. אבל אני לא מסוגלת להכיל אותה…
    אני ממהרת בבוקר ללימודים, היא הולכת אחריי לאיפה שאני הולכת ושופכת את הלב… ומספרת כמה קשה לה וכמה היא לבד ושלאף אחד לא אכפת ממנה ואין זמן אליה ומה היא כבר מבקשת….קצת הקשבה….
    ואני לכודה. כי היא באמת מסכנה, מצד שיני אני ממהרת, מצד שלישי כמה אני יכולה להכיל ולהקשיב ביום כשאני בסך הכל אחיינית צעירה, שמתמודדת בעצמה?
    אני חוזרת מהלימודים, בקושי הספקתי להניח את התיק, שטף של סיפורים וכאבים…. אני בחדר לומדת, אז כמה זמן אני נותנת לה? וכמה היא לבד? והיא כל כך מחכה לי…
    וקשה לי! ואני לא יודעת להגיד לה לא.
    וקשה לי גם עם התכנים, כי זה על הילדים שלה וכמה הם לא עוזרים וכמה כל אחד עושה לה כאב לב ואיך הם לא רואים שזה מזיק לה ללב… ואיך בעלה לא מתאים לה… ואיזה בעיות אישיות מאוד יש לכל אחד…. ושאני חייבת להציל אותם. כי היא לא תשרוד עם הכאב הזה…
    ואני לא מסוגלת!
    זה לחיות בשיפוטיות וביקורת וכאב… ולנסות להכיל ולרכך ולאזן… אבל הכל יוצא מפרופורציה….כמה שהיא עסוקה ועטופה במשפחה ובנכדים… היא תמיד תספר שהיא לבד ולאף אחד לא אכפת ממנה….
    אני לא שופטת אותה כי זה סגנון ההתנהלות שלה וככה היא למדה בחיים שמשיגים דברים, דרך רחמים ומסכנות.
    אבל זה קשה לי בטירוף.
    כי אני צריכה את השקט שלי כדי לעכל מה קורה איתי עם כל ההצפות במשך היום.
    ואני חייבת להיות סופר נחמדה, חייכנית, ומתפקדת, כדי שהיא לא תעלה על קצה דעתה מה קורה איתי (היא גם ככה כל הזמן נוגעת בנקודות רגישות, אין לה טאקט היא מאוד דוגרית ואומרת מה שנראה לה..) כי אחרת זה סוף העולם. מה גם שכל דבר עובר לכל המשפחה המורחבת… זה יכול להיות מה אני עושה עכשיו, לאיפה הלכנו. על מה דיברנו…הכל!
    אז אני מוקפת באהבה, אבל חנוקה ובודדה. לכו תסבירו את את הסתירה הזאת…
    לכן קשה לי לחזור לירושלים….
    וכמה שאני אומרת לעצמי שזה רק 3 שנים …זה לא עוזר לי.
    ואני שואלת את עצמי כל פעם מחדש: איך זה שעשיתי את הצעד הזה ואני לומדת בירושלים?? מה ניסגר? הייתי מחכה עוד שנה בלי מסגרת ומנסה שוב שיקבלו אותי באזור המגורים שלי…
    (למרות שקשה לי לחשוב על זה כי די נפגעתי מזה שלא רצו לקבל אותי עם הפוסט טראומה שלי…)
    לפחות זה עשה לי טוב לשתף, עכשיו זה כתוב לי פה במקום בבלאגן בתוך הלב…

מוצגות 15 תגובות – 1 עד 15 (מתוך 15 סה״כ)

יש להתחבר למערכת על מנת להגיב.