הדיון הזה מכיל 24 תגובות, ויש לו 3 משתתפים, והוא עודכן לאחרונה ע״י  שרי לפני 1 שנה, 11 חודשים.

מוצגות 15 תגובות – 1 עד 15 (מתוך 25 סה״כ)
  • מאת
    תגובות
  • #5923

    יעל

    אם היינו, בני האנוש שבינינו, מתים מבדידות, הייתם מוצאים את הגופה שלי עכשיו

    #5927

    ערבה

    לא חושבת שהיה לך שווה למות, כי אז היית מגלה באותו עולם שהיית מגיעה אליו הרבה מאיתנו…
    אז אולי עדיף כבר להשאר לכתחילה כאן עם כולנו???
    איך זה מרגיש לך??

    #5928

    יעל

    להישאר כאן זה בעצם להמשיך להיות זומבי שמחייך ושורד והורג את עצמו כדי לא להרגיש, או כן להרגיש ולנסות להתמודד
    למות זה לא אופציה
    והאמת שזה כבר הרבה פחות מושך אותי מפעם
    כי איך שהוא הסבירו לי כל הרבנים עלי אדמות שרציתי לבוא לכאן, או שהנשמה שלי רצתה לבוא לכאן, או מה שזה לא יהיה
    אבל אלכוהול עוזר לי בכלל לא רע
    וגם אפשר לדבר עם אלוקים שזה מקל
    וגם איתך ועם כולם
    איך שלא יהיה…איך אני אמורה להרגיש אחרי שבועות של חופש כל-כך משפחתי והמשפחה הזאת הם אנשים שפשוט קשה לי להיות איתם מכל בחינה שהיא
    כשאני מסתכלת מסביב ויש אנשים נורמאליים שעושים על האש עם כל המשפחה ונהנים, או יושבים לסרט ביחד, או סתם נמצאים בבית ולא פוחדים על מה יקרה בשניה הבאה, ולאן הם יצטרכו לברוח
    אולי בגלל זה אני גם מטורפת על שגרה
    ושונאת בדם חופשות

    #5930

    ערבה

    את אמורה להרגיש בדיוק כמו שאת מרגישה, ואת מרגישה בדיוק כמו שאני מרגישה, ומי יודע עוד כמה מרגישות בדיוק כמונו.
    עד שלא הכרתי את שכם חשבתי שאי הב”א היחיד הכ”כ מטומטם עלי אדמות שכך מרגיש בחגים. כזו ריקנות, כזו זיפתיות, כזה רצון שיגמר עוד לפי שהתחיל..כזו שנאה לשולחן משפחתי, כזו שנאה לחופשה, כזו אהבה מטורפת לעבודה וכמה שיותר קשה..
    אבל מהרגע שאני כאן אי פשוט מרשה לעצמי להרגיש כי אני רואה שכמעט כולם מרגישות כך, וזה הישג עצום.
    כן, תרשי גם את לעצמך ,קבלי את עצמך, תחווי את הקושי, את עצמך, אל תתעלמי ממנו, דברי עם אלוקים, תרגישי את עצמך,תרגישי שמותר לך וזה חלק מהמסע שכמו שאמרת ונשמע הזוי אבל בחרנו בו..
    וזהו…הסיוט נגמר.
    לא יכולה להגיד שלא השאיר צלקות..אבל גמר..
    נקוה ונתפלל שעד החג הבא הקב”ה כבר יגאל אותנו מהמיצר הזה..

    #5931

    יעל

    את צודקת בקטע שלדבר על זה עם אנשים שחווים את אותו הדבר זה מקל מאוד,
    אבל את יודעת? העלת את השיר ההוא בפרוייקט של צלילים נותנים כח, והמשפט שלו בשיר ש “אם אלו חיים, אז מה זה מוות” לא זוכרת את המילים המדויקות- זה בדיוק מה שאני מרגישה. אני חושבת שהחיים שלנו הם כמו מוות אחד ארוך. ות’אמת אני אגיד לך, שמבאס אותי כל הקטע שאלוקים נותן כל מיני עונשים כשמתים. כאילו, רבאק. ההורה הזה שאני מתייחסת אליו בצורה כזאת זיפתית, זה לא כי אני לא רוצה לעשות מה שאלוקים אומר, אלא פשוט כי אני לא מסוגלת להתנהג עם אדם כזה בצורה שאלוקים רוצה! את מבינה? אז אני כולי מבולבלת. וחוץ מזה כתבת “זהו, הסיוט נגמר” ב’אנה זה פשוט לא הגיוני! “חיים” הם לא לעבור מסיוט לסיוט ולחוות אותו הכי מבחוץ שאפשר! לפחות לא בהגדרה המילונית שלהם.
    סליחה שאני מתקיפה ככה
    אבל זה נותן לי המון שאני יכולה לדבר על זה
    ועוד באנונימי!:)

    #5932

    ערבה

    תרגישי הכי בנוח לכתוב כל מה שאת מרגישה, בשביל זה כולנו כאן..למען כולנו..
    השיר באמת מתאר חיי סבל,זה שיר שחציו נכתב לפי 100 שנה ויותר וכמו שציפור דרור כתבה: שזה קצת מנחם לקרוא שגם לפי 100 שנה ויותר הרגישו כך…
    המשפט בשיר אומר:”אם לזאת קראת חיים, אמור נא קלי מה זה מת”??, ואני חושבת שזה מתאר הרבה רגעים מהחיים שלנו. אבל החצי השני הוא תוספת שמקבילה לחלק הראשון ואני פרשתי אותה כך: שנכון שחיים כאלו הם באמת לא חיים, ולפעמים, במחילה, המוות יותר טוב, אבל “ומוצאך מצאו חיים”-כשמצליחים להתחבר להקב”ה-אז מוצאים חיים, ולא שאני כזו רוחנית-ממש לא, לצערי. אבל הצלחתי להגיע לידיעה להרגשה ולהבנה שאני מבינה שאני לא מבינה כלום, שהעולם הזה הוא הסתר אחד גדול, לא יודעת למה לדוג’ עלי נגזר לחיות כאלו חיים בודדים בגלל אלו שפגעו בי בזמן שהם חייים חיי משפחה נפלאים, אני באמת לא מבינה, וכבר הפסקתי לנסות להבין, כי אני מרגישה שיש מישהו מלמעלה שמנהל את העולם, והוא יודע מה שהוא עושה ולמה הוא עושה ומסתבר לכל דבר יש סיבה ותכלית גם כשלנו היא נסתרת ועלומה, וכואבת בטרוף..אבל כל זה כאן, בעולם הזה, שהוא פרוזדור, כאן בחרו בנו בפינצטה(בחרנו בעצמיו..)לתפקיד של בעלות יסורים, ואת יודעת איזו מדרגה גדולה זו???. אם כבר קיבלנו את זה אז אני משתדלת לעבוד עם עצמי כעבודת חיים על האמונה הזו. ולא שאין נפילות ולא שאין משברים, ולא שאין בכי שמטלטל, ולא שאין סבל בלתי יתואר, ולא שאין בדידות נוראית, אבל הקב”ה מוכן גם לזה, ויודע שגם זה חלק מהתהליך..חלק ממסלול חיינו.. והוא איתנו..מלווה..ותומך..”עימו אנוכי בצרה”. ואח”כ בעולם הנצח , שם נראה בדיוק את האמת, שם כל אחד יקבל את מה שמגיע לו לטוב ולמוטב…לא קל להרגיש את זה, אבל כשזוכים לרגעי ההארה הללו אז באמת מרגישים:”ומוצאך מצאו חיים”..חיים…חיים…
    מקוה שהצלחתי להסביר את עצמי קצת..
    לא כ”כ הבנתי מה שכתבת בקשר להורה. אשמח אם תכתבי שוב.

    #5933

    יעל

    וואו, תודה בת-אדם. את מחזקת אותי!
    בקשר להורה- אני מתכוונת, אם הורה פגע בך מילולית/ פיזית/ מינית, אז וואלה קשה לך לכבד אותו, נכון? ומה, אנחנו נקבל גם עונש על זה שלא כיבדנו אותו, נכון? אני לא יודעת מה איתך, אבל זה מה שלימדו אותי, לפחות. שלא משנה מה הורה עושה, אתה חייב לכבד. וזו סתם דוגמא מהעולם הדתי. העיקרון הזה לא מובן לי- כל מיני דברים שאסור לנו לעשות אבל אנחנו עושות אותם בלי הרבה שליטה. יודעת מה, עוד משהו? אסור לאשה לשתות. את יודעת? עוד דוגמא…?
    הכל נראה מאוד הפוך ומה שכתבת הכל מאוד נכון וכשאני חושבת על זה אז באמת שלקרוא קצת “בגן האמונה” של הרב ארוש יכול לעשות לי טוב עכשיו…
    אני מוסיפה פה שיר שכתבתי לפני שש שנים בערך:

    ולפני שאת קוראת אותו אני רוצה לומר לך שהפגיעה הרסה לי המון בחיים שלי, אבל היא זו שבזכותה צמחתי למקום שאני בו היום. אני יודעת שאני טובה יותר מכל בני המשפחה שלי גם מבחינה רוחנית, גם מבחינה נפשית, רגשית וחברתית- זה נשמע כמו פרוטוקול אבל זה אמיתי!, וזה כבר משהו מעודד… לפחות…

    ועוד משהו פעם דיברתי עם אישה חכמה מאוד והיא אמרה לי שאני רוצה למות כי אין לי אהבה בחיים, והיא אמרה שכשאתחתן ותהיה לי אהבה, אז הרצון לחיות יחזור. אז בינתיים אני עסוקה בלחכות לו… לנסיך על הסוס הלבן וכו’. אבל אל תדאגי, אני לא מבוגרת מדי:)

    לבד

    לבד
    שוב לבד
    שוב קרני שחר אחרונות.

    לבד
    שוב לבד
    ורכבות עוברות.

    בודד
    עם עצמי
    לא מתעניין באף אחד.

    חושב
    שחיי
    נקרעו זה לא אחת.

    לבד
    שוב לבד
    שוב קרני ערב אחרונות.

    לבד
    שוב לבד
    הרכבות חוזרות.

    בודד
    וסביבי אנשים,
    לא מסוגל ליצור יחסים.

    חושב
    מתחמן
    אך ביטחון כבר לא משים.

    לבד
    כך בדד
    חציתי את חיי.

    אולי
    בד-בבד
    יושלמו הקרעים.

    כי לבד
    כך בדד
    כך לנצח אולי
    אחיה לבדי
    בלי שאיש ידע
    שאני לבד.

    #5934

    ערבה

    וואו, יעל את מדהימה! איזו כתיבה…הלואי עלי רבע מזה,
    אני חושבת שכתיבה היא כלי בטוי כ”כ חזק, משחרר ועוצמתי שמי שיש לה את זה זו פשוט מתנה אמיתית..ויש לך את זה!! בגדול!!
    הפגיעה הרסה כמעט את כל החיים, אין חלק בפרט מה שקשור למערכות יחסים שלא נפגע.ואני מוסיפה בזהירות שאפילו נהרס, וכנראה שמה שקיבלנו בעקבות הפגיעה זה סוג של פיצוי..סוג של תרופה למכה הכ”כ כואבת הזו.
    נכון שיש מצווה לכבד הורים, אבל יש מצווה לפני הכל לחיות, לחיות בריא. ו”חייך קודמים”. אם נדרש ממך משהו שבא ע”ח בריאות הנפש שלך, אני לא פוסק, אבל לפי שידוע לי החיים שלך, איכות החיים – קודמים לכל.
    מברכת אותך מכל הלב שתזכי להיות מסוגלת לחוש מהי אהבה אמיתית בקרוב ממש..
    אגב, מה עם “אחת שנמאס לה”?? יש לך מושג??

    #5935

    יעל

    הכל נכון, אבל מעניין מה אלוקים חושב על איכות חיים…
    וזה נכון, קיבלנו הרבה פיצויים בחיים שלנו:
    קיבלנו יופי
    חברים
    כסף
    שמחה
    בריאות
    קורת גג
    מלתחות בגדים אינסופיות
    טיסות לחו”ל
    תפילה
    אמונה
    חכמת חיים מטורפת
    הבנה למצבים של אחרים
    אהבה לאחרים
    נתינה אינסופית
    שליטה עצמית
    מודעות עצמית
    אהבה עצמית
    הכרה בשאלות שלנו
    ביטחון עצמי
    אנשים מטריפים שליוו אותנו
    מערכות יחסים

    תוסיפי לרשימה מה שבא לך,

    בקשר ל”אחת שנמאס לה” אין לי מושג מה קורה. אבל כל יום שאני לא שומעת ממנה זה הכי משמח שיש- כי זה אומר שהיא עוד לא ברחה משם. אין לה מושג כמה אני מתפללת עליה. ואין לי איך לצעוק לה לתוך האוזן והגוף והנשמה שהנשמה שלי יצאה כבר מגעגוע אליה. אני וחברה נוספת שולחות לה אחלה של דברים מפנקים בדואר וזה מגניב-כמו לפני 200 שנה!
    עונה על ברכתך אמן…

    #5938

    ערבה

    בטוחה שאלוקים חושב שזו הדרך. הוא כתב בתורה:”וחי בהם”.. ולא שימות בהם. וחיים ללא איכות חיים-זה קרוב יותר למוות…לא??
    יש לציין לפי הרשימה שציית שיש לך מודעות עצמית מאד גבוהה…
    שלחי ל”אחת שנמאס לה” בשמי את ברכותי ותפילותי…

    #5948

    ברכי

    יעלוש נשמה שלי
    שנים ארוכות היה לי מצפון בקשר לכיבוד הורים
    כמו שכתבת, הייתי בטוחה שהקב”ה רוצה שאתגבר, שאבליג ,שאשתוק, ושאכבד את הורי בכל מצב.
    שתדעי שזו ממש לא ההלכה. הלכה- מלשון שהולכת איתך.
    אחת הבעיות בתיכונים אצלינו שמחנכים להכל בסוג של קיצוניות שלא מתאימה באמת לבנות. לדוגמא לאמר שצריך בכל מצב לכבד את ההורים זה משפט טיפונת מנותק, כי בכל כיתה יש לפחות אחת, שלא בטוח שזה מה שהיא צריכה לעשות…..
    בכל אופן, שתדעי, ראשית, שאם יש סכנה שההורה יגרום נזק לילד – הילד לא חייב בכבודו, יש גם הלכה “משל אב” -אם הילד מסכים לשלם מכספו ע”מ לא לפגוש את ההורה- הוא לא חייב מבחינה הלכתית להיות איתו בקשר.
    האופן שבו מנסים להציג את ההלכה בהקשרים האלו הוא לעיתים ממש מעוות. לא יתכן שההלכה דורשת כיבוד הורים בכל מצב, מה, אם לדוגמא כיבוד ההורים גורם לי שלא אוכל לקייים מצוות עונה, – מי אמר מה יותר חשוב?
    המלצתי לך – תחפשי רב (נורמלי) שמבין ומתמצא ותשאלי אותו האם את חייבת בכבוד הורייך . תפרטי כמה זה מזיק לך והורג אותך (או שלא?). אני בטוחה שתהיי מופתעת מהתשובה.
    דבר נוסף ,אכן, כמו שכתבתי אנחנו עושות כל מיני דברים שלכאורה אסור לעשות, בלי שליטה (אגב, מי אמר שאסור לאישה לשתות? איפה זה כתוב?)
    הכי כדאי כמו שכתבתי לשאול רב (לדגומא, לא ללכת למקווה, למנוע הריון, וכו) יש דברים שאי אפשר לשאול רב ולקבל היתר. אני מסתכלת עליהם באופן הבא, זה קצת מורכב ועדין, מקווה שאצליח להסביר:
    אסור לדבר לשון הרע. האם כולם שומרים על האיסור הזה? לא. למה? לא מצליחים. אבל הם מנסים. כל יום מחדש. עובדים על זה. מנסים לעבוד על זה.
    נכון, אישה (לדוגמא) צריכה להתפלל כל יום , אבל אני לא מצליחה לקום מהמיטה לפני 2.00 בצהריים, לא מצליחה. אז מה? אני עובדת עלזה. אופן העבודה שלי- שאני הולכת לטיפול כדי להצליח לקום יותר מוקדם.
    מי אמר שבגלל שזה מקובל לדבר לשון הרע, זה פחות חמור מלא להתפלל? אפחד לא אמר, זה סתם הרגשה שלנו. כי אנחנו בודדות במערכה. כי לכולן כן קל להתפלל (ככה זה נראה)
    ואני בטוחה, שזו ההסתכלות הנכונה. אני אחדד: זו לא הסתכלות סלחנית של “מותר לי”- בכלל לא!
    זו הסתכלות שאומרת: נשלחנו כאן לעולם ע”מ לעבוד על המידות. אמנם יותר מקובל ופוטגני זה לעבוד על מידות נוסח לשון הרע, והקפדה על ברכת המזון בכוונה, אולי גם לעבוד על מידת הכעס- לא לכעוס על הילדים,
    אולם אני מאמינה שעבודת המידות אמיתית היא לא עניין פוטגני או מקובל , היא עניין אישי לגמרי. כל אחד עם הקשיים שלו. ולי קשה לדוגמא להתפלל בבוקר! זה העבודה שלי!
    אם אני רוצה לשנות את המצב- אני כבר עובדת את ד’. “הרצון זה עניין שהכל תלוי בו ”
    ודבר נוסף רבי נחמן אומר ש”כל הקשיים בעבודת ד’- מקורם בנפש”
    על פי זה הדרך שלי להגיע לתפילה כל בוקר- היא קודם כל להבין מדוע קשה לי לקום בבוקר. כן, כן, יש לזה מקור רגשי. אולי אני מפחדת לחיות- ולכן אני ישנה? אולי מפחיד אותי לעשות משהו שחייבים לעשות בלי שאני רוצה? אולי בכלל אני כועסת על הקב”ה?
    בשביל להבין את כל הדברים האלו אני הולכת לטיפול. מבחינתי הטיפול שלי הוא ממש ממש עבודת ד’.
    כשהתהליך הטיפולי מתקדם ממילא את יכולה באמת לצעוד על פי דרך התורה. ונכון, זה לוקח זמן, הרבה זמן. מי אמר שעבודת המידות היא עניין מהיר?
    המבחן , בעבודת ד’, הוא לא התוצאה, אלא הדרך, הנסיון להתקדם הרצון להתקרב לד’, המאבק על זה.
    ועל זה אנחנו נקבל שכר!! זה מה שד’ רוצה מאיתנו, שננסה להתקדם!
    ותפסיקי לחשוב על העונשים שאת תקבלי, זה סתם מלחיץ ומכווץ , הקב”ה אוהב אותך , גיהנום זו תוצאה טבעית של התרחקות מהקב”ה. את יכולה להיות מאד קרובה לד’ ולא לכבד הורים, כי זה מה שהוא רוצה ממך מניין לך שהוא רוצה שתכבדי את ההורים שלך ?

    אני ממש ממש מקווה שאני מובנת. מקווה שעזרתי לך .
    ותכתבי עוד, כי אני מרגישה שזה נושא חשוב.

    #5953

    ליו
    משתתף

    היי ברכי!
    וואו חידשת לי הרבה דברים…
    אבל את יודעת משהו? כשאנחנו לא חוות מערכת יחסים תקינה עם האבא הביולוגי שלנו. כלומר, אם הוא אלים אלינו ומפחיד אותנו אז ככה אנחנו תופסות את אלוקים. וזה עצוב לי נורא שזה ככה. אני מתפללת לאלוקים שזה ישתנה. זה השורש לכל העצב שלי ולכל הקושי בקשר שלי איתו, נראה לי.
    אהבתי את ההלכה שהולכת איתך, מה שכתבת. והכל.
    אני מרגישה הרבה יותר טוב, ויש לכן בזה חלק ענק.
    ואיפה כתוב שאסור לשתות? יש הלכה שאישה לא שותה יותר מחצי כוס או משהו כזה אם היא לא ליד בעלה/ אביה.
    זה ממש נכון גם כל ההקצנה שיש כשמלמדים הלכות. כאילו יש כלל ואין פרט. ויש כל-כך הרבה בנות שקשה להן עם ההורים לא סתם…

    מקווה שכולנו נחוש קרובות לאלוקים תמיד. ואהובות תמיד.

    #5962

    יעל תודה שפתחת דיון כזה חשוב. מתאים לי בדיוק עכשיו.
    החכמתי גם אני.

    וברכי, אני לא מכירה אותך באמיתי אבל את מוכרחה להיות דמות.
    איך הגעת לרמת בהירות כזאת?

    #5974

    ברכי

    כשאנחנו לא חוות מערכת יחסים תקינה עם האבא הביולוגי שלנו. כלומר, אם הוא אלים אלינו ומפחיד אותנו אז ככה אנחנו תופסות את אלוקים.
    מאד נכון
    ומאד עצוב. באמת צריך להתפלל לד’ שיעזור לנו לשנות את זה. כי זה שקר. זו קליפה, שצריך לעבוד עליה,
    ד’ אוהב אותנו הכי הכי בעולם ! רק צריך להסכים להרגיש את זה!
    הצעתי כאן בעבר לשמוע הרצאות או לדבר על זה עם אנשים שמרגישים את זה באמת, אולי חיה הרצברג.

    ואנו, תודה על המחמאה! תמיד כיף לשמוע חיזוקים.
    איך הגעתי לבהירות כזאתי? זו באמת שאלה. כי באמת היו לי המון המון בלבולים ושאלות על הדרך שלי.
    אני חושבת, ראשית, שמה שעזר לי זה הנתק מההורים שלי,
    שנית, הזמן (מה שלא עשה השכל עשה הזמן) , כבר הרבה זמן שאני לא בקשר איתם. וזה מאד יציב וברור.
    שלישית, שממש לאחרונה, שהמעטה של הסוד נפרץ , והרבה אנשים מאד חזקים מסביבי יודעים מהסיפור שלי, ומהאמת שלי, והם עוזרים לי ותומכים בי, זה עשה לי המון בהירות. לדעתי, חלק מרכזי בתקיפה זה הסוד- וכשאין סוד, כבר אין תקיפה. כלומר כשהתקיפה היא לא סוד- נהית מאד בהירות. (האנשים שיודעים מהסיפור שלי, ספרו את זה לאנשים מאד חשובים מהקהילה של ההורים שלי, והאנשים החשובים האלו- האמינו לי!! ותמכו בי!!! זה מאד עזר לי) באמת, כל השנים כשהייתי לבד היו לי המון בלבולים.
    ועוד דבר, יכול להיות שעברתי קצת פחות ממך, כלומר, שהתקיפה שלך יותר נוראית משלי, ולכן יש לך יותר בלבולים.

    #5992

    מאת ה’ שעכשיו רק אני רואה את התגובה הזו.לא יןדעת איך פספסתי אותה.
    עכשיו – כי עכשיו אני אחרי שיחה עם אבאשלי.
    ואני שבורה. מרוסקת.
    אני לא יודעת לתקשר עם אנשים. בטח לא איתו. אני אומרת לאנשים בדרכ את מה שהם רוצים לשמוע וככה נמנעת מויכוחים.
    אני מתחילה להתבלבל אולי הוא באמת לא יודע מה התרחש בבית שלו? אפילו שאמרו לו. אני אףפעם לא אמרתי…
    אני לא מספרת להם שאני מתחילה טיפול ולא מצליחה להבין למה. אני מאמינה לנפש שלי שיש לה סיבה כשהיא אומרת לי לא.
    אני רוצה לפרוץ הכל. אני רוצה לצאת מהבית. אבל עכשיו, אחרי שבשיחה היתי מבחוץ נעימה ומחיכת ועם מבע של מה שתגידו איך אני יפוצץ את זה? איך אני יהרוס את התדמית של המשפחה?
    בקרוב יש ארוע לבן של הראשון שפגע בי. אני לא רוצה ללכת!אבל יש לי ברירה? אני יודעת שכן. אבל גם לא.
    אני רוצה שה’ רק הפעם יראה לי שהוא צועד איתי ויגיד לי מה לעשות. ואיך.
    ככ כואב לי. שיחה שערכה שעה ואז עוד שעה שלמה שאני בוכה בגללה.
    ואני בחדר. בשקט. מעמידה פני ישנה. אין לי כח לחיים האלה!
    כואב לי! כואב לי!
    איך הוא יכול להאשים אותי שאני צעכבת את אלו שאחרי מלהתחתן?
    וגם כשאני אומרת שאני לא רוצה שהם יחכו לי אז הוא לא מסכים שאחים יעקפו.
    למה אני צריכה לסחוב גם את הצרות שלו?
    למה כל אחד יכול להיות הורה?
    למה זה ככ כואב?
    איך פורצים את הסוד כשכביכול רק אני ועוד אחת יודעים? כביכול כי אפילו הפוגעים כאילו לא יודעים. כביכול כי גם אם זה לא יהיה סוד מי יאמין שבבית שלי זה קרה.
    כואב לי! אני רוצה רק להוציא את הלב מהמקום. כואב לי כשהוא שם. הוא כואב.

מוצגות 15 תגובות – 1 עד 15 (מתוך 25 סה״כ)

יש להתחבר למערכת על מנת להגיב.