דף בית פורומים שורדות מתבגרות מה את מרגישה כלפי הפוגע?

הדיון הזה מכיל 13 תגובות, ויש לו משתתף 1, והוא עודכן לאחרונה ע״י  ברכי לפני 2 שנים, 7 חודשים.

מוצגות 14 תגובות – 1 עד 14 (מתוך 14 סה״כ)
  • מאת
    תגובות
  • #4646

    שולי

    מענין אותי מה אתן מרגישות: מה אתן מרגישות כלפי הפוגע וכלפי הפגיעה?

    #4648

    יעל

    מה מרגישים כלפי הפוגע?? הכל. בעצם כלום. לא יודעת באמת. לפעמים נראה לי שאני לא לא מרגישה כלום כנראה כי כ”כ קשה להתמודד עם הקשת הרחבה של הרגשות.
    הרבה אני שואלת את עצמי “למה הוא עשה את זה” כדי לנסות לגייס רגש כלשהו כלפיו במקום לחוות כאוס מוחלט.
    קופצת לי מחשבה שלפני שנלמד מה להרגיש כלפיו אולי עלינו ללמוד מה להרגיש כלפי עצמנו? אולי נפתח פה דיון נוסף בנושא מה את מרגישה כלפי עצמך כנפגעת? אם להיות כינה, גם לזה אין לי תשובה. מרגישה מחוללת, מרגישה נגועה, מרגישה שהפכתי לנשאית של הרוע. גם הרגשות הללו מציפים מדי ולעיתים אני פשוט לא מרגישה.
    אדרבה, אולי דרך הדיון הזה נצליח לייצב רגשות מסוימים במקום החוסר אונים.

    #4649

    שרה בסער

    לא יודעת אם מותר בכלל לכתוב את זה אבל אין לי רגש של כעס או שנאה לפוגע. אלא רגש כלפי על ה’. למה הוא הסכים לו לפגוע בי? למה הוא ברא בגברים יצר כזה? למה לפגיעה יש כל כך הרבה השלכות? למה?????

    #4653

    אסנת

    כל היום, כל הזמן אני במאבק איתו בראש שלי. רוצה לראות את עצמי מנצחת אותו. כמעט בכל לילה אני חולמת שאני הורגת אותו אבל הבעיה שאחרי שאני הורגת אותו בחלום. אני מפוחדת נורא ואז מתעוררת שטופת זיעה, עצבנית ומיואשת. אפילו בחלום אני לא יכולה עליו.

    #4661

    נמאס לי

    החופש הזה פעם ראשנה הרגשתי שאני מקנאת בפוגע. שלא תבינו לא נכון, לא הייתי רוצה להיות במקומו, אבל הייתי רוצה לחיות כמוהו: “כאילו לא קרה כלום”. הוא ממשיך את חייו כאילו הכל בסדר, כאילו לא נחרב לי העולם, כאילו אני בחורה מתבגרת רק כי אני “בוררת” מדי, כאילו הוא לא קשור לסיפור. ואין לו סיוטי לילה ואין לו מצפון (הוא מאד קרוב אלי כך שיש לי מידע אמין ומדויק) ואין לו פחד מגיהנום (הוא מזכה את הרבים ובזכות זה יירש גן עדן) ואין לו חרדה מבנים וגם לא חרדה מבנות. איך, איך הוא מצליח להמשיך כאילו לא קרה כלום??? הלוואי עלי. אין לי סיכוי.

    #4671

    פלונית

    נפגעתי לפני ארבע שנים מרב שליוה אותי ועזר לי רבות, הערב נפגשתי עם המטפלת, היא שאלה אותי בדיוק את השאלה שמופיעה כאן בפורום: “מה את מרגישה כלפי הפוגע”. היא הציעה לי מגוון רגשות לבחור ביניהם, כולם היו בסגנון: כעס, דחייה, שנאה ולא התחברתי לאף אחד מהם. הרגשתי לא מובנת. אני מרגישה בושה מהפוגע אבל היא לא מקבלת את זה. לטענתה רק מי שאשמה צריכה להרגיש בושה. האם יש עוד מישהי שמרגישה בושה ממנו (לא רק מעצמה) בזמן שהיא לא אשמה?

    #4674

    מיכל

    אני לא מתחברת למה צריך להרגיש, אני מנסה פשוט להרגיש מה אני מרגישה, ובושה זו ההרגשה הכי חזקה בחיים שלי. היא מלווה אותי לכל מקום מאז הפגיעה.

    #4757

    חיה

    אני מרגישה רק שהוא עשה עווליום אל חזור כיום כל העבודה והטיפולים תודו כולכן: אף פעם לא נחזור להיות רגילות מבחינתי הוא חוץ את דיני והפך אותי לרדיפה אין לו מחילה. אבל פתאום עולה לי בראש כזה תרחיש: הבנאדם מגיע למטפל שלו:” תקשיב אין לי מחילה אני יותר גרוע מהיטלר חללתי גם ת’גוף גם ת’נפש אין לי איך לתקן לחזור בתשובה וכו.” ומטפל, בתגובה מעודד ובונה אותו.וואו זה מצריך אותי אין מצב זה חוצפה, עוול. וכך כל תרחיש שמצטייראה לי בראש בנוגע אליו מקומם אותי יותר ויותרגוע אנח מרגישה שהוא שולט לי גם בראש, במחשבה, לא רק בגוף ע”י תוצאות המעשה הנפשי שלולא. לדידי הוא רוצח!!!!!!!

    #5724

    תמר

    אף אחת לא מרגישה לפעמים גם רגשות חיובים כלפי הפוגע?
    הרגשות כלפיו משתנים … אבל יש גם רגשות חיוביים לפעמים. אולי כי הא קרוב שלי גם ללא קשר לפגיעה..?
    כשכואב לי וכשאני לא מצליחה להתמודד עם הרגשות אז יש את רגש הכעס או כמו ש”נמאס לי” אמרה – קנאה.. שהוא חי חיים שלוים.

    אבל הכעס הגדול הוא בכלל לא כלפי הפוגע אלא כלפי האנשים שהיו עדים לפגיעה. ועצמו עינים.

    #5725

    ברכי
    משתתף

    יכול להיות שאם נהנית במהלך הפגיעה אז יש גם רגשות חיוביים כלפי הפוגע-אבל הם יעברו במהלך הטיפול, כשמבינים עד כמה הפגיעה נוראה.
    או שיכול להיות שהוא דמות סמכותית (כמו אבא, או רב) שאת מפחדת לכעוס עליו.
    ולכן את עדיין בשלב של לכעוס על האלו שמסביב. (שזה כעס נראה לי שאף פעם לא עובר….)

    ולגבי זה שהוא חי חיים שלוים – קשה לי להאמין לזה. שמעתי פעם בשם מנהל עמותת שלום בנייך שהאנשים האלו (הסוטים, הפדופילים) תמיד מפחדים מהדפיקה בדלת.
    בפרט לאחרונה עם כל הסיפורים שהוסגרו למשטרה…

    #5727

    תמר

    אף פעם לא מבינים לגמרי כמה הפגיעה נוראה. תמיד יש עוד עומק.
    וכן, לפעמים נהנים במהלך הפגיעה וזה מה שגורם את האשמה העצמית.
    ברור שאני כועסת לפעמים על החשיפה לתכנים האלו, או בכלל שלא נשאר לי חיים…

    ואת צודקת לגבי חיי השלוה של הפוגע. לא חשבתי על זה.
    אבל הוא עדיין שלו יותר מאיתנו. הוא ממשיך בחיים. יש לו בכלל חיים.
    אין שום סימן על הגוף שלו שהוא עשה משהו לא בסדר.

    #5734

    ברכי
    משתתף

    נכון, תמר נשמה שלי.
    זה כל כך כל כך לא הוגן, שבא לך להתפוצץ, שהוא יושב בשקט, ואת סובלת כל כך
    אין לי מה לנחם אותך
    רק לאמר לך: אני איתך, מתוקה שלי.
    ולהגיד לך שבעז”ה יום אחד יהיה לך כוח לדווח עליו,
    שתדעי לך שאני מכירה בנות שלא האמינו שהיום הזה יגיע ובסוף הם עשו את זה.
    זה ממש עוזר רגשית!!!
    אל תחשבי על זה עכשיו, קודם את צכה לשקם תעצמך.

    ולגבי זה שאין לך חיים- שתדעי, שמגיעים למצב, שיש עדיין המון קשייים ואתגרים רגשיים -אבל כבר יש חיים. ואת כבר יכולה להחזיק את המורכבות שלך.
    באמת. מנסיון. זה לוקח כמה שנים , אבל בסוף מגיעים לאיזושהי יציבות.
    חיבוק גדול.

    #5739

    תמר

    ברכי את ככ מחזקת!

    אני לא חושבת שאי פעם אדוח עליו – או עליהם
    כי הם המשפחה שלי.

    ואני יוסיף משהו שקראתי במקום אחר – חלק ממאמר…

    טראומת הפגיעה בתוך המשפחה היא האיומה מכל, מדירה אותנו מחוץ למעגל החיים – אם נשתוק ולא נספר, ימשיך הפוגע לפגוע בעוד בנות ובנים ואיש לא יבין מה לעזאזל לא בסדר איתנו? מה היא כזאת דיכאונית?
    אם נעז ונספר, המשפחה תוקיע אותנו, יגידו שאנחנו “שקרניות” או סתם “פסיכיות” ואנו נודר לנצח מירושת הפוגע, משיתוף בנכסי וטובין המשפחה או מסיכוי לפיצוי על מעלליו של הפוגע, פיצוי שיילקח בהכרח מכיסם של אמנו, אחינו ומשפחתנו – דילמות קשות ומתישות שאנו נאלצות להתמודד מולן כל כך לבד. מעדיפות בדרך כלל את השקט והויתור על פני המאבק הרועש. והכי עדיף השקט של המוות.אחריו באמת אין עוררין.

    #5741

    ברכי
    משתתף

    הי תמר
    אני נתקפתי מאבא שלי
    וולקאם טו זה קלאב.

    ואני מתה על המאמר שציטתת כאן (הוא מאתר “מקום” – מומלץ לכולן) כשסיפרתי לבעלי שאני נפגעת- הדפסתי לו את המאמר השלם , קוראים לו “המניפסט הראשון של נפגעות תקיפה”

    ולגבי לדווח- אפעם אי אפשר לדעת. אני היום כ”כ מנותקת מהחורים שלי (הטעות בכוונה)
    וכל כך הגעתי למסקנה שאני צריכה לדאוג שהוא לא יתקוף אנשים נוספים , (לדעתי הוא לא תוקף עוד, אבל כולם מסביב טוענים אחרת)
    וכל כך הגעתי למסקנה שהוא צריך לשאת בתוצאות של המעשים שלו,-בשבילו! לא בשבילי!
    שאני בעד לדווח, לא דווקא למשטרה, ללכת לרב, לבית דין, לעמותת שלום בנייך , דברים כאלו. לא לשתוק! לשתוק- זה להמשיך את התקיפה!!!!!!
    מבחינתי תוצאות של המעשים זה לא אומר דוקא כלא, ובית משפט, מספיק שהוא יודה באשמה, ואולי יתן לי קצת פיצויים, אולי ילך לטיפול …

    אבל זה לוקח המון זמן עד שמגיעים למקום הזה.
    ברור שפעם לא האמנתי שאני אעשה את זה.

    ושתדעי, שהיום ,אחרי כמה שנים, אני בניתי לי חיים חדשים, בלי משפחה מהצד שלי, (שכמובן מוקיעה אותי ואומרת שאני מדומינת)
    יש לי בעל מקסים וזוגיות מהממת, יצרתי קשרים עם המון אנשים שהם המשפחה שלי, שדואגים לי ואוהבים אותי.
    מי צריך תמשפחה שלי בכלל?

מוצגות 14 תגובות – 1 עד 14 (מתוך 14 סה״כ)

יש להתחבר למערכת על מנת להגיב.