שורדות כותבות מנסיונן

פורים תשפ”א

לפעמים אני שוכחת בעד מי אני ולמה.
כ”כ הרבה עדכוני מידע, מחקרים ועובדות. עד שמחליטים להיות נגד פלוני, בגלל שהוא מחזיק בדיעות מסוימות, הוא כבר מספיק לשנות את דעתו. מה שידענו אתמול מתחלף לקראת מחר ובעידן קורונה, “פייזר” יודעת הכי טוב מה טוב לנו. כל אחד הוא “מאן דאמר” ואנחנו טובעים בעומס מידע ודיעות.
פעם קראו למי שמשנה כל רגע את דעתו: שיכור, היום קוראים לו: נאור.
יום אחד בשנה זה גם שיכור וגם נאור – בפורים.
“עד דלא ידע” זה לא רק לגברים ולא רק עם יין. זה בשבלינו.
כל השנה אנחנו רוצות לדעת. “למה קרה ככה?” “למה X הפסיקה לדבר עם Y?”. מה פתאום “היא” קיבלה את המשרה ו”מה עשיתי שמגיע לי כ”כ הרבה סבל”.
המחשבות שלנו מתרוצצות ואיתן הרגש והמעשה. מתזזים מקבוצה לקבוצה, מנסים לדעת מה נכון. יש לנו צורך כזה ,לשם שמים כמובן, לדעת, להגיב, להבין וכשאנחנו לא מבינות ולא יודעות לענות על כל השאלות שהמצאנו, מתחילות הפרשנויות והפייק-ניוז חוגג גם ביננו לבין עצמנו.
“קרה לי רע כי אני רעה” – זה פייק ניוז. איך את יודעת למה דברים קורים? “אין לי סיכוי כי אף פעם לא היה לי” ומה אם מעכשיו יקרה אחרת? תחושת הידיעה או הצורך לדעת מתעתע בנו.
יום אחד בשנה זה לא רק שכרות לא לדעת, זה רמה של יכולת. זה מצווה. כדי להגיע ל”להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו” צריך קודם כל להסכים לא לדעת.
אסתר המלכה מוכנה לפעול גם בלי לדעת. היא נכנסת לארמון ולא יודעת מה יהיה. כשאנחנו קוראות את המגילה אנחנו יודעות מה בסוף. בטח גם האשראי בו קנינו משלוחי-מנות, מגלה לנו שהסוף טוב ויש סעודה גדולה והוצאות רבות ב”ה. אבל שם בפרס? אז כשהיא נלקחה לארמון אחשוורוש? היא לא ידעה! גם כשהיא צמה ועינתה את נפשה, היא לא ידעה. היא הסתכנה ב”לא לדעת” והביאה את הישועה.
“אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת”. (גמרא סנהדרין) מהו אותו היסח הדעת שיביא לנו גאולה? זה ה”לא לדעת”. הישענות מוחלטת על בורא עולם. להסיח את מחשבותינו מה”דעת”. אנחנו חיים בעולם של ידע: יודעים שגאולת הקורונה היא מהחיסון, יודעים שמי שיש לו ממ”ד ניצול מטילים, יודעים שהרופא מסיר כאב והמח מביא הצלחה, יודעים מי יזכה בבחירות, יודעים הכל. קשה לילוד-אשה להגיע לדרגה של הסחת דעת, של השענות מוחלטת. לו היינו זוכים לדרגה כזו היינו נגאלים.
באגדת אסתר (ה,ב) מובא, שלאחר שהקים המן את העץ ניגש לבהמ”ד בו למד מרדכי וראה 22,000 תלמידי שראשיהן מפולשים באפר ושקים במתניהם, והם סופדים ובוכים. נתן המן קולרים בצואריהן ושלשלאות ברגליהן והפקיד עליהם שומרים, ואמר, למחר הללו אני שוחט תחילה, ואח”כ תולה את מרדכי. באו אמותיהן והיו מביאות להם לחם ומים ואומרות: בנינו, אכלו ושתו קודם שתמותו. כשראו הבנים שגם אם “אחות לנו קטנה בבית המלך” עדין אין ישועה, הם הסירו את מבטחם בה, וזעקו: “עננו אבינו עננו”. באותה שעה בטחו בטחון מוחלט בה’ ונתגלגלו רחמיו של הקב”ה ועמד מכסא דין ויש על כסא על רחמים והרים קרן ישראל והצמיח להם ישועה. כי כאשר הגיעו ישראל לתכלית ההכרה האפשרית, כי אין להם על מי להישען אלא על אביהם שבשמים, ועל רחמיו בלבד, אז באה הישועה מאתו יתברך.
פעולות אסתר לביטול הגזרה נעשו בעיקר בדרך רוחנית שמבטלת את תחושת “הידיעה” החומרית ומביאה ל”אין עוד מלבדו”. עיקר מאמציה היה במה שהתענתה שלושה ימים לילה ויום. ולכאורה תמוה שבחרה לצום קודם כניסתה לאחשורוש, הרי הצום פגע בחינה ויופיה, ובפרט שבאה למלך “אשר לא כדת” והיא זקוקה לנשיאת חן מיוחדת. אלא שבמעשה זה חיזקה בלב העם היהודי את הידיעה שלא נשיאת חן לפני אחשורוש תבטל את הגזרה, אלא הישועה מה’ לבדו. ולאחר שנתבטלה הגזרה למעלה אפשר להשתדל גם בדרכי הטבע.  (ליקוטי שיחות, חל”א)
אם בכל השנה קשה עד בלתי אפשרי להסיח דעת מהידע ולהגיע לתלות מוחלטת בבורא עולם, היום אפשר. בפורים יש לנו הזדמנות להסכים “לא לדעת”, להיות בבחינת “עד דלא ידע”, לומר לעצמנו שאנחנו לא יודעים כלום. מי כן יודע? בורא עולם. יודע ועד. יודע מה שהוא עושה, יודע מה את מרגישה. “לפניו הכל גלוי וידוע”. כל מה שצריך זה להיות בבחינת “דלא ידע” ואז נזכה גם ל”תשועתם היתה לנצח ותקוותם בכל דור ודור”.פורים שמח!

משכמה ומעלה – מושגים מעולמה של שורדת

הצורך לדעת – לאדם ישנו צורך לדעת ולהבין על מנת לנצל את פוטנציאל החשיבה שבו. בתרבות האנושית התקיימה מאז ומעולם שאיפה לרכישת ידע רב והתפיסה ש”ידע הוא כוח”, גרמה לאנשים להאמין שידע הוא ערך עליון. על פי המודל של אקופ, “ידע” הוא שלב לפני “הבנה” שתוצאתו “חכמה”.
אכן הידע שברשות האדם מאפשר לו להתמודד באופן טוב יותר על מנת להגשים את מטרותיו. אך לעיתים, ובפרט בעת יצירת שינוי, הידע יכול להוות סיכון כי הוא מקנה בטחון שמרפה מאמץ.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: האם “הצורך לדעת” חזק יותר אצל נפגעות? ואם כן מה ניתן לעשות כדי לווסת זאת?

תשובה:
ידע זה שליטה. אחד הדברים שהפכו את החיים של השורדות לסיוט, היה בדרך כלל הלא צפוי. כולנו מנסים לנבא את העתיד כדי להימנע מהפתעות (אפילו הפתעות טובות) וכדי שיהיה לנו זמן להכין את התגובה הנכונה. אירוע שמתרחש ללא הכנה מראש, מכניס לחרדה ומגביר את התגובה השנואה עלינו: freeze (הקיפאון) או במקרה גרוע יותר, הצורך לניתוק. ככל שחיים בעולם פחות צפוי, הצורך לידע גבוה יותר.
לפעמים מסתובבים דרוכים, אוזניים ועיניים פעורות לרווחה, כדי לקלוט כל פיסת מידע שיכולה להעיד שהמקום מוגן, או להפך, מסוכן. המוח קולט את הידיעות ומעביר לנו מסר, להירגע, או לברוח כי שמסוכן.
נשים שנפגעו ומתמודדות עם חוסר אונים מתמשך…..מאמינות ,הרבה פעמים, שאילו היה להם מידע, זה לא היה קורה (בטח שזה נכון). וכן, אם נדע למה זה קרה, אולי יוקל לנו? (ונראה לי שיש גם בזה מהאמת).
כנראה שזה סוג של “לוקסוס” לאפשר לעצמך להתנתק מהחדשות מסביב ולא להיות במעקב יום יומי אחרי החדשות. אם לא אדע, איך אתגונן מהמסוכן?
הרבה מאתנו הנשים תוהות על הגברים שמוכנים להשתכר. האם יפלטו ידע מסווג? (אישי…משפחתי…) רובינו לא היינו רוצות להשתכר. לא רוצות לאבד שליטה על עצמינו.  אבל זה האתגר הגדול של פורים, לשחרר את השליטה והצורך לדעת, ולסמוך רק על ה’.
אכן זה נכון שידע זמין מאפשר לנו להגן על עצמינו, אבל האם יכול להיות שאנחנו לפעמים עוברים את הגבול של הטעם הטוב, או של הנצרך כדי להשיג מידע? האם גם משלמים מחיר על “הצורך לדעת”? לפעמים זה משתק. אם לא לוקחים שום סיכונים, לא מתחתנים, לא מנסים עבודה חדשה ואף פעם לא בונים בית או עוברים דירה. אין שום דבר בטוח לגמרי כאן בעולם התחתון. כדי לזוז צריכים להיות מוכנים להמר, כי אין אפשרות אף פעם לקבל את כל הידע הנצרך כדי להגיע להחלטה מושלמת.
מה עושים? מציעה שננסה לקחת פסיעה קטנה קדימה רק (בנתים) לפורים. רובינו מכירות בכוח של דמיון מודרך ומיומנויות של קשיבות.
דמיינו רגע את אסתר. נערה מבית תורני, אך חסרת כל ידע בגינוני מלכות. בוודאי תמימה וחסרת כל ידע עולמי. תוך זמן קצר מרדכי מטיל עליה את הצלת ישראל מבחינת “מי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות” דמיינו את הבהלה שלה, חוסר אונים מהתפקיד הענק המוטל עליה, הבדידות בה הייתה שנאלצה לגמרי לבד לחשוב על פתרון….לא ידעה כלל איך עושים ומה עושים. דמיינו את הרגע שמבקשת סייעתא דשמיא. שכל היהודים יצומו 3 ימים (ובוודאי גם היא איתם) ותרגישו את ההקלה שלה, שמצליחה לתת את האימון בהקב”ה. אותו רגע שאמרה לעצמה, “אני עושה עבודת קודש. ה’ יעזור” התמלאה באומץ ובלי לדעת מה יהיה נכנסה לאחשוורוש. טעות במידע היה עולה בראשה. אבל קיבלה כוח מזה שה’ איתה.
כל אחת מאתנו עוסקת בעבודת קודש. מי שהיא אמא, מי שהיא בת ומי שהיא לוקחת כמה דקות ביום לעזור לזולת. כולנו ראויות לסייעתא דשמיא.  בפורים זה, בואי נרפה לרגע, נדמיין את אסתר, ונאסוף דרכה את הכוח לשרוד את הלא ידוע, הלא צפוי והלא בטוח.
פורים שמח לכולן והרבה הצלחה בימים האלו שמלאים בבלתי צפוי.  

“משכני אחריך”

כל כך הרבה שומעת,
אמיתות וחצאי עובדות.
איך אדע להבחין ביניהם?הכל צריך לדעת,
לפתור תהיות לנטרל חרדות.
מבולבלת מאלו ומהם.בפורים קחי צידה:
כי “לו הכתר ולו המלכות”
“עד דלא ידע”
יעמוד לך לזכות.