שורדות כותבות מנסיונן

פסח תשפ”א

שימי שמלת כלולות, ארגני לך הינומה, והנה את כלה. אח”כ תבחרי עגלה מקטלוג, תפני מדף בארון הבגדים לפעוט שאינו, והנה את אם. ואם את בשלב אחר בחיים, אז זה לא בעיה, פשוט תלבשי מה שמתאים, תקני מה שצריך ו…הגשמת חלום.
כל זה יכול לקרות באמת בלילה אחד בשנה. מחר, ליל ט”ו בניסן.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אין לך זמן ופניות או כח להתעסק בגאולת הנפש שבך, הלילה הזה “כולנו מסובין”.
“כולנו מסובין” – זה לא רק כריות מצופות ב”סט” וכלים מפוארים בשולחן. כולנו מסובין זה מהות. אוכלים כדרך מלכים ויכולים להרגיש כך. מתנהגים כ”גאולים” וזוכים לחיות ככאלו. בלילה הזה מספיק לעשות פעולות שאחריהם תמשך המציאות.
בכל הלילות “אחרי הפעולות נמשכים הלבבות”, שגם זה עצמו מכח הפסח. ספר החינוך מצוה ט”ז – שלא לשבור עצם מן הפסח: “דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות”.
אבל הלילה הזה, כולו מצה, מציאות אחרת. לא רק הלב נמשך אחרי הפעולות, אלא הקב”ה נותן לנו כח למשוך את המציאות אחרי המעשים.
אז גם אם לא הנחת לעצמך כרית על כסא ואת יושבת בצפיפות מדי לצד אורחת בסעודה, תטי את עצמך קצת שמאלה,  תתכווני להרגיש בת-חורין, נסיכה בארמון, נטולת דאגות וכאב. לא רק הלב יתרחב, את גם בוראת לך מציאות חדשה.
“חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” (מן ההגדה). כמה משפטי חיוב כאלו את מכירה? מעט. יש מצוות, חוקים, אבל ציווי על הדמיון? זה רק הלילה הזה. אפשר לקרא בפיסוק אחר “חייב אדם לראות עצמו כאילו” כלומר לציר בדמיון את חירות הנפש שלו, והתוצאה? “הוא יצא ממצרים” – יצא מהמיצרים הכובלים את חייו.
ואם תאמרי “הכל הצגה”, איך אפשר לחיות בגלות ולדמיין גאולה? להסב “כמו” ולחשוב שזה “באמת”??? התשובה לשאלה הזו היא בהדרכת חז”ל לאדם עני כיצד עליו לקיים את מצוות הסדר. פרק עשירי במשנה במסכת פסחים, עוסק במבנה של ליל הסדר. מקרה הבוחן ליישום התקנות הללו, הוא אדם עני: “ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ואפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי” (משנה מסכת פסחים פרק י משנה א). פרשני המשנה מציירים לנו עני מרוד ביותר: זהו עני שלוקח אוכל מהתמחוי, וגם מי שלא אכל כבר כמה ימים, או עני כזה שאין לו תאורה בביתו, בכל זאת עליו להמתין שיחשיך. גם אם הוא עני שאין לו מטה ושולחן על מה להיסב, בכל זאת עליו להיסב. עני כזה, שקיבל את כל האוכל מהתמחוי, כשהוא יהלל ויספר את ההגדה, האם אכן ירגיש באמת כבן חורין? הוא הרי יודע מהיכן יש לו את מנות האוכל הללו. אכן, קיים ניגוד חריף, בין מצבו ומעמדו האישי של אותו עני, לבין זה שהוא ישתה ארבע כוסות ובדרך חירות. היין משמח, ‘ויין ישמח לבב אנוש’ (תהילים קד, טו), והוא המשקה של העשירים: “אין נשותיהן של עניים שותים יין” (תוספתא כתובות ה, ח). ואף על פי כן, בלילה זה מתנהג העני כעשיר. העני איננו מציין בלילה זה את מצבו הנוכחי. יתכן שמצבו הכלכלי קשה מאד, וגם אם הוא לא עני במובן הרגיל, יתכן ומדובר על אדם שהיו לו בשנה האחרונה קשיים גדולים, ובכל זאת גם הוא ישב בליל הסדר כבן חורין. הלילה הוא מתנהג את החזון שלו. את המקום אליו יגיע בבא העת.  וזה שנאמר “כאילו יצא ממצרים” – כאילו במשמעות “כמו”. הרי יצאנו ממצרים (היינו שם למי שלא זוכרת…) וכמו שיצאנו אז, נצא גם היום, אז קדימה, להתכונן.
כמו בכל טראומה, הנפש זוכרת את החוויות, רק שבמרוצת הימים הכאב מתכהה. הזיכרון הלאומי שלנו כעם הוא בטראומת גלות מצרים. איך הנפש מחלימה? לוקחים לעצמו זמן ומקום ל”עבד” את התהליך מהטראומה ועד לחזון ההחלמה. זה “כאילו” להיות במציאות אחרת כדי להימשך לשם. חירות-נפש ו”דמיון” הולכים יחד. כשיש לאדם כח לדמיין יש לו נגיעה בחירות הנפש. בייאוש ,להבדיל, אין מקום לדמיון כי אין חירות נפש. איך יוצאים מהייאוש? לוקחים זמן להרגיש ולהתנהג “כאילו”, מעוררים את חירות הנפש. בכל לילה זה יעזור לשנות את הרגשת הלב. בליל ט”ו בניסן זה משפיע הרבה יותר, זה מביא עליך את הגאולה שלך.

מה נשתנה הלילה הזה? “כולנו מסובין”. גם את שנמצאת במיצר צר וחשוך מתנהגת “כמו”, משרטטת את תוכנית היציאה מהגלות וזוכה בקרוב ל: “נודה לשמך הגדול על גאולתנו ופדות נפשנו”.

פסח מלא חירות וכח להיות בו.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמה של שורדת

“כאילו”  – נשמע קצת ילדותי. הא? בדיוק אחרי פורים שהילדים עשו את עצמם “כאילו” מרדכי, שוטר, מלכת הלילה, הכל כיד הדמיון. הילדים שהתחפשו נכנסו לתפקיד ה”כאילו” השוטר הפך לאגרסיבי, הקוף למפחיד…וכו’.
“כאילו” זה לצאת לעולם הדמיון, ולתת למוח לצייר ולעצב את המציאות כמו שאנחנו (כל אחת לחוד) מדמיינת אותה, ולהתחיל לחיות אותה.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: עד איזה גבול הדמיון הוא כלי להתמודדות אפקטיבית?
תשובה: אחד האסירים המפורסמים בהיסטוריה, היה איש עולם התחתון “פפיון” (אולי חלק מכם נחשפתם לספור כליאתו ובריחתו מאחד מבתי כלא האכזריים ושמורים בצרפת.)
הוא נידון לשנים רבות של בידוד, לאחר הנסיון הראשון שלו לברוח מהאי בו היה כלוא (אותו אי שדרייפוס היה כלוא). הוא שרד 5 מהשנים בבידוד מוחלט,  ע”י שימוש בדמיון ב 2 אופנים. הוא מתאר בספרו שהיה מקדיש כל יום להליכה הלוך וחזור בתא שלו, וחי מחדש תקופות שונות שלו בילדות. את שאר הזמן הקדיש לדמיונות ותוכניות על בריחה מהכלא, והחיים שאח”כ.  (והוא אכן עשה את הלא יאומן כאשר ברח מהתא הכי שמור שלו,  והצליח להימלט מהאי)  הוא טען שהדמיונות שמרו על השפיות שלו.
פתרון גם לנו??
אולי אין עבר עליו שאפשר להתרפק, אז תודה לקל יש עתיד. תמיד אפשר לדמיין עתיד טוב יותר.
מחשבות  ודמיונות הן הרכוש האישי שלנו. כל אחת ניכונה עם מערכת חשיבה הייחודית מאוד שלה. אנחנו נבדלים אחת מהשנייה בעוצמת הדמיון והיצירתיות. אין מציאות של “קורא מחשבות”. אף אחד לא חשוף ל”משחקי הכאילו” שלנו, חוץ מעצמינו אנו. בכל מקום שאדם נמצא, במצבים הקשים שאפשר להחזיק בן אנוש, לא ניתן לקחת ממנו את זכותו לחלום או לדמיין על עולם מיטיב וטוב יותר. הדמיונות יכולות להוות מקור כח בחיים של עבדות וסבל. להבדיל מ”קשיבות” שזה הדרך לשלוט על המחשבות שלא “יברחו” לעבר, דמיון, מעורר תקוה ומאפשר להשאיל כח מהעתיד.הסממן הראשון לשינוי קורה, כאשר מדמיינים את השנוי. הדמיון הוא מוטיבטור חזק. אני מדמיינת את עצמי מורה, (וכבר מרגישה כאילו עומדת לפני כיתה)  מדמיינת את עצמי עו”ד ( ומדמיינת שאני כבר עומדת בפני שופט)  או עו”ס עם קליינט וכו’…
הדמיון סממן לתקווה. נעים לדמיין הצלחה, משפחה או ניצחון כל שהוא. כאשר אנחנו במצב רוח טוב, הדמיונות משקפות את המצב רוח. הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר. כאשר המצב רוח שוקע, פתאום הדמיון עסוק בכישלונות ובייאוש.
יש מצב שנקרא בפסיכיאטריה “פסיכוזה”. אנשים לכאורה חיים בעולם לא מציאותי. מדברים על אירועים שלא היו, או מדמיינים סכנות שלא קיימות. ההבדל המהותי בין דמיונות למצב פסיכוטי הוא, שאדם מדמיין יכול להעיד שהלך לאיבוד בעולם הדמיונות שלו. ברור לו מאוד שמדמיין. אדם פסיכוטי, חולה, לא מבחין שאלה רק דמיונות. ממשיך להתווכח שמדובר ממש במציאות.

יש לשאול, שימוש בדמיון כדי להסיח את הדעת מהיום יום השגרתי, חיובי? נורמלי? מאוד.
בריחה מהמציאות? אולי. אז מה?
חולני? לא.
מסוכן? תלוי. דמיונות מולידים תקווה. תקווה מולידה ציפייה. ציפיות שלא מתקיימות מולידות ייאוש….ייאוש מוליד תסכול….(נשמע כבר חד גדיא) אבל “דמיון הפתרון” היכולת לראות את היציאה מהקושי, זה גם לקיחת צעד ראשוני לפתרון הבעיה. מפלט כאשר בהווה אין תקווה.
אומרים שכאשר יבוא משיח, נשאל “צפית לגאולה”, לישועה? ראית אותה ברוחך? דימינת אותה?  לפעמים זה קשה נורא. היא נראית כל כך רחוקה. בלתי אפשרית. אבל אפשר לדמיין חרות. גם אם שלטו בגוף, א”א לשלוט ברוח. המוח שלנו אינו רכוש של אף אחר, חוץ מאתנו. אנחנו חופשיות  להפליג לעולם הכאילו, ולשפר את המצב רוח ובריאות הנפש.
הפלגה בטוחה וחג כשר ושמח,
נעמי

“משכני אחריך”

לא היו מטוסים,
אם לא אדם שראה ציפור דואה
והחליט שגם הוא יכול…לא היו טלפונים
אם לא שמישהו דמין את עצמו
משוחח עם ידיד מעבר לים…

לא היה אותך
אם לא שאחד מסביך
ראה את הדורות אחריו ושרד…

ולא יהיה תקומה לדור,
אם לא תציירי בדמיונך
כאילו את יוצאת מכל המיצרים
ותהיי שם…