שורדות כותבות מנסיונן

תשעה באב, תשפ”א

כמה פעמים חנקת דמעות והראית פנים אחרות? כמה לילות דמעת בייסורך ובבוקר הפכת את ליבך לאבן לבל תרגישי בכאב? היום “תשתפכנה אבני קדש” אפילו מי שהלב שלו הפך ללב-אבן ראוי לו להיות משתפך בבכי. אם הפסוק רצה לומר שגל האבנים נסדק ונחרב, היה צריך לכתוב תשפכנה אבני קדש (חסר ת’), אבל להשתפך זה ביטוי של כאב פנימי הזולג החוצה בדמעות ויום ט’ באב הוא היום שנקבע לכך.
“בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה” (איכה א) שתי בכיות הן חלק בלתי נפרד מחיי האדם: בכי הלידה ובכי הלוויה. ומה מקור הבכי ביניהם?
“ויבכו העם בלילה ההוא” – אמר רבי יוחנן: תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות” (מסכת תענית כ”ט).
יום תשעה באב נקבע כמועד לבכי. כל מועד ענינו “ונועדתי לך שם” (שמות כה, כב) זה מקום מפגש. כמו “אוהל מועד” – המקום בו השכינה והאדם נמצאים כביכול ביחד. “קרא עלי מועד” זה תשעה באב. יש ליום זה דין של מועד – זמן מיוחד המסוגל לפעול בשמים ובארץ וסגולת היום היא במה שכתוב במדרש תהילים פרק כ’: “מיום שנחרב בית המקדש ניתן קול בבכי ויללה בעולם שנאמר (ישעיה כב יב) ויקרא ה’ אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד”. כביכול, מיום שנחרב בית המקדש בכל תשעה באב הקב”ה נושא קול ובוכה. ואם כל מועד זה שותפות עם הקב”ה, יום תשעה באב זה “אני ואתם נבכה יחד”. (רעיון זה מביא הרב משה שפירא זצ”ל בדבריו ושם מרחיב במעלת יום ט’ באב לעומת שמחת תורה שאז זה “אני ואתם נשמח יחד”.)  כל המועדים כולם, סודם התוועדות עם השכינה. מתוועדים יחד בשמחה ומתוועדים יחד בבכיה. הבכיה היא עם הקב”ה. זה העומק של מועד תשעה באב ואין נחמה גדולה מהיכולת להתייחד עם קודשא-בריך-הוא ולבכות בכי גדול וכואב, אבל משותף. סיפור חסידי מספר על תלמיד שנכנס לרבי הקדוש מווארקא ובכה אודות בנו החולה. פנה הרבי לצד החדר ונשא תפילה שבסופה הרים ידיים ואמר: “נגזרה הגזירה ולא יכולתי לפעול נגדה”. מיד הסתלק החסיד מהחדר ודהר עם סוסיו לעבר ביתו, שמא יספיק לראות עוד את בנו. וכל הדרך יושב החסיד ובוכה. לפתע נשמעה עגלת סוסים בעקבותיהם, החסיד נושא עיניו לאחור והנה הוא רואה סוסים דוהרים לכיוונו ובעגלה יושב רבו. מיד הוא עוצר ופונה לרבו שמא התבטלה הגזירה. אומר לו הרבי: את הגזירה לא יכולתי לשנות אבל לבכות איתך יחד, את זה אני יכול. וישבו שניהם בעגלה ויבכו בתפילה משותפת. והנה עוצר הרבי דמעותיו ואומר לחסיד: יש לך יי”ש? מסתכל החסיד בתמיהה על הרבי ועיניו דומעות. עונה לו הצדיק: הבכי המשותף שלנו עשה רעש בשמים והגזירה התבטלה הוצא יין לשתיית לחיים.  (מצורף לינק לשיר של אהרלה וינטרוב: דמעות משתלבות – אהרלה וינטרוב)
לדמעות משותפות עם צדיק יש כח, ולדמעות שנבכה יחד עם הקב”ה לא כל שכן?????
בט’ באב בוכים עם קודשא-בריך-הוא בכיה שהיא נחמה, בכיה שהיא אתחלתא דגאולה. אבל למה דוקא להתייחד בבכי? אולי נצעק יחד? אולי נשתוק יחד? ממשיך הגאון ר’ משה שפירא זצ”ל ומסביר:
הבכיה פוגעת בכח הדיבור ובכח הראיה. אלו הכלים שנפגמו בחטא המרגלים. חטא המרגלים התבטא בכך שהקדימו פ’ לע’. כלומר שימוש בפה קדם לשימוש בעין. קודם דברו סרה על א”י ואז גם ראו את מה שהתאוו לראות. כיון שהמרגלים פגמו בסדר הבריאה, התיקון זה ע”י בכי, כי בשעת בכי קשה לדבר והראיה מטושטשת. “פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך” (תהילים קיט)  – כשמבלבלים את סדר הבריאה ולא שומרים את התורה שנתנה במאמרו, התיקון הוא: “פלגי מים ירדה עיני” – שיבוש כח הדיבור והראיה. מכאן גם מובן למה מגילת איכה סודרה לפי אותיות הא”ב אך בפרק שני הוקדמה האות פ’ לאות ע’.
בחטא המרגלים הזכיר מ”ר רק תשע מידות מתוך שלוש עשרה מידות של רחמים ולא הזכיר את מידת ה”אמת” כי המרגלים עקרו את האמת. אין אמת אם אין סדר של הא”ב. הרי המילה ‘אמת’ מורכבת מהאות הראשונה, האמצעית והאחרונה שבסדר אותיות הא”ב, אבל אם משבשים את סדר הא”ב, אין צירוף של האותיות למילה אמת. באותה שעה הקדימו המרגלים פ’ לע’ – אמרו דבר שהוא לא נכון, והאומר דבר שהוא לא נכון ואח”כ הדבר מאומת ע”י העין, זה שקר ושקר מביא לחורבן. העולם מלא שקר כי כל אחד אומר מה הוא רוצה לראות ורואה מה שהחליט לראות. התיקון היחידי זה ע”י מצב בו הדיבור מתבטל והראיה משתבשת וזה באמצעות הבכי. “בכיה לדורות” – ע”י הבכיה יש אפשרות לחזור לדיבורים מתוקנים שהם סדר הבריאה ומשן לגאולה.
היהודי בוכה כדי לתקן מה שקלקל אך על מה בוכה הקב”ה? הקבה בוכה על העולם שלנו. על הכאב הפרטי שיש לכל אחד ואחת. “נתאוה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים” (תנחומא נשא טז) הקב”ה רוצה לגור איתנו לא רק במועדים, אך זה מתאפשר רק כשיש אמת, סדר בא”ב, סדר בבריאה. השכינה מקוננת על העדר האמת ועל שלא מתאפשר לה לגור עמנו בכפיפה אחת ואנו גם בוכים על העדר אמת ועל שלא הצלחנו לתקן זאת וכשבוכים יחד עם הקב”ה זו הבכיה שתוליד את הדיבור האמיתי, את האמת מתוך החורבן הגמור של השקר ואז יתקיים הפסוק: “אמת מארץ תצמח.. גם ה’ יתן הטוב” (תהילים פה)  ונגאל גאולת עולמים.
השל”ה הקדוש: למה תשעה באב שחל בשבת נדחה? אם זה רק מחמת הצום, הרי יו”כ צמים בשבת. ותשובתו היא שבתשעה באב עלולים לעבור על אחת מל”ט מלאכות של שבת, מלאכת בונה. לפי שכל דמעה בונה את ירושלים אם נבכה בתשעה באב נעבור על מלאכת בונה. כשתשעה באב יוצא במוצ”ש זה הזמן לבכות ולבנות. “אני ואתם נבכה יחד” ואותה בכיה תתקן את מה שפגמנו ונעלה לאהל מועד להתייחד שם עם הקב”ה בכל יום ומתוך שמחה. 

משכמה ומעלה – מושגים מעולמה של שורדת

בכי – הבכי מופיע במקומות רבים בתנך כביטוי לחוויה רגשית עוצמתית.  בכי של כאב כמו מצינו אצל רחל אמנו “רחל מבכה על בניה” (ירמיהו לא) בכי של תשובה, שכתוב אצל חזקיה “ויבך חזקיהו בכי גדול” (ישעיהו לח) ובכי של הודיה “קול תרועת השמחה לקול בכי העם” (עזרא ג).

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה:
הבכי הרי במילא לא משנה את המציאות, אז מה טעם לבכות???תשובה:

“על אלה אני בוכייה עיני ירדה מים” (איכה א, טז) בכי מופיע במקומות יהודיים כביטוי למנעד רחב של רגשות. בר”ה בוכים מאימת הדין, מהתרגשות שאנחנו מתקרבים לה’. ביו”כ בנעילה כשצועקים עם הכלל “שמע ישראל” אלו דמעות של שמחה ותחושה שה’ מחל לנו. בתשעה באב בוכים בצער על חורבן המקדש ועל אובדן השכינה.
כמה הנרטיב ההיסטורי שלנו, שונה מההיסטוריה של העמים. הסיפורים שלהם מלאים בסיפורי גבורה וניצחון של חזקים על חלשים ההיסטוריה שלנו מלאה בסיפורי התמודדות, קרבה-מרחק מהקב”ה, כישלונות אישיים וחטאי-הרבים. אנחנו כותבים על גלות השכינה, על ימי אבל ודמעות. הרבה דמעות.
רבים מאתנו מתקשים להתמודד עם בכי כי רואים אותו כביטוי ילדותי ולא מווסת. כמאמר הביטוי “בוכה כמו ילדה קטנה”. אך ההשתתפות של הקב”ה עם הבכי שלנו מעיד על מטרות ראויות לבכי. הקב”ה אומר “עמו אנוכי בצרה” משמע שהקב”ה בוכה איתנו בצרתנו, אז מה מיוחד בבכי מה התועלת שלו? כולנו יודעים שכאשר מקלפים בצל, או נכנס גוף זר לעין, פתאום דומעים. הידעתם שהדמעות שמורידים כתגובה לגירוי בעין, הם בעלי מבנה כימי שונה מדמעות ששופכים מתוך התרגשות או צער??? דמעות רגשיות מכילות כמויות גדולות של הורמוני ‘דחק’. נראה שהפרשת אותם הורמונים החוצה, הוא אחד מתפקידי הבכי. רוב האנשים מרגישים הקלה אחרי בכי (בתנאי שאין נקיפות מצפון על שימוש בבכי לפירוק רגשי). במחקרים מדווחים על ירידה בלחץ דם, בדופק ובחום הגוף, אחרי בכי. הורמוני דחק כמו אדרנלין מכינים את הגוף להתמודדות הישרדותית קצרת טווח, אבל הפרשתם מחוץ לגוף מסיעת לאזן מחדש את מערכות הוויסות השונות. והויסות הזה חשוב לנו להמשך התמודדות.
בספר אהל משה (עמ’ תיא-ב) מביא בשם החתם-סופר וז”ל: “.. שביהמ”ק של מעלה נבנה מדמעות שלנו, כל דמעה זו אבן, כל בכי וכל בקשה זו אבן נוספת.” אז כשאת בוכה תבקשי על בית המקדש שבנוי מדמעות “ואם כל מה שאתה צריך רק עוד דמעה אחת, בבקשה קח את שלי”.

“משכני אחריך”

בכה תבכה בלילה,
ודמעתה מצויה.
וישאלו אנשים “מה לה?”
“כאובה ודוויה”.חיפשה מנחם
ואין לה משיב.
צועקת “רחם”
ואין איש מקשיב.

ותפנה משם
לבכות במסתרים
ותשמע קול בוכה
היא ואלוקים.

כי ביום התשיעי
ניתן קול ויללה
זה חודש בו האב
בוכה עם הכלה.

על הבית שחרב
על הגלות והגולה,
והבכי הרב
מוליד גאולה.