שורדות כותבות מנסיונן

יום כיפור, תשפ”ב
לפני שאת קוראת את הניוזלייטר שלנו, רצינו שתדעי שיש לך הזמנה לאודישן, ראית?
כן, את שאולי לא ממש יודעת מה זה אודישן ומאיזו שפה נגזרת המילה, מוזמנת.
ואל תבהלי, כי הרבה לפני שהוקם הקולנוע הראשון ובטח הישראלי, אנחנו עשינו אודישן.
כל שנה בראש השנה את מוזמנת לאודישן – מופע יחיד בו השחקן ממלא תפקיד מסוים ואמור להרשים את הבמאים.
אפילו שהבנת שלאודישן יש נמשל, בואי נמשיך לרגע להיות בבמה:
מחפשים שחקנית שתתאים לתפקיד מסוים ואיזו בת-קול מציעה אותך.
את עומדת סמוקת לחיים, מתרגשת מגודל המעמד והתפקיד, נותנים לך כמה ימים להתאמן ואז להופיע.
מה את עושה? מתאמנת. ברור שמתאמנת. אבל זה רק אודישן ורק במה. נכון? ובכל זאת את משקיעה הרבה. רוצה לבצע את התפקיד באופן הטוב ביותר.
– – –
ראש השנה מאחורינו. מישהו שם למעלה לחש שכדאי לתת לך צ’אנס לשנה הבאה, שיש תפקיד שאת עשויה למלא אותו היטב וזה מספיק סיבה להשאיר אותך בין השחקנים.
ואת פוקחת עין לעוד יום ולעוד שנה בעז”ה. אבל על גביך מוטלת משימה: את צריכה להרשים את הבמאי ולמצוא חן בעיני פמליית השופטים.
העולם הזה הוא משל, והתיאטרון הוא משל משובח, רק בהבדל קטן: בתיאטרון יש הרבה מועמדים לאותו תפקיד. בחיים האמיתיים יש רק אותך. אם את עושה את התפקיד, מעולה. יש קיום למלכות ה’ בתשפ”ב. ואם את לא, אז המלכות חסרה. פשוט כך.
והאחריות? והעול? ואם אני לא טובה בתפקיד? כאן טמונה בשורה: “אשר בחר בנו”. את נבחרת לתפקיד. לא בחרת אותו. אם נתנו לך תפקיד מורכב, הבמאי לוקח בחשבון שקשה לבצע אותו בשלמות. בכלל, שיבוץ התפקידים בידו והתאמת התפקיד למועמד באחריותו: “הוא עשנו ולו אנחנו”.
“אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה, רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים, אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה” (ר”ה לב, ערכין י). לכאורה שאלת המלאכים תמוהה, הם לא יודעים שאלו ימי דין? כיצד איפא יתפנו ישראל לומר שירה? אלא, המלאכים יודעים שכל מי שחי וקיים בראש השנה נצרך למלכות ה’, יש לו תפקיד משמעותי וזה לבד סיבה לשמחה ולהלל. אין ממלכה בלי שרים ויועצים וח”כים וכל מיני, ואין להקב”ה בעולמו מלכות בלעדיך. אם יסתדרו בלעדיך את לא תהיי כאן. כמה כואב ככה אמיתי. מי שכאן, יש לו תפקיד שמשלים את מלכות ה’ בעולם. “יודע יצר כל היצורים” בחר אותך לתפקיד, אותך כמו שאת, עם החולשות והחוזקות, עם הרגעים שחשוך וקשה והזמנים שבהיר ויפה. רק לשמוח בעצם זה שאת בשנת תשפ”ב משמעותית לקיום העולם, להעריך את השותפות הזו במעשה בראשית, זה מה שהכי חשוב לבמאי ולך. מחר יום כיפור, יום אחרון לביצועים, לפני שנפתח המסך ושנת תשפ”ב עולה לבמה. לא תמיד מרגישים את החשיבות שלנו למהלך הכלל העולמי, אבל בימי האודישן או לפחות מחר, ביום שאת מתאמנת לבצע את התפקיד טוב יותר, תתפנקי לרגע במחשבה שבממלכה הכי עולמית שקימת, צריכים אותך. נותנים לך תפקיד.
האודישן יסתיים, יכתבו אותך ברשימת בעלי התפקידים, ותקבלי את התסריט של ההצגה, התפקיד לא משנה, את משנה! זה שאת מופיעה כמו שאת, אותנטית, כנה, שמחה שנבחרת לאודישן של מלך מלכי המלכים ואת חלק מתוך פמליה שעושה רצונו.
אשריך.

כתיבה וחתימה טובה ושנקבל כולנו תפקידים קלים ומתוקים.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

אודישן  או בשם אחר “מבחן במה”, הוא הופעה קצרה של מועמד לתפקיד בבמה. ההופעה לפני צוות של בוחנים, הבודקים את מידת התאמתו של המועמד לתפקיד. הדגש באודישן הוא לא על התפקיד לא על תרומתו של השחקן לתפקיד. היכולת של המועמד להביא את עצמו ולבצע את התפקיד ב”טא’צ” הייחודי לו.

שכמיה – דיאלוג מטופלת מטפלת

שאלה:
יש לי תחושה שלפני הטיפול מילאתי יותר טוב את תפקידי הרוחני והתפקודי בעולם. אבל מאז שאני בטיפול כל האנרגיות שלי מושקעות בטיפול ואני לא פנויה לתפקיד ש”הבמאי” הקציב לי.
האם יש אמת בתחושה הזו? ואם כן, מה עושים?
תשובה:
כולנו חפצות לעשות את תפקידנו. לפעמים יש כאלה שמסתכלות אחורה וחושבות, ש”טרום” טיפול, בתקופה שפעלו על “רובוט”, היה קל יותר למלא תפקידים, היה יותר כוח לחייב את עצמן.  רבים מאמינים שטפול מנמיך תפקוד ומגביר מצוקה.
אולי האמיצות מביניכן,  שהולכות לטפול,  עוד זוכרות את “השנים” ההם, שכמו שהפסיכולוגים טוענים, הייתן “פחות מחוברות לעצמכן”, פחות מודעות  לחוויות שעברתן. היתה מתנה שנקראת “ניתוק” ותמיד יכולתן להשתמש בה כאשר אירוע מעורר רגש, הציף. בלעז זה נקרא “רובוט”.
ואז פתאום טריגרים התחילו להתעורר. אולי זכרון מאי שם מימי החושך, אולי אירוע שמתרחש בהווה, או דכאון פתאומי אחרי לידה ומחליטים ללכת לטפול.
בטפול, הזיכרונות פורצים את הסכרים שנבנו כ”כ בקפידה והחרדה משתוללת. הכאב מציף, קולות חודרים מכל תא במוח והתסכול ותחושות האי צדק לא מאפשרים לנשום.
הניתוק – שבעבר היה שמיכה שיכולת להיחבא תחתיה, נעלם. נאדה. לא עובד כבר.
כפסיכולוגית, מודה באשמה.
טפול לא תמיד משפר מיד את איכות החיים. כואב הרבה זמן עד שיש הקלה. נדרשת השקעה מנטלית ואנרגיה נפשית רבה עד שרואים תוצאות (ועוד לא הזכרנו כסף).
טפול (גם דינמי וגם CBT) נשען על היכולת של המטפלת ליצור אמפאתיה ותיקוף רגשות. האמפאתיה לרגשות של השורדת, היא כמו מים קרים לנפש עייפה. אבל היא מביאה אתה סוגיות של תלות, חרדת נטישה והתעסקות אובססיבית בקשר מטפל /מטופל.
אז לשם מה?
כי כולכן יודעות שיחד עם הסבל, הטפול יוצר עולם עם צבע. עם ריחות, עם  תבלינים, ועם תחושות וגוונים. שחור לבן מפנה את הדרך לוורוד, תכלת וסגול. העולם חי!! יש רגעים בהם את חיה!!  שומעים את הציפורים המצייצות, נרגשים משקיעה, נהנים מריח הבושם, חווים מה זה לאהוב ולהיות נאהבת (וכן זה כ”כ מסוכן בהתחלה, כי עדיין חוששים שאפשר לאבד את זה) ומרגישים. רע, טוב, עצוב, שמח, ולפעמים, לפעמים יותר מדי פעמים, הפחד. ברוכה הבאה לעולם של רכבות הרים.
וכל זה קשור לשאלה המרכזית: מילוי התפקיד שלנו בעולם. קשה יותר לבצע אותו כאשר מרגישים. לפניכן, היה קל לחייב את עצמינו, כי רובוט מתוכנת לבצע תפקיד על הצד הטוב אבל יש פחות בחירה. (אהיה אמא טובה. הילדים ילכו לישון בזמן. יגיעו מצוחצחים עם סנדוויץ לביה”ס, יכינו איתם ש.ב. וכל בעיית למידה תטופל. אבל לא יידעו הרבה על אהבה. לא יידעו לפנות אלינו שהם כואבים. ולא נהיה מקור לנחמה, כי רובוטים יצורים ללא רגשות)
הקב”ה רוצה אותנו אנושיים ומכיל אותנו כבני אנוש עם יצר טוב ויצר רע. ועם המאבקים ביניהם. ה’ רוצה שנבחר בעולם של חיות. לא רק נושמות, אלא מרגישות ומנהלות קשרים בינאישיים אותנטיים. (זה בעצמו תפקיד) אז, יש משמעות לנוכחות שלנו ולביצוע התפקיד שלנו. ואולי זה מה שמביא אותנו לעיקר שבעיקרים: היכולת להרגיש ייחודי, שונה מכולם. כי אולי כולנו נבראנו דומים בתפקוד הגוף שלנו, אבל עולם הרגשי שלנו שונה וייחודי. ה’ רוצה שתקיימי את התפקיד שלך מתוך זה שאת -את. זה מה שמביא לתפקיד את הייחודיות שלך!! את הגוון שלך.
ורק שנזכה להשתמש בכל גווני הקשת של האישיות שלנו (שה’ ברא לנו) נוכל לתרום לעולם  במילוי התפקיד שלנו. הלוואי ונקיים את “ובחרת בחיים” לא רק בחיים הפיזיים, אלא בחיים מלאים ברגשות ותחושות. יצרים ושמחות.
גמר חתימה טובה!!

משכני אחריך

שיבצת לי
תפקיד,
וטקסט
ובמה,

אבל אני
חוששת,
איני יודעת
מה.

כי אם אטעה
וישאר
טעם מר?

או אתבלבל
ואשכח
מה לומר?

שבעתי
חרפה
מביצועים
דלים,

השנה אמצני
בתפקידים
קלים.

שיהיה לי
מתוק
וקרבת
אלוקים

אז תראה
איך בצעתי תפקיד
מדויק לחוקים.

גמר חתימה טובה!