שורדות כותבות מנסיונן:

פעם אחת בשנה אני מוצאת את עצמי “נורמלית” עם המסיכה שעל פני. מסיכה של אישה חרדית רגילה שנראית כמו
כולם ומתנהגת כמו שמצופה ממנה ואומרת מה שרוצים לשמוע וחושבת על מה שצריך.
מאז הפגיעה המסיכה היא שומרת הראש שלי. כ”כ התרגלתי אליה, עד שגם אני עצמי מפחדת להציץ אל הדמות
שמאחורי המסיכה ולפגוש בה. וכי החברה תכיל אותי בלעדיה??? הקהילה חייבת הרבה הכרת הטוב למסיכה
הזו שמצילה אותה מהצורך להתמודד עם הרוע ולטפל באכזרים. גם אני חיבת מילות עידוד לאותה דמות מושאלת
שמייצגת אותי . מי אני בלעדיה????
בעוד כמה ימים פורים. כשכל הילדים יסתתרו מאחורי מסיכות ויצהלו משמחה אני אמצא לי פינה צדדית ואסיר את
המסיכה שעלי, כחלק ממצוות היום הכלולה בציווי “ונהפוך הוא”.
מה אני צריכה כדי לעשות זאת?
שכ”מ. אפילו שכ”מ אחד יכול לנסוך בי את הכח להתמודד עם הדמות שבתוכי ולהיות “אני אותנטי”.
אסתר המלכה ניסתה גם היא, להיסתתר מאחורי מסיכה שכתוב: “אין אסתר מגדת את עמה ומולדתה” אך גם היא
הבינה שהצלה יכולה להיעשות רק עם “אני אותנטי” רק כאשר מסוגלים לומר: “כי נמכרנו אני ועמי” ו”איש צר
ואוייב האיש הרע הזה”. או במילים אחרות, רק כאשר מסוגלים לקרא לפוגע: ‘האיש הרע הזה’ ולהציג את הזהות
הפנימית ללא הכחשה.
פנינו לסופר חיים ולדר בבקשה לספר לנו על הדמויות שמאחורי המסיכה בתקווה שהשכם יתן לנו כח להיות אנחנו
ללא מסיכות. זו ההזדמנות להודות לו על ההיענותו הנדיבה והמיידית.
היו אתן, חיו באומץ וההצלה בא תבוא.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

פרסונה– פרסונה היא מילה ביונית. פרושה-“מסיכה” תוכלו לשים לב לדמיון שלה למילה באנגלית
שפרושו “אישיות”. האם יש קשר בין “מסיכה” ל”אישיות”? היונים כנראה חשבו שכן.
זה אני מזוייף. אני מזוייף מתפתח כאשר צריכים להחביא את האני האמיתי מאחורי מסיכה. למה ” “false self” פרושו “עצמי” ו self
שמישהו ייאלץ להחביא את עצמו אחרי מסיכה? כאשר ההתנהגות שילד מגלה בגיל קטן, נדחית ע”י הוריו (כי בוכה, משתולל, מביש,
ילדותי-מדי) והילד מרגיש שמאכזב את הוריו, הילד עלול לפתח התנהגות מרצה. ההתנהגות שמתגלה, איננה האישיות האמיתית של
הילד, אלא מן מסיכה של התרצות, שנועדה כדי להשיג בחזרה את אהבת ההורים שאבדה. לא קל לאמץ מסכה, אך קשה עוד יותר
לסבול את הדחייה של האישיות האותנטית.לכן הסתרת האני האמיתי ע”י מסיכה היא האפשרות הנגישה יותר, בבחינת “הרע במיעוטו”.
נשים ששורדות פגיעה מינית, נמצאות במצוקה עצומה. במקרה הטוב הן משתפות, אך מגלות לעיתים אדישות או הכחשה של עומק
הסבל (מה בסה”כ עשו לך? לסבול כ”כ הרבה זמן אח”כ! קומי והמשיכי את החיים שלך!) ובמקרה הרע, שומרות את הסוד לעצמן. אז מה
עושים עם כל הכאב, הזעם, התסכול, העצב? חוששים שהחברה תדחה אותם, סבל של אנשים אחרים נסבל רק עד נקודה מסויימת. אז כדי לשרוד, מחליטים להדביק מסיכה של חיוך על הפנים. “הכל אצלי בסדר” הופכות לדוגמאות לבעלות חסד, פעילים יום ולילה, שאף
אחד לא ישים לב. מתחשק לצעוק, אך מדברים הכי בשקט ובשלווה. שקועים בתוך כאב, אך הופכים לכותל לאנשים ומקשיבים לצרות
של אחרים.
בפורים, כולם שמים מסכות.זהו הזמן המתאים לבדוק איך מרגיש לעשות אחרת. לבדוק מה קורה אם מורידים בטפח את המסכה. אולי
התוקפנות ממנה את חוששת, פחות פרועה ממה שאת מדמיינת? אולי יש כתובת לחרדות? אולי החשש מאבדן שליטה, יותר חרדה
מאשר מציאות.? נצלי את היום בשקט בשקט לבדוק.
הלואי ותמצאי שוב את עצמך!

שכמיה – חום אנושי / דיאלוג בין מטפלת ומטופלת

הר’ חיים ולדר במענה לשתי השאלות שהפנינו אליו:
1) שורדות פגיעה מספרות שהן נתקלות לא אחת, בתגובות האשמה מצד המשפחה או
החברה, ואלו נחוות בעיניהן כהתעללות רגשית קשה, האם יש דרך להקל על סבלן?
2) מצוי, שמתמודדות עם פגיעה, עוטות עליהן מסיכה של “הכל בסדר” והפגיעה לא
מעובדת באופן ראוי, מנסיונך, איזו המלצה, תוכל לתת להן על מנת לשמר את מסיכת
“הכל בסדר” אך יחד עם זאת, לפגוש את ה”אני האותנטי” על מנת לעבד את
הטראומה?
כתוב “אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו” לכן איני רואה עצמי מסוגל להשיא עצות
למי שעברו פגיעות נוראות מהסוג המתואר למרות שאני פוגש ילדים -בנים בגילאי 7-
18 שעברו דברים קשים ואף מסייע להם, עדין איני רואה עצמי מומחה אפילו קטן
בתחום.
עם זאת יש לי עצה אחת המתאימה לכל סוג של פגיעה לא רק מהסוג המתואר:
חשוב שבן אדם יגדיר את עצמו לפי מה שהוא ול
א על פי הפגיעה שעבר
אביא דוגמא: היה בחור שהיה מתקשר אלי “שמי משה אני יתום. בכל פעם שהיה
מתקשר היה מזדהה “זה אני משה היתום” לקח לי לזמן לגמול אותו מהזיהוי הזה.
מסתבר שבכל מקום שהיה מגיע אליו היה מציג את עצמו כיתום. הסברתי לו שהוא
בחור ישיבה, חברות, חכם, פיקח, בעל כשרון ליצור קשרים ולהזיז עניינים, וכן, גם אביו
נפטר.
יש חשיבות גדולה לטייטל שלך, למה שאת מגדירה את עצמך.
הדברים נכונים גם לגבי פגיעות קשות שבני אדם עוברים. אין זה נכון לנסות לברוח
מהפגיעה אך חשוב שכל אחד ואחת יגדירו עצמם לפי מה שהם: אני אשת עסקים, אני
מורה, אני רואת חשבון אני יועצת מס, יש לי משפחה יש לי ילדים יש לי תחביבים
והצלחות וכן, עברתי משהו לא טוב בחיים.
ואני יודע שזה כרוך ב”פרידה” ממשהו שאולי מוביל לתמיכה, אך בשביל זה יש “קבוצות
תמיכה” כמו “שכם” ובהזדמנות זו ברצוני לברך על היזומה הנפלאה.
אז אם שאלתם על מסכות? אני חושב שצריך להגיע למצב שכלל לא יהיו מסיכות. כי
אם אדם מגדיר את האמת הבסיסית שלו כ”מי שהותקף/נפגע” הוא צריך מסיכה, אך מי
שכולל בתוכו את מי שהוא באמת, איש משפחה, מצליח, בעל קריירה או אפילו עקרת
בית אמנית וכו’ ו…גם עברנו משהו.
על טייטל כזה אין כל צורך במסיכה!
חיים ולדר

מציאה שכזו / מאת הסופר חיים ולדר
(מתוך הספר אל תוך עצמך)
אשה ערירית, קשת־יום וחמורת־סבר, נתקלת יום אחד במציאה מהסוג הבלתי צפוי מבחינתה – ילדה המוטלת על מפתן ביתה, ומספיק
פרועה כדי ליידות בה כדורי שלג.
המפגש ביניהן ישנה לחלוטין את חייהן.
כיצד הגיעה הילדה למפתן הבית המבודד? מאין נאלצה לברוח?
לשמחת בר-המצוה של אחיה, הגיעה אלקה באיחור, בכוונה ברורה לברוח משם ראשונה, על-אף שלא היה לה מושג באיזו אמתלא היא
משתמשת הפעם.
לאלקה יש אוסף של תירוצים, המסייעים לה לא להיות במקומות שהיא אינה מעוניינת להיות בהם. אמנם להסתלק משמחת בר-מצווה, ועוד בר-מצווה של אח, דורש ממך מידה גדושה של יצירתיות, אך לאלקה היתה כמות גדולה מהמידה
הזו.
היא מביטה באביה ובאמה המקבלים את המוזמנים, ושואלת את עצמה איך הם מסוגלים לקבל במאור-פנים שכזה את הדוד, שרק
לאחרונה סיבך אותם בכספים, ובזכותו לא מרהטים לאלקה את חדרה – מה שהובטח לה מאז יום בת-המצווה שלה…
היא מסתכלת על אביה ויודעת, כי פיו הוא המחייך, ולא עיניו הזגוגיות משהו, המשדרות פחד ומתח, הנובעים מהשאלה כיצד יחזיר את
החובות שלקח על עצמו, כדי לממן, בין השאר, את המנה של הדוד שגרם לו להיות בעל חוב גדול שכזה.
אך אלקה אינה מתפלאת על כך. היא הפסיקה להתפלא על בני-האדם ועל מנהגיהם השונים. היא רק משתדלת להידחק עוד יותר בפינה
שמצאה לה, כדי שחלילה לא תוצג אף היא בפני הדוד ואשתו.
לאלקה אין כוח לחייך, ודאי לא לצורך משחקיהם של בני-האדם.
***
בת חמש-עשרה וחצי היא אלקה. זה זמן רב שאינה מחייכת, ואין בכך כל חידוש. מעולם לא נמנתה על אלו הנוהגים לפזר חיוכים, מחוות
או כל דבר אחר לזולת – כל זאת כפועל יוצא מכך, שהזולת מכל סוג וגיל לא טרח מעולם לפזר דבר-מה כלפיה, פרט לעקיצות ובדיחות
על חשבונה.
היא מביטה לעבר אחיה ואחיותיה הגדולים, וחשה את התחושה המאובנת התוקפת אותה כאשר היא נאבקת בדמעותיה. הלואי ויכולה
היתה למחוק את נופת-הצופים מפניהם. כמה שהם נראים נחמדים, חכמים וטובי-לב – כך מנת-הסבל שהנחילו לה טובי-הלב האלו בשנים
האחרונות, בעזרת התויות הרבות שהדביקו לה, כעצלנית, כטפשה וכחולמנית. בייחוד היא חבה להם את תודותיה על הכינוי המשפיל,
שהפך לשמה האמצעי.
הם מצטלמים להם בנחת, אינם חושבים אף לקרוא לה להצטרף אליהם. ולא שהיתה מגיעה לו קראו לה. לאלקה יש הנאות אחרות
מלהיכנס בדברים עם אלו שמסבים לה צער רב כל-כך, גם אם הם במקרה אחים שלה.
היא מתבוננת ביוסי בן התשע, שלדעתה הולך להיות הקרבן החדש של המשפחה. יש לו את כל הנתונים לכך: גם הוא חכם בכמה
מספרים מהגיל שלו ומדבר דברי-טעם, שגורמים לו להישמע כפרופסור, גם הוא קצת איטי ושקט כמותה, ואף אינו מגלה כישורים
המוערכים במשפחתה, כמו לשון מהירה וארסית, צחוק מתגלגל, יכולת ביטול האחר ועור של פיל. ליוסי יש עור של צבי. הוא עדין ורגיש,
ממש כמוה.
זוכרת היא היטב כיצד השתוממה בגיל תשע לנוכח פגיעות מילוליות שהופנו כלפיה. זוכרת היא אף כיצד חדלה מלהשתומם מהן בגיל
11 , כיצד ניסתה לאמץ לעצמה את מנהגי משפחתה, שדרשו ממנה “להפסיק להיות בכיינית ולדעת לקבל הערות כמו כולם”. היא ניסתה
לומר בדיחות, אך הצחוק לא היה כתוצאה מהבדיחה, אלא מהמספרת. ניסתה להיות קשוחה, אך קשיחות מדומה – טיבה להתמוסס עם
ההשפלה הראשונה. והשנייה. והשלישית.
אלקה בוכה בבר-המצוה של מנחם אחיה. בדרך-כלל מי שבוכה בשמחות הן הסבתות, לא נערות בנות חמש-עשרה וחצי. רע לה, לאלקה,
כואב ועצוב. לבה הרגיש נשבר לרסיסים. מה עשו לה?! מה עוללו לה?! אלקה בוכה בכי חזק. אינה מסוגלת לשלוט בקולות שנשמעים
מפיה וכבר זכו בעבר לחיקויים מצד אחיה.
מישהו נצמד לאלקה. יוסי בן התשע. הוא אינו אומר דבר, כמו יודע על מה ולמה היא בוכה. לבה נחמץ בקרבה, ביודעה שהוא אינו מנחש
כמה בכתה בשנים האחרונות, או במילים אחרות – כמה עתיד הוא לבכות.
היא רוצה לזעוק את זעקתה. דמיינה זאת כבר לפני זמן רב: לקחת את המיקרופון מבעל התזמורת ולצעוק לכולם: “הפסיקו לאכול,
הפסיקו לשמוח, אני נשרפת מבפנים”. היא לא תעשה זאת, כמובן. יש לה אחריות. היא לא תהרוס את השם של משפחתה, על-אף שזו
הרסה אותה. ויש עוד שיקול: חתן בר-המצוה, מנחם, משתדל לאחרונה שלא לשתף פעולה עם פגיעותיהם של אחיה ואחיותיה. זו כבר
סיבה מספקת להתחשב בו.
אבל היא חייבת לעשות משהו, לזעוק זעקה גדולה ומרה, שתסדוק את חומת האבן המתנשאת שבנו בני-משפחתה סביבם. ככל שעובר
הזמן, היא מביטה בפחד ובדאגה כיצד היא מורחקת מהם, נותרת מחוץ לשער הברזל. היא פוחדת כי באיזשהו שלב ייסגר השער והיא
תישאר בודדה. אולי תחכה שם ליוסי, שיושלך גם הוא בבוא היום. אולי כן ואולי לא.
***
בעוד שבועיים יחול פסח, וזה אומר שהסבל שלה יגיע לשיא. בתוך המשפחה יש לה שם של אחת שמתחמקת מעבודה. היא מודה שיש
בכך משהו. יש נערות חרוצות ו”בלבוסטיות” יותר ממנה, כמו למשל רותי, אחותה בת הארבע-עשרה. היא עומדת בקריטריונים של
המשפחה, עושה תמיד מה שביקשו ממנה, ופעמים רבות אף מה שביקשו מאלקה. במהלך הזמן חדלו בני-המשפחה מלפנות לאלקה,
ביודעם שממילא את המטלה תבצע רותי, והיא תעשה זאת ללא פרצוף חמוץ ובלי ויכוחים.
מדי פעם היו הוריה משוחחים אתה, אך דומה כי הם לא ידעו את ההבדל בין שיחה לבין האשמה. מעולם לא הצליחו חילופי הדברים
להגיע לכלל שיחה, ותמיד הסתיימו בצעקות ובפגיעות נוספות. אלקה חשה שהם ממש לא סובלים אותה. בעיקר כאב לה, שאביה, אותו
העריכה כאדם חכם וטוב-לב, מתרחק ממנה ובז לה. זה שבר את לבה.
יום לאחר בר-המצוה היא מחליטה לעשות ניסיון לשיקום תדמיתה, לעזור יותר בבית ולעטות על פניה הבעה שמחה. אך לאחר שעתיים
מתרסקת ההחלטה, כאשר אמא שלה מבקשת מרותי לנקות שוב את הדלת של הסלון, משום ש”נראה בבירור שאלקה עשתה זאת”. לא
צריך יותר מזה, כדי להשבית את אלקה עד לחג הפסח.
ליל-הסדר מגיע. אלקה נערכת לעוד לילה קשה. היא מביטה ברותי, העושה את ההכנות האחרונות וכלל אינה מעיפה מבט לעברה. חשה
את הקנאה שחש אדם בטלן בידידו העמל, ויודעת כי היתה מוכנה לעבוד עד כלות הכוחות, שידיה יצרבו מחומרי הניקיון, ובלבד שתחוש
את תחושת השלמות שחשה כעת רותי. אך יחד עם זאת היא יודעת היטב, כי זמנה עבר. פסח בפתח. העבודה כבר נעשתה, ועוד על-ידי
מי.
הערב כולם יהללו וישבחו את רותי, ואם יהיה לה – לאלקה – מזל, איש לא ייזכר בה ואף לא ישלח לעברה מבט מלא משמעות. אך
לאלקה, על-פי ניסיונה, אין מזל. לא בחמש-עשרה השנים האחרונות.
***
ליל-הסדר מתנהל כמו בכל שנה ומגיע לשיאו, כאשר האפיקומן נעלם בשינוי קל אך משמעותי. אם בכל שנה נשמעת תרועת ניצחון מצדו
של גונב האפיקומן, הרי שהפעם האפיקומן נעלם ממקומו, אך כמו שאומרים, אין שום ארגון שלוקח על עצמו את האחריות. לאחר בירור
קצר שאינו מעלה דבר, הוחלט להמתין עד שעת אכילת האפיקומן, ורק אז לברר מהם תנאי החזרתו.
אולם כאשר רגע זה מגיע, מתברר כי בחדר אין אף זאטוט המוכן להצהיר על פריט כלשהו עשוי מצה ומכונה “אפיקומן”, הנמצא ברשותו.
אם בתחילה מתייחסת המשפחה לכל העניין כאל מהתלה גמורה, הרי שלאחר כמה “נו” ו”מספיק עם השטויות”, מבינים הכל שהאפיקומן
באמת נעלם כאילו בלעתו האדמה.
אביה של אלקה מזהיר את הנוכחים, בעיקר את הילדים שבהם, כי הבדיחה הסתיימה וכי הוא מציע להשיב את האפיקומן. הסיטואציה
הזו מזכירה לנוכחים את הסיפור של מוטל-גנעב, המגלה פעם אפיקומן ואינו מחזיר אותו עד לרגע האחרון. אולם כאן נראה, שהעניינים מסתבכים להם ללא מוצא.
האב מחליט לערוך מסע חיפושים בין חדרי-הבית, ובינתיים נוצר מצב בלתי-ברור של ספק דיבורים, ספק שירים – מה שבהחלט אינו
מתאים לאוירת ההוד של ליל-הסדר. אל הנישה הזו נכנסת, מי אם לא סבתא של אלקה, שאינה אלא אמו של אב-המשפחה.
“ובכן”, אומרת הסבתא, “מכיון שאנו עוסקים באבידה, אני נזכרת במציאה מיוחדת שנמצאה אצלנו בעיירה לפני למעלה משבעים שנה,
ותסלחו אם אני טועה שנה לכאן או שנתיים לשם”.
בני-המשפחה מטים אוזן לשמוע עוד אחד מסיפורי-הסבתא שליוו אותם מאז לידתם, וכבר הם מודים בלבם למי שלא יהיה זה, שמעכב
את השבת האפיקומן.
“אני מספרת לכם על מציאה שנתגלתה בבוקר מושלג אחד בעיירה פולנית, ליתר דיוק, על מפתן דלת-ביתה של ברטה גולדנהאואר”.
***
המציאה היתה בעצם זאטוטה כבת חמש או שש שנים, עם תיק קטן ומרופט, ובגדים מרופטים עוד יותר. היא אינה נראית כמו מציאה
גדולה. למעשה, אורך מספר דקות כדי להבין שגוש הבוץ, הפיח והלכלוך, עוטף בחובו יצור חי ונושם, אם כי לא מוציא הגה מפיו.
ועל מפתן דלת-ביתה של מי נמצאת המציאה? של האשה הנרגנת והזעופה ביותר בעיירה, ואולי בפולין כולה. למען האמת, עד היום איני
יודעת אם יש בעולם כולו אדם סר וזעף יותר מברטה גולדנהאואר.
ברטה הינה רווקה נצחית, בשנות הארבעים לחייה. היא אינה נישאת מעולם, משום שמי שאינו מסתדר עם עצמו, מתקשה להסתדר עם
זולתו. ברטה עובדת בעבודה קטנה. היא מסתגרת רבות בביתה, ומפעם לפעם ניתן לראותה סועדת את ארוחת אחר-הצהרים שלה
במזנון המהווה מקום מפגש לנשות העיירה.
הכל יודעים כי אין לשבת לצד ברטה, לברכה לשלום, לחייך אליה או חלילה לפנות אליה בדברים, אלא אם את המלצרית הראשית באותו
מזנון. ומכיון שאינך המלצרית (בכל אופן לא הראשית), אינך פונה אל ברטה בדברים, גם אם חייך תלויים לך מנגד.
הכל מסכימים, כי על-אף שמציאה יש כאן – אבידה אין כאן. ניכר הדבר, שמאן-דהו שומט במתכוון את הילדה בפתח אחד הבתים,
במטרה להיפטר ממנה לטובת, ואולי לרעת, הברנשית המתגוררת בתוך הבית.
וזהו מעשה נוצרי המקובל באותם שנים ברחבי פולין: איכרים שמטו תינוקות בכל מיני מקומות, בשל הנטייה שיש לתינוקות לייבב פה
ושם במטרה לרמז כי הם מעוניינים באוכל. לדעת האזרחים השונים, אמא שמסוגלת אף לחשוב על מעשה כמו נטישת בתה, עדיף
שתבצעו ולא תימלך בדעתה ותגדל אותה חלילה בעצמה.
אולם הפעם ישנה תמימות-דעים, כי לכל הדעות מדובר כאן באם אכזרית במיוחד, שבמקום להניח את ילדתה לצד עגלת אשפה, כפי
שעושות רבות מהפולניות, היא בוחרת להפקיר אותה דוקא על מפתן דלתה של ברטה, האישיות האגוצנטרית, האדישה והלא-איכפתית
ביותר בפולין כולה. וזו, לכל הדעות, אכזריות שאין למעלה ממנה.
***
ברטה מוצאת את הילדה השכם בבוקר, עת היא יוצאת לאסוף את כד החלב שהחלבן נוהג להשאיר מחוץ לביתה מדי בוקר. ברם, כד
החלב ריק, וברטה אינה צריכה להפליג בדמיונה כדי להבין מי האחראית לריקנותו. חשדה מופנה מיידית לילדה מכוסת הבוץ, ששתתה
את תכולת הכד עד תומה.
מובן שברטה מתייחסת במידה רבה של ביקורתיות כלפי מי ששותה את תכולת כד החלב שלה ללא רשות מצדה. למעשה, ברטה די
מתרעמת על המעשה. בעצם, ניתן לומר שהיא כועסת ממש. ברטה מתירה במקצת את חרצובות פיה ולשונה כלפי הילדה, ומציעה לה
להסתלק מהמקום לפני שהיא מזעיקה את המשטרה ומתלוננת על גניבת חלב, ואולי על עוד כמה סעיפים, כמו זיהום כד החלב ודברים
ששוטרים נוהגים להלביש על מי שהם חפצים ברעתו.
ברם, הילדה אינה מהססת ומשליכה לעברה של ברטה חופן שלג שהיא מחזיקה בידיה זמן-מה, עד שהפך לגוש קרח. לדעת הכל, מתגלה
הזאטוטית כצלפית ממדרגה ראשונה, כאשר כדור-השלג פוגע בחרטומה של ברטה ומותיר את רישומו על שמשת מצחה.
מובן שברטה רואה בהתנהגות מעין זו סוג של קריאת-תגר נגדה, שהרי לא ייתכן כי מצחה יהפוך כתובת לכדורי-שלג שזאטוטים משגרים
לעברה פה ושם. היא פותחת במרדף אחר הזאטוטה, אלא שזו מתגלה כאצנית יוצאת מן הכלל, ולפני שמסתיימים להם שישה סיבובים,
כבר מוצאת עצמה ברטה שטוחה כל-כולה על השלג, ומגלה כי יש דברים כואבים יותר מכדור-שלג המוטח על המצח.
היא מנסה לקום, אך גופה אינו נשמע לה. ייתכן ששברה צלע אחת או את כולן יחד, וכעת תיוותר בשלג לבדה, ובמקרה שלא תכוסה
על-ידי השלג, תקפא בקור העז.
אך מי באה לעזרתה, אם לא הזאטוטה שגרמה לכל העניין? זו משמיעה באזני ברטה דברי הערכה על אופן ריצתה, לצד ביקורת מסוימת,
אם כי עניינית, על כישורי התעופה שלה, ולאחר-מכן פוקדת עליה להתיישב.
מה שלא עושה הרצון – עושה הפחד. ברטה מתיישבת בחשש, אך היא מגלה לתדהמתה, כי רגלה אינה נשמעת לה.
ומה עושה הזאטוטה? רצה לחצר הבית, מביאה משם חבל, קושרת את ידיה של ברטה בחוזקה, גוררת את החבל לעץ הקרוב, מטפסת
וכורכת אותו מסביב לענף, ולפני שברטה מקבלת שבץ-לב ממה שהילדה מתכוונת לעולל לה, חשה שגופה נמשך כלפי מעלה על-ידי
המנוף המאולתר שבנתה הזאטוטה, וכבר היא עומדת אנכית על רגל אחת.
“רגע, רגע”, מזדעקת הזאטוטה וחוזרת אליה, “אני רק מתירה את החבל ועוזרת לך. עכשיו את יכולה ללכת”. והיא אינה מסתפקת
בהוראות, אלא מסייעת לה לדדות אל ביתה על הרגל הצייתנית.
ברטה נשכבת על מיטתה, כאשר ארוחת-הבוקר שהכינה לפני שיצאה לקחת את כד-החלב – אותו כבר לא תשתה היום – מוגשת לה
על-ידי מפעילת המנוף.
ברטה מתכוננת להיכנס למשא-ומתן עם הילדה, אודות השעה שהיא מתכוננת לעזוב את המקום וכמה זה יעלה לה, אולם הזאטוטה
משתיקה אותה ומציעה לה לנוח.
***
לאחר כמה שעות היא מתעוררת ומגלה, כי רגלה שבה לאיתנה וכי ביתה נראה אחרת מכפי שהכירה עד כה, מאחר והזאטוטה משנה
באופן יסודי את מיקום הרהיטים, מציבה פה ושם תמונות שברטה היתה מעדיפה לשכוח את קיומן, ומסדרת את האנדרלמוסיה שאפיינה
את הבית כל השנים.
ברטה מבינה שאל לה להזכיר את עניין פינויה של הילדה, אלא אם היא רוצה לטעום כדור-שלג נוסף. אי-לכך, היא מציעה לה לצאת
למזנון הנמצא בקצה הרחוב, שם היא נוהגת לשהות מספר שעות ביום כדי להפיג את בדידותה.
במזנון מתקבלות השתיים בתדהמה רבה, מאחר וברטה לא נראתה מעולם בחברת יצור אחר, בעיקר לא יצור חמוד ומלא חיים, כמו ילדה
מתולתלת, הגם שהיא מרופטת כסחבה מרוטה. מה עוד, שזו האחרונה מעזה לדבר אל ברטה ללא פחד ומורא, כאילו היתה אשה רגילה,
ומרביצה באזניה נאומים, שזו לא הספיקה לשמוע במשך כל ימי חייה.
ברטה נזכרת, כי הילדה לא אכלה דבר מאז הבוקר. בלית-ברירה היא מזמינה לה מספר מנות, ובשעה שהילדה בולעת אותן במהירות,
מה שמעיד על רעבונה, מרשות לעצמן הנשים לשאול בזהירות על פשר הדבר.
ובכן, היא מספרת להן על הצרה החדשה שנוחתת עליה עם בוקר, צרה שאין לה מושג כיצד להתפטר ממנה. ועל-אף שברטה אינה נמנית על אלה שאחרים מצטערים בצערם, כעת יש רוב לתומכות בה, משום שהכל מסכימות, שהילדה הקטנה מתאימה לטיפוס כברטה, בערך
כמו חומצה לחולה אולקוס, ואולי אף פחות מכך.
אחת הנוכחות מזעיקה את השוטר שטאבסקי ומדווחת על המציאה, בתקווה שהוא יאתר את מי שאיבד את הילדה. מובן שרעיון זה הינו
מיותר לחלוטין, מאחר ושטאבסקי זה הוא מסוג השוטרים המסתפקים במציאת דברים, ולא בהשבתם לבעליהם.
כעבור יומיים מגיע שטאבסקי אל המזנון ומציע להעביר את הילדה לבית-יתומים, השוכן על אם-הדרך לוורשא. כולן פונות לביתה של
ברטה, על-מנת לבשר לה את הבשורה על סיום הטרגדיה הפוקדת אותה, אך להפתעתן הגדולה מתברר, שברטה שינתה את דעתה. היא
מעוניינת לאמץ את הילדה.
מסתבר, שהאשה הנחשבת לבעלת לב קפוא אף יותר מכדור-השלג שפוגע בחרטומה לפני יומיים, מפשירה קמעא לנוכח הילדה שנוחתת
עליה, ולמעשה מבצעת תפנית של 180 מעלות. היא מתחילה לדאוג באמת ובתמים למציאה שנכפתה עליה. יש אף שכנים המוכנים
להעיד בבית- משפט, כי ראו אותה רוכשת לילדה ביגוד ונעליים, דבר שהיא נמנעת מלעשות אף לעצמה.
שכנה אחת, מזועזעת, מדווחת שברטה התעניינה אצלה על הרגלי תזונה של ילדות מגיל שש ומעלה – מה שמעיד כי ברטה מתכוונת
ברצינות להחזיק את המציאה על חשבונה הפרטי במשך חודשים ארוכים ואף שנה תמימה, עד שהבעלים יבואו לחפש אותה.
***
כך או כך, השכנים מבחינים בשינוי בולט שחל אצל מי שנודעה כאשה המוזרה בעיירה. היא דואגת לילדה לביגוד ולאוכל, ואף רושמת
אותה לשיעורים פרטיים, כדי שתדע לקרוא ולכתוב.
מהלך אחד נבון שמבצעת ברטה, משנה את תדמיתה לחלוטין. בשעת צהרים אחת היא ניגשת לגברת סנדוביץ, הידועה כרכלנית העיירה,
ומתחקרת אותה במשך כשעה על הדרך הנכונה והטובה לחינוך ילדה חסרת-רסן כבת שש, הנוהגת לשכנע את זולתה בכדורים עשויים
שלג, שאותם היא מעניקה בזריקה.
מובן שברטה זקוקה לעצותיה של סנדוביץ, ממש כפי שנזקקה לרכילויות שגברת סנדוביץ התיזה עליה במהלך כל השנים, אך ברטה
מבינה, שכדי לשלב את הילדה חברתית, חשוב להשקיע פה ושם ביחסי-ציבור.
גברת סדנוביץ מסבירה לה באריכות כיצד לנהוג, וברטה רושמת את הדברים בפנקס, לבל תחסיר אף פרט. סנדוביץ גוערת בה, כאשר
היא משמיעה הערות המעידות לטעמה על חוסר-הבנה בחינוך, וברטה מקבלת את דבריה בהכנעה. התוצאה הסופית היא, שברטה יוצא
מהמפגש הזה עם תואר בלתי-רשמי בחינוך, וסנדוביץ המוחמאת מעצם הפנייה אליה, יוצאת ומוציאה את דיבתה של ברטה לטובה,
ומשעה זו ואילך, אין לך איש או אשה בכל רחבי העיירה, פרט לשניים שנעדרו ממנה באותו שבוע, שאינם יודעים על האישיות המקסימה
הנחבאת בתוך האשה שממנה נהגו להתרחק במשך כל השנים. מובן ששמועה זו מיטיבה עד מאד עם תדמיתה של ברטה, וכבר יש
אנשים המעיזים לחייך אליה, ואף לברכה בשלום.
למסתכל מהצד, נראה הדבר כאילו ברטה הקפדנית עושה מעין “סדרת-חינוך” לזאטוטה הקטנה וחסרת-הרסן. ברם, מי שאינו מסתכל
מהצד, אלא מקרוב, מבין שדוקא ברטה עוברת “סדרת-חינוך” אצל הזאטוטה, שדעתה אינה נוחה מהשקפותיה הפסימיות של האשה
שאימצה אותה, מהתרחקותה מהחברה ומנטייתה להימנע מחיוכים ומדיבורים. ברטה עצמה אינה מסכימה עם דעותיה של הזאטוטה, אך
מכיון שיש לה התנגדות עקרונית לכדורי-שלג, היא נוטה להסכים לדברים.
מכאן ולשם, מבלי שאף התכוונה לכך, משתלבת ברטה בין אנשי העיירה, ולא חולף זמן רב עד שמציעים לה שידוך, אלמן בן גילה, תושב
העיירה.
מובן שברטה נחרדת מעצם הרעיון לדור עם אישיות נוספת, פרט לזו שנחתה עליה כמציאה, אולם כאן נכנסת לתמונה גברת סנדוביץ,
המודיעה לברטה, כי לא יאה שילדה תגדל בגפה וכי זקוקה היא לדמות אבהית. מה שמכריע את הכף – הזאטוטה עצמה, שהולכת לרגל
אחר האיש המוצע לברטה, וכאשר היא מוצאת אותו ראוי, היא אינה צריכה אף לנופף בחצי כדור-שלג, אלא רק מודיעה לברטה מה עליה
לעשות. ואכן, השניים נישאים וביתה של ברטה הופך לבית משפחתי של ממש.
***
האלמן שלו נישאה ברטה, נחשב לאישיות טובה ומקסימה. לתושבים אין ספק, כי הוא ייטיב את חייה של ברטה ללא היכר. דאגת
התושבים מתמקדת כעת בשאלה, כיצד האיש העדין הזה יסתדר עם הזאטוטה שמתאכסנת בבית. מהר מאד מתברר, כי היתה זו
דאגת-שוא. הזאטוטה נקשרת מאד לאביה החורג, ואולי שוכחת כי במקור יש לה אב אחר.
כעבור שנה נולד לזוג בת. השמחה בעיירה גדולה, והכל מגיעים לבית הקטן כדי לאחל מזל טוב. באותה הזדמנות הם נוכחים לדעת, כי
הדירה חסרת-הסדר וחשופת-הקירות הפכה למעון חמים ומקושט, אם איננו מתחשבים באי-אלו ציורים שמוסיפה הזאטוטה פה ושם,
ובעצם, אם אנו מביטים טוב יותר, כמעט בכל מקום ישנם הציורים שברטה מסרבת להסיר.
חולפות להן כמה שנים, במהלכן מסייעת הזאטוטה לגדל את הילדה, ששמה ציפורה, ואת שני הבנים שבאו אחריה. שתי הילדות נקשרות
עד מאד, ואין הקטנה יודעת דבר וחצי דבר על הסיפור שמאחורי נחיתת אחותה הבכורה בעיירה, ואף לא רבע דבר על תדמיתה הקודמת
של אמה. הדבר היחיד שנותר מאז הוא, כדורי-השלג שאחותה הגדולה מלמדת אותה ליידות כלפי אויבים נסתרים, אך כדורי-שלג
מטבעם אינם מגלים סודות. בכל אופן, לא את סודותיה של הזאטוטה, שגם היא כבר אינה זאטוטה, אלא נערה בת שש-עשרה שנים.
ואז משחירים שמי-אירופה. היטלר עולה לשלטון, ואם בתחילה הדבר אינו נוגע לחייהם של יהודי פולין, מהר מאד מתברר שהוא נוגע
מאד. בעיקר לחייהם.
***
בני-המשפחה יושבים פעורי-פה, שוכחים מהאפיקומן האבוד וצמאים לשמוע את ההמשך.
“איני רוצה להתחיל ולתאר כאן את המאורעות שעוברים עליהם”, אומרת סבתא, “רק זאת אומר: הזאטוטה שהפכה לנערה, מהווה
כתובת לכל הנצרכים, מטפלת במשלוחי-בגדים ותרופות, ומכונה בקרב התושבים בשם שמשמעותו ‘טובת-הלב’. רק זקני העיירה
טוענים, כי טובת-הלב אינה אלה שליחה שנשלחה על-ידי אליהו הנביא לעיירה, על-אף שבלבם פנימה הם די מסתפקים מדוע בחר הנביא
לעשות זאת דוקא על מפתנה של האשה הכי פחות סבירה בעיירה. ואם אתם שואלים אותי”, אומרת הסבתא, “הרי אין בכך כל סתירה,
שכן בבחינת הדברים, אתם מגלים שברטה היא התושב שנזקק יותר מכולם לשינוי בחייו – שינוי שאכן נעשה על-ידי הנערה”.
וסבתא ממשיכה בסיפורה:
***
גם בגטו מארגנת הנערה את הילדים על-פי גילאים ומקימה את בית-הספר הראשון בגטו, אך לאחר מספר שנים קשות בגטו, נשלחים כל
אנשי-העיירה למחנה ריכוז, שם היא מתאחדת עם יהודים רבים מעיירות שונות.
מהר מאד מתבלטת הנערה טובת-הלב בקרב יושבי-המחנה, ולפני שאתה שואל מי ומה, היא כבר מאתרת את כל הזקוקים לסעד רפואי
או נפשי, ומעניקה להם בשפע. אחותה נצמדת אליה וזוכה למלוא תשומת-הלב והיחס, ואם עד כה אהבה והעריכה את אחותה, כעת
למדה להעריץ אותה ממש.
ואז נוחתת עליהן המכה הקשה מכל. מסתבר, כי ברטה, בעלה ושני הילדים הועלו על המוקד במחנה אושויץ. ציפורה ואחותה הגדולה
נותרות לבד בעולם, ללא קרוב ומכיר. את צערן הנורא משקיעות הנערות בעזרה ובסיוע לנזקקים. יום אחד רואה ציפורה את אחותה הגדולה, כשהיא בוכה בכי תמרורים. היא מנסה לדובב אותה, אך זו ממאנת להוציא דבר מפיה.
במהלך הימים הבאים היא נעלמת וחוזרת חליפות, מזועזעת כולה. ציפורה חשה שמשהו קרה לאחותה הגדולה, ואין לה מושג מה הדבר.
היא מחליטה לעקוב אחריה. ציפורה נותרת ערה, ובאישון-לילה, כאשר אחותה קמה ממיטתה, היא ממתינה מספר רגעים וחומקת אחריה
מהביתן שבו לנו. היא עוקבת אחריה עד לאחד הביתנים הסמוכים, זוחלת לתוכו ותופסת עמדת צפייה. היא רואה את אחותה ניגשת
לפינה שבה מצטמקת אשה כבת שלושים, כחושה מאד, עיניה בולטות מחוריהן. הן מדברות זמן-מה בלחש, מבלי שציפורה תוכל לעקוב
אחר השיחה. היא מבחינה שהשתיים מחובקות זו בזרועה של זו, ומבינה כי משהו בלתי-רגיל מתרחש. היא ממהרת לשוב לביתן. כעבור
רבע שעה חוזרת אחותה, מתכסה בשמיכה המשותפת וממררת בבכי.
ציפורה מחליטה לעשות מעשה. היא מניחה יד על כתף אחותה ואומרת: “מנין את מכירה את האשה הכחושה ההיא שדיברה אתך?”
אחותה מסרבת לענות, אך ציפורה מתחננת לפניה שתספר לה. בדרך-כלל היתה אחותה נעתרת מיידית לתחנונים, אך הפעם היא
מסרבת בתוקף, וציפורה מבינה שאכן ישנו סיפור גדול מאחורי הסירוב הזה.
מספר ימים לאחר-מכן, מגיעים הרוסים אל המחנה ומשחררים את כולם, וכל האסירות מסתובבות כסהרוריות, יודעות שיכולות הן ללכת
לכל מקום – אך אין להן לאן.
הרוסים הביאו עמם כמויות גדולות של מזון, והאסירים המורעבים זה מספר חודשים, התנפלו ואכלו מכל הבא ליד. הם אינם יודעים
שההתנפלות הזו מסכנת את חייהם, ורבים מהם נופלים מתים. למזלה של ציפורה, מעסיקה אותה אחותה בעזרה לחולים ולנכים, עד כי
לא היה בידן די זמן לאכול.
אך לצ’רנה, האשה הכחושה, זו שערכה שיחות-נפש יומיומיות עם האחות הגדולה, לא היה את המזל הזה. ויום אחד מוצאת אותה ציפורה
ליד שק קמח, בולעת בטירוף חלק ניכר ממנו. ציפורה ממהרת להרחיק ממנה את השק, אולם מהר מאד מתברר, כי מאוחר מדי. צ’רנה
נוטה למות.
ומה אומרת צ’רנה לפני מותה אם לא כך: “תאמרי לאחותי, שביקשתי שתסלח לי על שדאגתי להרחיקה מהבית. לא רציתי שגורלה יהיה
כגורלי”.
ציפורה אומרת לה, כי אינה יודעת על מה היא מדברת, אך צ’רנה מאבדת את הכרתה ולאחר מספר דקות מסתלקת מן העולם.
ציפורה מחפשת את אחותה, מפנה אותה מעיסוקיה ומספרת לה בעדינות, כי צ’רנה אחותה נפטרה זה עתה. שתיהן פורצות בבכי
והולכות לעסוק בקבורתה.
“מנין ידעת שצ’רנה היא אחותי?” שואלת האחות הגדולה את ציפורה, וזו מעבירה לה את בקשתה האחרונה של הנפטרת: “תאמרי
לאחותי, שביקשתי שתסלח לי על שדאגתי להרחיקה מהבית. לא רציתי שגורלה יהיה כגורלי”.
הן חופרות בשתיקה בור עמוק, טומנות בתוכו את הגופה חסרת-החיים, מכסות את הקבר ואומרות פרק תהילים.
***
לאחר-מכן אומרת האחות לציפורה: “דעי לך, שצ’רנה היא באמת אחותי. איני אחותך האמיתית. עד גיל שש גדלתי בבית הורי בעיירה
הסמוכה לעיירתנו. איני רוצה לדבר אודות הורי, רק זאת אומר: הם היו אנשים מסכנים, שבאו ממשפחות הרוסות, ופשוט פגעו… קשה
מאד… בילדיהם. צ’רנה ספגה את הפגיעות הקשות ביותר. הם פגעו בה והתעללו בה נוראות…”
“הם… הרביצו לה בחוזקה?” שואלת ציפורה.
“לא. הם אפילו לא נגעו בה. רק שברו את לבה ונפשה, הטיחו בה מילים קשות ולעגו לה, לא השמיעו באזניה אף מילה של הערכה,
השפילו אותה לעיני-כל, חיקו את בכייה, האשימוה בכל מיני האשמות שלא היו ולא נבראו…
“צ’רנה גדלה חסרת-אישיות. המהלומות הרבות שספגה הותירו אותה חסרת-כוח. היא ניסתה לברוח, אך גילתה שאין לה דבר להציע
לאחרים, מאחר ונפשה מושפלת ומוכה. היא נאלצה לשוב לבית, למקום הכי מסוכן מבחינתה. בני-הבית לא ידעו לנצח בכבוד. הם ביזוה
כפליים והציעו לה בלעג, בכל הזדמנות, לברוח שוב.
“ללעג הזה היו שותפים גם אחיה הגדולים של צ’רנה, שגדלו דוקא חזקים מבחינה נפשית. חזקים, אך לא תקינים. הם הסתדרו היטב עם
ההורים, אולי משום שנפשם חוסנה מפגיעות, עד שלמדו להעריץ את הכוחנות שראו בבית ואף הצטרפו למלאכת הפגיעה וההשפלה של
אחותם, שהפכה לשפחה חרופה, ללא כבוד, ללא מעמד וללא מילה אחת טובה.
“ואז נולדתי אני”, היא מספרת לציפורה, “כבר מגיל שלוש הייתי ילדה שובבה מאד, וזה לא מצא חן בעיני יושבי-הבית, שניסו לרסן אותי
בדרכים שאין כאן המקום לתאר. לשמחתי, קיבלתי רק מכות פיזיות, ומבחינה נפשית לא נפגעתי, משום שבני-הבית הניחו כי איני מבינה
דיבורים, אלא רק מכות.
“כאשר הגעתי לגיל שש, החלו ההצקות הנפשיות. מילדה סוערת ומלאת-חיים, הפכתי לחיה נפחדת ומושפלת. צ’רנה שחשה בזאת,
החלה לחזק ולעודד אותי. בכל פעם שהיו פוגעים בי, היא היתה נכנסת אתי מתחת לשולחן ואומרת לי: ‘זה לא נכון, מה שאמרו לך… את
לא טפשה ולא בכיינית. הם סתם אומרים’.
“מכיון שההצקות נעשו חמורות ממש, ואני התחלתי להסתגר בתוך עצמי, עשתה צ’רנה מעשה, שעד היום איני יודעת מאין היה לה הכוח
לעשותו. היא פנתה לרב-העיירה וסיפרה לו על המתחולל בבית. הרב הזמין את ההורים, ואלה העיזו פניהם כלפיו, שבו הביתה ופגעו
באחותי קשות על-כך שהעזה לחשוף את המתרחש בתוך הבית.
“אך דומה שצ’רנה היתה נחושה בדעתה. היא הלכה יום יום אל הרב, ובעצם מבית לבית בכל רחבי-העיירה. ההורים הוזמנו שוב ושוב,
ואכן, בשל הבושה ואי-הנעימות הופסקו המכות הקשות, שכן להן יש סימנים – מה שלימד אותי, שכל התערבות בבית שכזה מיטיבה עם
יושביו. אך את פיהם לא סגרו בני-המשפחה. כבר אז הבנתי, שמילים פוגעות הרבה יותר ממכות.
“כל הנסיונות להפסיק את הפגיעות נכשלו, כי אין שום דרך להתמודד מול בני-המשפחה המיתממים: ‘מה בסך הכל אמרנו, אסור לנו כבר
לדבר…?’ והם צדקו. מה הם עשו בסך הכל? דיברו. אך היו אלו דיבורים עמוסי-פגיעות ובדיחות, חיקויים ודברי-לעג.
***
“נכבדי-העיירה הגיעו למסקנה, כי הדבר הטוב ביותר הוא להוציא אותנו מהבית, כדי שלא נסבול עוד. הם הבינו, שאין שום דרך להפסיק
את התעללות הנפשית אם המתעלל מעוניין להמשיך בה. יכול הוא להשתמש בשיר תמים מסוג ‘קרני רשעים אגדע’ או לקרוץ בעיניו ברוב
משמעות, כדי להוציא את הנשמה לזולתו – ואיש אינו יכול לאסור על מישהו לשיר או לחוש צריבה בעיניו.
“ואז הציע מישהו רעיון, שאיש לא שמע עליו באותם הימים: להוציא את שתינו מהבית ולשכן אותנו בבית אחר. ואכן, נמצאה משפחה
שהסכימה לקבלנו. הדבר נעשה, אך נכשל. ההורים, שידעו היכן שיכנו אותנו, הלכו והציקו למשפחה שהסכימה לקבל אותנו. כמו-כן,
דיברו במילים טובות אל צ’רנה, וזו הלכה אחריהם ככלב כנוע, משום שנפש מושפלת הולכת שבי אחר מילים טובות וחמות, ואין זה חשוב
מי אמר ומהי המטרה שלו. אני חזרתי אתה הביתה, ומסכת הכאב החלה מחדש וביתר-שאת.
“שוב התכנסו נכבדי-העיירה והחליטו על רעיון נועז מהראשון: להביא אותנו לעיירה מרוחקת ולא לגלות לאיש היכן אנו נמצאות. משום
שצ’רנה היתה קשורה בקשר בעייתי וכנוע אל הבית, הוחלט שתחילה יצילו את הקטנה, שעדיין בריאה בנפשה, ולאחר-מכן יטפלו
בגדולה. מכיון שבאותם זמנים לא היה האימוץ מקובל, היה קשה עד מאד למצוא משפחות שיסכימו לקחת אותי תחת חסותן, ואז הציע
הרב רעיון מיוחד במינו. “מסתבר, שאחותו של הרב הינה רווקה נצחית, שמקיימת את עצמה יפה, ומכיון שהרב מכיר אותה היטב ויודע כי היא אשה יראת-שמים
והגונה, שניתן לסמוך עליה במאת האחוזים, ומשום שלדעת הרב כניסתי לבית-אחותו יכולה להועיל עד מאד לשיקומי ולשיקומה – ניתן
לפתור כאן בעיה בבעיה.
“ליתר ביטחון, הוחלט להציב פיקוח צמוד בחודש הראשון, כדי לעקוב אחר קליטתי בביתה של ברטה, אחותו של הרב”.
***
ציפורה ואחותה מתבוננות בקבר הטרי. “צ’רנה נשארת בבית והוסיפה לסבול, עד שבא היטלר ופיזר את המשפחה. אולם היא נותרה
חולה ושבורה בנפשה. לא אטעה הרבה אם אומר, שצ’רנה היא היהודיה היחידה שהיטלר מילא את משאלותיה. את נפשה הרגו מזמן,
עתה יצאה נשמתה מגופה המעונה.
“נוחי לך, אחותי. היושב בשמים יודע את המעשה הטוב שעשית. יכולת למצוא לך בת-ברית, אך העדפת להרחיקה כדי להצילה”, היא
אומרת ומביטה בציפורה. ציפורה מחזירה לה מבט, ושתיהן ממררות בבכי על האחות האצילה והמסכנה, שמותה היה סופו של מסע-סבל
שבו צעדה כל חייה.
ציפורה ואחותה עולות לארץ ישראל. ציפורה נישאת ראשונה, ואחותה משקיעה עצמה בטיפול בנערים ונערות בסיכון. היא היתה אחת
ממייסדות שירותי-הרווחה בארץ ישראל והקדישה את כל חייה לקירוב לבבות בין הורים לילדיהם. לעיתים, בהרחקה לצורך קירוב. תמיד
זכרה את הרב שהביא להצלתה, וכאשר היתה מגיעה למסקנה שיש צורך להרחיק, עשתה זאת רק בהתייעצות עם מנהיגי-הקהילה
שאליה השתייכה המשפחה.
בגיל מאוחר יחסית נישאה וזכתה לשני בנים, מהם רוותה נחת עד להסתלקותה מהעולם.
ציפורה זכתה להביא לעולם שבעה ילדים, וכיום היא סבתא לנכדים. מאז פטירת אחותה, היא מקפידה לבקש מילדיה לקרוא את שם
אחת הילדות הנולדות להם על-שם אחותה.
***
סבתא מסיימת את סיפורה ושואלת את הנוכחים: “האם אתם מזהים את הדמויות בסיפור?”
הנוכחים עושים אחד ועוד אחד, ומזהים על נקלה. מכיון שסבתם ידועה בשם “סבתא ציפי”, הרי שהיא ציפורה מהסיפור. יוצא אם-כן,
שהזאטוטה היא אחותה. לסבתא ציפי היתה רק אחות אחת, וזו אכן נפטרה.
“הדודה אלקה???”
“אכן”, אומרת סבתא ציפי, “אלקה היתה אמנם אחותי החורגת – דבר שלא סיפרתי מעולם, אך תמיד ראיתי בה אחות טבעית. היא הגיעה
אל משפחתי כמציאה, ואני תמיד חושבת על אלו שאיבדו את המציאה הזו.
“יש משפחות רבות שמאבדות מציאות, לעיתים מבלי משים ולעיתים בגלל מידות רעות”, אומרת הסבתא, “אני זכיתי באחות שאיבדה
צ’רנה. צ’רנה עצמה היתה אבידה למשפחתה ולעולם כולו. איש לא זכה בה. אלקה היתה אבידה למשפחתה, אך מציאה לעולם כולו.
“כעת, כשהתוודעתם לדמותה המיוחדת של אלקה, תארו לעצמכם מה היה מפסיד העולם, לו היתה משפחתה מסיימת אתה את המלאכה
שהחלה עם אחותה?!”
סבתא מדברת ונועצת מבט בנכדתה, אלקה.
כולם המומים. אי-אפשר שלא להבין מה היא רוצה לומר. כל המשפחה מביטה באלקה וביוסי הקטן הנצמד אליה, והמסר שאותו רצתה
הסבתא להעביר נקלט כמהלומה כבידה.
וסבתא מתחילה לבכות, דבר שכמעט אינה עושה. “היודעים אתם כמה ‘אלקות’ יש בעולם – נשמות טובות שאיש אינו מעריכן?” מצליפה
סבתא, “היודעים אתם כמה מציאות אבדו, מבלי שבעליהן ידעו שאיבדו אותן? שימרו על ה’אלקות’ ועל ה’יוסאלך’ ועל כל הנשמות
הטהורות שאתם מופקדים עליהן. הדור שלנו הוא דור שנמנע מלהעניק מכות לילדים, אך לשונו לשון מחודדת וחכמתו לעיתים להרע. איני
מכירה כמעט ילדים מוכים פיזית, אך אני מכירה גם מכירה ילדים ונערים מוכים נפשית. די לכם! הפסיקו לאבד את המציאות היקרות
שקיבלתם מבורא-העולם.
“וכעת”, ממשיכה סבתא, “לאחר שדיברתי כל-כך הרבה על אבידות ומציאות, רוצה אני להשיב את האבידה שאתם מחפשים בשעה
האחרונה, ונותרו לכם בדיוק שתי דקות לאכול אותה. אני רוצה להודות לנכדתי היקרה, החכמה והעדינה, שמחביאה בתוכה תכונות
נאצלות, שאיש אינו יודע עליהן – הלא היא אלקה, שמילאה באופן יוצא מן הכלל את בקשתי מיום האתמול: לסחוב את האפיקומן,
להפקיד אותו אצלי למשך שעה ולא לגלות אף ברמז שהיא ואני יודעות היכן הוא נמצא. מעתה, אלקה, שתיקתך הסתיימה ויכולה את
להראות כמה את מסתירה… כמה את שווה… ממש… ממש כמו אחותי שעל-שמה את קרויה… אלקה”.
וסבתא שולחת ידה אל מתחת לשמיכה שמכסה אותה, ודגה משם את האפיקומן האבוד.
*** *** ***
מוקדש לכל האלמונים והאלמוניות שהתמודדו או מתמודדים עם הקשה שבפגיעות – התעללות רגשית.

משכני אחריך

לדבר עכשיו על החובה “לשמוח” זה כמעט כמו לבקש ממני להחליף את עורי. מהי מהות המצווה הזו? אלו מעשים נכללים בה??
הכלל כי אותיות ש’ וצ’ מתחלפות יסייע לנו להבין את שרש המושג הכ”כ חשוב “שמחה” ביהדות. אם נחליף את הש’ בצ’ נקבל את
השורש צ-מ-ח, ועל פי זה נוכל לומר כי השמחה תולדה מחוייבת היא של צמיחה, של גדלות והתרחבות. בבואנו להגדיר את צמיחתו וגידולו של האדם, הרי בודאי שהמקום היחיד שבו הוא שטח המדידה, הוא בשיא קומתו של האדם הלא הוא- בדעתו ובשכלו, ולכן
שמחה תתכן אצל האדם רק במקום שישנו צמיחה וגידול של דעתו. השמחה המתרבה בחודש אדר היא תולדה של יכולת האדם לצמות בדעתו, תולדה של היכולת להשיג הבנה שלא היתה לו קודם ולחשוב על דברים בצורה חדשה. אחד הניסים שהיו בפורים
הוא הכח של היהודים לחשוב אחרת משאר יושבי מדינת פרס, לפרש באופן שונה את מאורעות הזמן ולהתבונן ברבדים עמוקים יותר בסוד קיום העולם. לכן חודש אדר מסוגל לצמיחה בתחום ה”דעת” וזו מצוות היום: להתבונן שוב על דברים ולתת את הדעת על מה שקורה איתנו ולנו, ומתוך כך להגיע לתובנות חדשות שיולידו בתוכינו שמחה.

שכם בן חמור

בתנ”ך מופיעים כמה דמויות שמיצגות את הרוע, בינהם: המן ושכם בן חמור. אפשר למצוא לא מעט דברים משותפים להם, כולל
העובדה ששניהם רצו לספח אליהם את הגוף של העומדים לצידם.
המדרש מספר שהמן, למרות היותו משנה למלך, לא ראה את מה שיש לו כבעל ערך כל עוד מרדכי לא משתחווה לו, לא מכופף את
גופו אליו, גם שכם בן חמור רצה להכניע את הגוף, ליטול ,ללא רשות, בעלות על מה שאינו שלו. העונש של המן ושל שכם היה גם בגוף:
המן נתלה שכם נהרג.
לא מעט פעמים שואלים אותנו מה העונש שהיה מן הראוי לתת לפוגע, חלקינו חוששים לדמיין את הפוגע נענש, כי לפעמים הוא ממשיך
להיות בעל השפעה גם לאחר הפגיעה, אך אם התורה מתירה לפגוע במי שנוטל את הגוף, למה שאת תחמלי??? למה שאת תהיי
מסופקת מה ראוי לעשות?? הפוגע צריך להיענש ולך מותר להתעקש על כך.
לאחרונה יצא לתקשורת מקרה שפורסם באופן לא מבוקר. היה קשה לקרא את הביקורת על מי שפתחה את הנושא, אך יש לתת את
הדעת שקיימים גופים שנועדו לסייע לנפגעות כיצד לפתוח את הדברים ולטפל בהם. אחד מהגופים שפגשנו הוא מסל”ן מרכז תמיכה
לנפגעות, יושבות במוקדים מתנדבות שעברו בעצמן התמודדות דומה והכשרה מתאימה, והן נמצאות שם כדי לתת לכן שכם ולהושיט
כתף. מי שמעוניינת במספר הטלפון שלהם ובפרטים נוספים יכולה לשלוח אלינו מייל ונשיב.

תגובה אחת

  1. shechem הגב

    כמה אמת יש בדברים!

    אילו מילים משתתפות, נוסכות כח, שכם אחד – כפשוטו.

    לחיות מאחורי מסיכה כל כך עבה.

    את דבריו של חיים וולדר לא הצלחתי לגמרי להבין. לא נראה שהוא הבין על מה מדובר.

    ובמקביל – אני חושבת, שמתחת למסיכה יש עוד מסיכה – והיא מסיכת הכאב.

    מתחת מתחת, במקום הכי פנימי והכי אמיתי, נשאר מוצק האני הטהור, היפיפה, זה שהפגיעה לא יכולה לו, צלם האנוש. שעם כל החרדה, הדכאון והגועל… עם כל הזעם והתסכול והבכיה האין סופית, הפגיעה לא יכלה לו. לא.

    הפגיעה אינה חלק מהנפגע. היא כבר הופכת להיות כמעט הישות שלו. אבל הישות הזו, היא, אחרי שנות הכאב, הזעם והעברה – היא זו הצומחת באמת- בגלל הפגיעה, בזכותה.

השארת תגובה