שורדות כותבות מנסיונן:

מאז שישבנו על כסאות נמוכים באחד מגני העירייה, התוודענו לסיפור השעבוד העתיק ביותר שידע העם
היהודי: סיפור יציאת מצריים.
שם כמו פה, הסתובבו יהודים שהצו הפנימי הורה להם: לשרוד! להתמודד! לקוות! והיות שכך, היה חשש שכל הצעה
לגאולה תתקבל על-ידם בחיוב למרות שהיא אינה החירות האמיתית. מה עשה הקב”ה? נתן בידיהם סימן: כל שיאמר
אליכם “פקד פקדתי אתכם” הוא הגואל האמיתי. הרמב”ן במקום שואל מה מיוחד כל כך בביטוי “פקוד פקדתי”,
שהוא נבחר להיות הסימן לגואל האמיתי? ותשובתו היא שלשון הגאולה שמסר לנו יוסף, היא לשון של פקידה כפולה.
מה זאת אומרת? זו גאולה שאינה ממוקדת רק בהצלה מהמצב העכשווי שנמצאים בו בנקודת הזמן הזאת, אלא –
“פקד – להבא, פקדתי – לשעבר”. הגאולה הזאת היא חלק מרצף היסטורי אחד ארוך שתכליתו חירות, ואינה אירוע
שעומד בפני עצמו.
במציאות גלותית כמו זו שמתמודדות השורדות, כל הצעה לגאולה נשקלת לחיוב. דמים רבים נמסרים לידיהם של מי
שמבטיח לגאול אותנו מהסלידה הפנימית, מהחרדה הקיומית, מהזכרונות הצורבים ומהלילות הקשים. אך לא כולם
זכאים לעשות זאת. ישנם גופים שמנצלים לרעה את פגיעותן של השורדות ומציעים להן פתרונות מסוכנים וטיפול
הרסני. לרוב אלו כתות המציגות את עצמן כגוף בעל ידע, יכולת ואף רצון לקלוט לתוכו את הנפגעות. נחשפנו לקבוצות
כאלו ונוכחנו לראות שהן מזיקות ואף משחזרות את הפגיעה באלימות.
איך יודעים מי מסכן אותנו ומי בכנות שותף למסע הארוך שנכפה עלינו? “פקד פקדתי” יהיה גם בידנו סימן. מי
שמציע תרופות פלא או שמשכנע להתנהג באופן לא מתאים הוא אינו גואל. גאולה חיבת לכלול בתוכה שני מהלכים
“פקד” ו”פקדתי” יציאה מהמצב העכשווי וכניסה למהלך מבריא ומקל. גאולה חייבת להוביל לחירות, היא אינה יכולה
לשלול בחירה ולעוות חשיבה.
בעוד כמה ימים פסח, זה הזמן לבקש שגם בידנו יהיה סימן מי גואל אמיתי ומי אינו, מי ומה יוציא אותנו חלילה מגלות
לגלות ומי יציע לנו פדות אמיתית וגאולה שלימה. ולוואי שעוד קודם ישיבתנו לסדר נגאל.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

חירות: היכולת לבחור. האפשרות לבדוק ברוגע מספר אופציות, ולהחליט מה מתאים לי באותו רגע. לעיתים זה
לבחור באופציה המיטיבה יותר עם הזולת, לפעמים זה האופציה לבחור להיות באפשרות המטיבה יותר עם עצמי,
אבל בבסיס החרות, עומדת הבחירה של עצמי.
לפעמים מרוב מחויבויות, או מרוב צורך להגנה, אנו מאבדים את היכולת לדעת באמת מה רוצים לבחור? האם לבחור
לרצות את השני (לפעמים אפילו הפוגע) נקרא בחירה חופשית?
נראה לי שהסוד טמון בתחושה המאוד פנימית שלנו. אנשים במחנות השמדה בחרו להרגיש חופשיים. אפילו כאשר
כלפי חוץ נטלו מהם כל אפשרות לחרות. היו כאלה שנמנעו מאכילת חמץ וכמעט גוועו מרעב, אך הצהירו שחופשיים! חשוב לכל אחד מאתנו למצוא את המצבים שיש בחירה. לפעמים הבחירה לא נראית לעין של כל אדם מבחוץ. לפעמים
להגיד לעצמי, כך שאף אחד לא ישמע :”אני לא מסכימה”, או “שיגיד מה שרוצה, אני לא חייבת לחשוב כמותו” זה סוג
של בחירה.
לפעמים צריכים להתאמן על בחירה. אחרי שניטלה מאתנו הזכות להרבה זמן, ושכנעו אותנו שהבחירות שלנו הן
ילדותיות/טפשיות/מביישות, אנחנו מפחדות לבחור! צריכים להתחיל את תחושת החרות בתוך הראש שלנו, בשקט
בשקט, ומשם להעז בהדרגה לפעול .
“בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים”. בזכות אותן נשים שבחרו להאמין שבא תבוא החירות נגאלו ובזכותן
גם אנחנו יכולות לבחור ובעז”ה להגאל.

שכמיה – דאלוג מטפלת מטופלת

לתשובתו של הסופר חיים ולדר בעניין “המסיכה”, מגליון שכ”ם 1 מס’ 4, קיבלנו כמה
תגובות. חלקן העידו שהפגיעה אינה “רק עוד התמודדות” אלא עצירת החיים והסטה
ממסלולם התקין. תודה לכל המשתפות, אנו אוספות עוד חומרים מקצועיים ואותנטיים
בנושא. נשמח לקבל תגובות נוספות.

פסח הוא זמן של חירות אך באופן פרדוקסלי, רבות מאיתנו מרגישות דווקא
אז את עוצמת הגלות. כולנו מגיעות לחג בתקווה ש”השנה יהיה אחרת”
ושהנקיון היסודי שעשינו בבתים ינקה גם מתוכנו את התחושות הקשות. מה
שהופך אותנו לשבויות בתוך המייצר הוא דווקא הרגע בו אנחנו מגלות שלא
נעשה שום שינוי אמיתי בנו. העצבות ממשיכה לנגוס, המוח לא הצליח למרק
את הזיכרונות והגאולה רחוקה יותר מתמיד.
מציאות כזו מעמידה אותנו בפני שבר כפול, גם אשמה על “למה אני לא
מצליחה להיות אחרת” וגם סבל של מאבק וניסיונות הישרדות.
והשנה? השנה באמת חשוב לנו להרגיש אחרת, מה יאפשר לנו לעשות
זאת?
תשובה:
נכון שקשה להתחבר לתחושות ההתעלות של היהודים לחרות, כאשר
מרגישים כ”כ משועבדים. תנסינה לקחת חלק קטן מההגדה, ולהתחבר לו
רגשית. זה יכול להיות דווקא ההתחברות לסבל,לחוסר אונים או לכל תאור
אחר מהימים ההם.
בהיותם כ”כ הרבה שנים תחת שלטון מצרים גם הם לא חשבו שהמציאות
יכולה להשתנות! תקופה ארוכה היהודים מצאו את עצמם ללא שינוי של
ממש, אך היתה להם בחירה אם להמשיך לקוות או לא.
כמה התהפכו על משכבם והתלבטו אם להאמין או לא להאמין שיבוא גואל
לצער? יש בודאי את אלה שלא שרדו ל”הפי אנד”, אבל יש גם את האחרים
ששרדו וזכו. ומכוחם תשאבנה גם אתן, לוותר על האשמה ולבחור בתקווה.

משכני אחריך

אבקש ממך פסח אלף סליחות
חשבתי שאבשר לך חדשות שמחות
קיויתי שהשנה המכות רק בהגדה
גם אני רציתי להיות שמחה ומודה
אבל –
זורם בי דם כמו בנילוס מצריים
ואני מרגישה מגעילה בוקר ערב וצהריים
קולות הצפרדעים שחדרו לתנור
התמקמו במוחי והמצב שם חמור
הכאב מתרבה כריבוי הכינה
ול”ערוב עבדך לטוב” אני עדיין ממתינה
מתשבותי הפזורות מתרוצצות לכל עבר
והפחד מדבר התחלף לפחד מגבר
גופי התמלא בחבורות ובשחין
בין ייאוש לתקווה אני מתקשה להבחין
אבקש ממך פסח אלף סליחות ועוד
גם הברד והארבה גורמים לי לרעוד
חושך סביבי, עלטה סמיכה
גם אני “בני בכורי” , אז איפה
ההבטחה?
סליחה אליהו שלא אתן לך לצאת
לומר “פקד פקדתי” הגיע העת
וממך קלי אבקש, שוכן מעונה
המכות האלו זו הפעם האחרונה
וכשהעם את ההגדה
יהיו מנגנין וקוראין
אשמע את הבשורה:
“לשנה הבאה את בת חורין”

שכם בן חמור

“אין מהלכי קסם” – את זה הפנמנו מזמן, אבל מהו מהלך היציאה מגלות לגאולה?
גאולת מצרים מספרת על שלבי התפתחות החירות. בהיות המילה מצריים כוללת שני מיצריים (מצריים = מיצר בלשון
רבים), ניתן להסיק שהגלות מורכבת משני מיצרים: מיצר פיזי – גלות הגוף, מיצר רוחני – גלות הנפש. באותו לילה בו
נהרגו בכורי מצריים ונפתחו שערי היציאה מהארץ, יצאו ישראל ממיצר אחד: מיצר הגוף. אך המיצר הקשה יותר
המשיך ללוותם במסעם. הוא זה שגרם להם להתייאש בדרך, הוא גם זה שהיה אחראי להתנהגותם המרדנית – מיצר
הנפש. כל תקופת הליכתם במדבר היה מיצר הרוח מטריד את ישראל בדאגות המחר ורק כאשר פרעה וחילו טבעו
בים סוף, הנפש השתחררה מדאגות ותקוות העתיד מילאה אותם בשיר והודיה. גלות הפגיעה מורכבת גם היא משני מיצרים, מיצר הגוף ומיצר הנפש. לעיתים מיצר אחד גובר על מישנהו ולעיתים שני
המיצריים גורמים לנו לשווע לישועה.
מיצר הגוף מאחורינו, (אמן!) אך מיצר הנפש מלווה אותנו במסעינו. החרדה מקיומו של “שכם בן חמור” מהווה את מיצר
הנפש שעדיין לא השתחררנו ממנו. האם גם אנו זקוקות לטביעתם של הפוגעים ע”מ להשתחרר ממיצר הנפש?? האם גם
אנו נמשיך להלך באימה כל עוד הפוגעים יסתובבו חופשי??
תמר, (שם בדוי) מתמודדת אמיצה בהשלכות הפגיעה, משתפת אותנו באחת מדרכי היציאה ממיצר הנפש. מנסיונה,
טביעת הפוגעים יכולה להיעשות במוח שלנו. אין צורך להמתין לים סוער וצבא טובע, דמיון מודרך יעשה את העבודה
מספיק טוב ועתיד לשלח אותנו לחופשי. יש מי שתרצה לראות בעיני רוחה את סופם של הפוגעים ויש מי שתסתפק במציאת
שביל חדש טובל בירק ומלא בעוצמה.
הבאנו את הדברים כמו שהם. ולוואי ותמצאנה בהם נוחם.

“דומה, שהשערים נסגרים בפנינו עם כל פגיעה שחווינו בחיים. שערים כבדים. נעולים. אטומים. לרגעים נדמה שהגענו
כבר לשער החמישים וגם הוא ננעל בפנינו. אנחנו בקוצר רוח של ממש כלפי עצמנו. תחושות קשות מציפות אותנו ביחס
לעולם, ובמיוחד – בקשר לעצמנו. והמיצר סוגר עלינו כבמצור.
פתאום בא גואל. הוא וודאי יגיע, לכל אחד ואחד מאיתנו. והוא משמיע מילים, והוא רוצה לפקוד אותנו, לפתוח שערים
שנוכל לנוס מהמייצרים שחונקים אותנו כל כך.
אבל לפעמים עבודת החיים שנגסה בנו, קשה כל כך. והקולות של המצרים הרודים – מחרישות את אוזנינו מלשמוע.
לפעמים גוונו כבר זב דם ואין לנו כח להתקרב למושיע, ולשמוע את המילים המעוררות.
פתאום הוא יבוא, פתאום הוא יתקרב אלינו. פתאום נחדל לגבל את טיט היון של חיינו ונקשיב. והמילים הטובות והרכות
ימלאו את ליבנו באהבה וחום.
פתאום יפתח לך שער, ועוד שער ונצעד אל חרות נפשנו. שוב לא יחתכו אותנו המוסרות, שוב לא יצליפו בנו השוטים. רק
אביב גדול וקסום יקדם את פנינו, ופעיה של טלה וגדי.
פתאום, גם את ואני והיא, כולנו, ניגאל.
*
תרגיל קטן בדמיון מודרך. קחי לך רגע של שקט עם עצמך, אולי עם מוזיקה שקטה. נסי להכנס לתוכו, אולי לצייר.
*
את עומדת עכשיו בחדר גדול ומאוורר, יש מרחב גדול בחדר, הקירות רחוקים ממך וצבועים בלבן. רק את שם, בחדר. את
מסתובבת בו, מקשיבה לשקט, נושמת לתוכו.
בקצה החדר ישנה דלת. את ניגשת אליה ופותחת אותה. שביל ארוך מסתמן לפנייך. את מסכימה לצעוד בו הוא קצת
מתפתל, ואת ממשיכה, לאט לאט לצעוד בו. בקצה השביל עומדות דמויות יקרות לך, דמויות שאת אוהבת אותן ובוטחת
בהן. הן מציעות לך להצטרף אלייך למסע, להיות מלוות או – מורות דרך. את שוקלת ובוחרת, האם לצרף מישהו אלייך
למסע הפנימי, או שאת רוצה לצעוד הפעם – לגמרי בעצמך?
השביל הסתיים ואת ממשיכה שם בדרך. צמחיה ירוקה משני צידי השביל. איך התחושה שלך עכשיו? בגוף? בנפש? מה
את חשה, מרגישה?
עוד קצת, והשביל מתחיל להיות קצת תלול ויורד. את יורדת. נתקלת באבן ובשתיים, אבל נחושה לרדת לשם.
מה מזג האוויר? מה מעלייך? מה מתחתייך? מי תומך בך, שם, בדרך? על מה או על מי את נשענת? מה נותן לך כח
לדרך?
את ממשיכה, ומגיעה לשער. השער גדול וכבד את רוצה לפתוח אותו, לעבור דרכו. איך הוא נראה? את ממששת אותו,
מנסה ללחוץ עליו, לפתוח אותו לרווחה. עוד קצת… עוד קצת והוא נפתח.
עמק קסום מתגלה לפנייך. טובל בירוק. הרוח מנידה את צמרות העצים, ריח משכר של פריחה ממלא את נחירייך. את
נמצאת שם. לוגמת את האוויר ואת האווירה הקסומה. נותנת לטבע להתמזג בתוכך. איזה יופי.
את ממשיכה לצעוד בעמק הקסום הזה שלמרגלות המורד. שומעת קול פכפוך של מים. את מתקרבת לאגם קטן. מביטה
בו עמוק. מוצאת שם אוצר. את ניגשת ושולה אותו מהמים. קרוב קורב לאגם, נמצא בית קטן, הוא שלך. את ניגשת אליו.
מניחה את האוצר שם. מביטה בו, מאמצת אותו לליבך. הוא שלך, והוא ילווה אותך תמיד בדרך. כמה טוב שמצאת אותו.
*
מסכימה לשתף את עצמך איפה היית? מי או מה ליוו אותך בדרך? איך היה במורד? איך נראה השער ומה נתן לך את
הכוח לפתוח אותו? איזה אוצר שלית מהמים, ואיך היה נראה הבית?
תקשיבי לך בשקט כמה רגעים. קחי מהתרגיל הזה כוח לפתוח שערים.

השארת תגובה