שורדות כותבות מנסיונן:

הי, מזל-טוב!
החג הזה נחגוג שנה לשכ”ם.
שנה לכתף שנמצאת כאן כדי להשען עליה.
שנה לתכתובת מיילים של שורדות, למילים שנותנות כח, ל”ביחד” שלא מאפשר לאף אחת מאיתנו ליפול.
שנה להתארגנות הספונטנית שלכן להגיב, להציע, לשאול, ולבקש ,בצדק, לא להיות לבד.
הולדתו של שכ”מ היה באחד מימי חול המועד סוכות תשע”ג.
מה שנקרא במחזור “זמן שמחתינו” מקבל משמעות צינית כאשר מדובר בשורדות, לא?
חג זה תמיד זמן שהשורדות נדרשות לחזית. להתמודדות. איפה בדיוק נכנסת השמחה????
במסגרת עבודתי שמעתי נשים המתארות את הסוכה כספינה בלב ים ואת הלולב כלהב החרב המתהפכת.
הכרתי גם מישהי שהפסיקה לומר מוסף, כי המילים “זמן שמחתינו” קפצו לה מהמחזור ושיתקו את יכולת החשיבה
שלה.
ברגעי אימה כאלו למדתי לשאול: “מה היה עוזר לך עכשיו? ” ולמרות שבד”כ התשובה היא: “כלום” בטון יבש
ופנים חתומות, עם קצת מאמץ אני מצליחה לשמוע בקשה אחת במילים אחרות: “תני לי לפגוש מישהי כמוני, שורדת
שאפשר לחלוק איתה שתיקות ומילים שלא יהיו זרות לה”.
שמעתי על אתר העוסק בתחום, קראתי מאמרים בנושא, אך לא פגשתי ארגון המכיר במורכבות השלכות הפגיעה
כאשר מדובר במתמודדת חרדית ובנושא הנתון ב”ווטו”.
היוזמה של שכם לבשה צורה’ עם כל משפט בנוסח “אני לא יודעת מה קורה לי”, “לא קשור לפגיעה, אני לא
נורמלית”, “זה אשמתי”, “מגיע לי”, “לעולם לא יוצאים מזה”, “אין נשים ששרדו את זה, עובדה שלא שמעתי על אף
אחת כזו”… וכו’ וכו’
בהתחלה הרעיון עלה כהצעה ובסוכות הוא קיבל שם ופינה לפנות אליה. התאגדנו ל”שכם” = שורדות כותבות
מנסיונן והפכנו ל”אחד”.
כובד הסוד, דחיית הסביבה, האשמה והתחושה ש”רק לי זה קורה”, התמתנו כשהמייל של שכ”ם נפתח והתגובות אליו החלו לזרום.
היווצרותו של “שכם” בסוכות אינה מקרית, זו המהות של סוכות. מה שהופך את סוכת הארעי למקום של שמחה, זה
העובדה שלמרות היות הדפנות זמניות, יושבים שם כולם יחד ומכילים זה את זה ומפנים מקום זה לזה ותומכים זה
בזה. על משקל זה ניתן לומר שמה שהופך את תקופת ההתמודדות עם השלכות הפגיעה לזמן של בניה, הוא
היכולת לשתף ולהשתתף, להישען על שכם ואף לתת אותה כשצריך.
אין מציאות שבסוכה יושבים לבד, תמיד יהיה שם מישהו בשבילך. פעם קוראים לו אברהם למחרת קוראים לו יצחק
והיום קוראים לו משה. השם לא משנה, משנה שכל אחד מהם יודע מה עובר עליך. כל אחד מהם מביא סיפור
התמודדות בו הוא נדרש לעמוד “בודד” בתוך עם שלם ולסלול דרך לדור שאחריו.
שורדות יקרות, זה המקום להודות לכל מי שלוקחת את הזמן להגיב, מוצאת את האומץ לשתף ומעניקה גם היא שכם אף בלי להתכוון.
לקראת מלאות שנה לפעילות שכ”ם -אחד , אנו מזמינות אתכן ליטול חלק בפרוייקט “שכמיה” – מקבץ עדויות, שאלות,
בקשות, המלצות, מאמרים, שירים או כל מה שתחפצו.
הצוות שלנו יצור קשר דרך המייל עם המעונינות, יערוך את הדברים ויפרסם את המסר שלנו לחברה החרדית.
“ויטו שכם אחד” ושלא תהיי עוד לבד

משכמה ומעלה – מושגים מעולמה של שורדת

אושפיזין. האושפיזין מזכיר לי אשפוז. אולי זה המקום לתקן את הטעות הרווחת: מקובל לחשוב
שהאושפיזין הם האורחים שלנו בסוכה. טעות. אנחנו האורחות! אנחנו מתאשפזות
בצילא דמהימנותא – בצל האמונה, כפי שקורא הזוהר הקדוש לסוכה.
הרבה פעמים רצית להתאשפז, להיות במקום שמור ומוגן. במחלקה שבה לא תצטרכי
לפעול מעבר ליכולתך ותוכלי להרפות מנטל היום-יום. באשפוז אין פרטיות, אין
עצמאות זה לאו דווקא נח, אבל כשאת אומרת “לא יכולה יותר לטפל בעצמי”, מישהו
שם, שיודע איך לעשות זאת, מתיצב לידך לטפל בך.
רצית אשפוז? עכשיו את יכולה. יכולה להתאשפז בצילא דמהימנותא, לא במחלקה
סגורה אלא בסוכה פתוחה, בלי הגבלה לשעות קבלת קהל אבל עם יתרון גדול, כשאת
מרימה עיניים ואומרת “לא יכולה לטפל עוד בעצמי” מישהו שם ,שיודע איך לעשות
את זה, מתייצב לידך ומטפל בך.
את רק צריכה להכנס לחדר האשפוז הזה ולהיות בבחינת “מהימנותא” =
מאמינה שיודעים איך לשמור ולהגן עליך פה. את צריכה להיות מאמינה שענני הכבוד
ישרו את הדרך, לא רק לדור המדבר, אלא גם לדור הזה ולך. את רק צריכה להגיע,
להכנס ולומר. באשפוז מותר לומר הכל, שם זה בסדר לצעוק, ולבכות ולהרעיד את
המחלקה. זה לא פוגע בשידוכים, ולא בהצעות העבודה ולא במעמד ולא בכלום. אם
תרצי, את יכולה לצרוח “הושע נא”, יש לזה אפילו נוסח מקובל וארוך.
בחדר האשפוז קרי: הסוכה, זה מתאים. הכל קורה בו: רוקדים, בוכים, אוכלים יושנים.
אשפוז של ממש, וכמו שאת יודעת, לפעמים רק אשפוז הוא הדרך לצאת מהמיצר, גם
כאן, הדרך לצאת מהמיצר זה להתאשפז בצילא דמהימנותא, רק אז הסוכה תהיה לך
ל”צל” = להצלה.

שכמיה – דיאלוג מטופלת מטפלת

שאלה: לשכ”ם נכנסות מדי חודש עשרות נשים ובנות, שעד לפני זמן קצר כל אחת מהן היתה כמתמודדת יחידה. במלאות שנה
לשכם מתאים לסוב אחורה ולהזכר מה היתה מטרת שכם, ומהי המטרה הבאה שהארגון מבקש להשיג?
תשובה: עם הקמת שכ”ם, שמנו לנו למטרה להקים אתר לצבור “שלנו”, בו נשים תרגשנה בנוח לשתף בזיכרונות העבר, או בחוויות
ההווה. היה חשוב לנו, שכמו בכל בלוג הקיים ברשת, האנונימיות תשמר. מעניין לגלות, כמה אפשר להתחבר. למרות שלא
מכירים אחת את השנייה, עצם החוויה המשותפת יוצרת קשר. פגשתי דרך הניוזלטר הזה מספר רב של נשים, שנושאות
בתוכן זיכרונות וחוויות כואבות וחודרניות. בי באופן אישי הן תמיד מעוררות הערכה וכבוד. אלה נשים/בחורות/נערות
שממשיכות את חיי היומיום שלהם. לומדות, עובדות, מפרנסות,רעיות ואימהות .
בניגוד לפגיעות אחרות (פיזיות למשל) שמעוררות סימפאתיה בעולם החיצוני וגיוס משאבים לסיוע, הנפגעות חיות לרוב בסוד,
ואף לפעמים בבושה ואשמה. שמחנו שיכולנו להיות בעלות משמעות, ולו במשהו להקל על אלה שפנו אלינו ישירות, ולאלה
ששמענו בעקיף שנעזרו. קיבלנו לא מעט פניות מנשים שהיו לקראת סוף החודש פונות אלינו בשאלה של “מתי אתם מוציאים
את הגליון הבא” אני חושבת שאנחנו מרגישות את הסיעתא דישמיא שליווה אותנו לאורך הדרך.
היום אנחנו עסוקות בחיפוש תקציבים כדי להגיע לצבור שאינו משתמש במייל, ולכן גם לא מודע לקיומינו. היות ופגיעות מיניות
חוצות את הגבולות של עדות, מנהגים ומקום מגורים, שמנו לעצמינו למטרה גם להגיע לנשים ממעגל רחב יותר, ולהכניס את
הנושא של איתור לתוך המסגרות שלנו. נמאס לנו לשמוע ממנהלות מכובדות ש”אצלינו זה לא קורה”, או “לא בצבור הזה”,
ומתחבאות מאחורי צדקות מדומה, בזמן שדוחות בנות שמעיזות לשתף, או מנסות ע”י התנהגות ולבוש לא מתאים, לעורר את
המערכת הרדומה.
אין זה מקרי שהגליון הראשון שיצא היה דווקא בסוכות. תחושת השמחה מתאפשרת, כאשר אחרי יוה”כ מטהרים ומתפטרים
מהאשמות עצמיות, ומתחברים שוב להקב”ה. לאלה שממשיכות להרגיש ששום יום כפור לא יכול להחזיר אותן לטהרה, ולאלה
שמסופקות אם ה’ יכול להכילן עקבות החויות הקשות שעברו, המצווה לשמחה בסוכות נראית בלתי אפשרית, ורק מגבירה את
הפער שקיים ממילא, בין נשים שנפגעו, לבין אלה שלא. בשכם, אנו מנסות לצמצם את תחושת החריגות ואנו מודות מאוד
לאלה שכתבו לנו, שיתפו, והציעו הצעות. שמחנו שיכולנו להיות לעזר, ומתפללות להמשך הסיוע מהקב”ה, שנמצא תמיד את המילים הנכונות לתת ידע,לנחם,להסביר,
ולהיות לשכ”ם.
חג שמח

שכם בן חמור

חג האסיף זה סוכות.
לא רוצה להטיף לשמחה, אבל כן רוצה להציע דרך להתקרב לשמחה. הדרך הזאת נקראת : “חג האסיף”.
אסיף במשמעות לאסוף. הדרך להרגיש חג היא לאסוף. לאסוף את הדברים שקורים לנו, אלה היותר טובים, אלה שלא
האמנו שנחווה: רגעים של הארת פנים, של הבנה עמוקה, של נצחון במאבק פנימי, רגעים של הצלחה, רגעים שבהם פיזרנו
עננים ולמרות שהיה נראה שהגענו לסוף, התנערנו והמשכנו הלאה. מילה טובה ששמענו, אשת מקצוע שהיתה לנו לעזר,
רגישות שהיא נחלתן של השורדות, הסתכלות קצת יותר אמיתית על העולם, יכולות שלא ידענו שיש בנו, ויש עוד. אפילו
עוד הרבה.
פעם שחתי לחברה שיש לי מאה סיבות לבכות אבל מאה ואחת סיבות להודות, ואיכשהו המאזן הזה נשמר…
צריך לאסוף את כל הטוב הזה יחד, רק אם אוספים נהיה חג, נהיה בלב איזו פינה שמוארת.
ולמה בחרתי לכתוב את זה תחת השם: “שכם בן חמור”. כי הוא עשה הרבה נזק, אבל לא הצליח להכניע אותנו. יש לנו
ברשימת “האסיף” שורות ארוכות שמעידות כי למרות ש”שורדות” שמנו, עדין יש לנו הרבה על מה להודות, ורשימה כזו
בכוחה להכניס ללב שמחה ולהעניק לנו כח לקיים את מצוות החג.

משכני אחריך

לו הייתי לולב
הייתי נשארתי זקופה
גם בשעת נענוע.
לו הייתי אתרוג היתי מוחזקת
בעדינות. אם נגזר עלי מהפך, זה היה
נעשה בזהירות שראשי לא ישבר.
לו היתי ערבה הייתי תוצר של זרימת
מים קבועה תחת מיטתי ויכולתי
לראות פרי לעמלי.
לו היתי הדס, היתי גדלה בשלשות
ואף פעם לא כעלה נידף לבד ברוח.
אבל —
איני לולב וקומתי שפופה,
ואיני אתרוג
והופכים אותי בדחיפה,
ואיני ערבה הגדלה מדמעת עיני
השטופה
ואיני הדס, והבדידות לי עטיפה.
אגדתי הכל והתחלתי לברך
הקל מעלי את המסע המפרך.

שכם לשכם

“והיית אך שמח” אם לא הצלחת לקיים בעצמך את הציווי להיות ‘רק
בשמחה’ תתנחמי בזה שאת “אח” (במקרה זה:אחות) למישהו שמח.
במקום לומר: כולם בשמחה חוץ ממני
אמרי מעתה: אני (אחות ל)אח שמח, ובזה השלמת את הציווי.

השארת תגובה