שורדות כותבות מנסיונן:

“על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי” (איכה א’, ט”ז)
על מה בדיוק את בוכה, כנסת ישראל? למה את מתכוונת כשאת אומרת “על אלה”? על מה שקרה לך? על מה שקרה
לעמך? על הבנים שאין לך? על הבטחון שאיבדת? על היותך נרדפת?
תגידי, את בוכה מאכזבה? מתסכול? מכעס? מעצב? מבושה? מאשמה? על ששאלת “למה” ולא נענית? את מפחדת?
ליל תשעה באב היום, עוד מעט יתכנסו בבתי הכנסיות ויקראו בקבוצות: “על אלה אני בוכיה” הנרגשים בהם יתנועעו בלהט, כמו רואים בעיניהם את הלהבות אוחזות בבנין הבית והמתמודדים, שטעמו מהו סבל, אובדן ורעב תגלוש להם דמעה או שתיים על הלחי והם ימשיכו להסביר בעיניים מצועפות: “כי רחק ממני מנחם משיב נפשי”.
מי הוא אותו מנחם? ומה הטעם לדבר על נחמה כשממדי האסון כ”כ גדולים? ועוד משהו, מה כוחו של מנחם בהשבת נפש?
סיפורן של שורדות הוא סיפור של חורבן ודמעות. לא פעם מצאתי את עצמי דומעת ברגעים של סער פנימי והצפה בלתי נשלטת. וכשנשאלתי: “למה את בוכה?” או “על מה מתוך מה שקורה לך את דומעת?” רציתי לזעוק: “על כלום!” תחליף שבעצם אומר: “על הכל”!!!, אני בוכה ממליון סיבות. עיני יורדה מים בגלל כ”כ הרבה גורמים. רע לי ואני לא מצליחה להצביע על עצם הכאב. כנסת ישראל, שישבה אז בציון עברה תהליך דומה, הצפה, חורבן, מכל עבר נחתו עליה רעות והיא בוכה וגם מלמדת אותנו מה עצם הבכי: “כי רחק ממני מנחם משיב נפשי” – כי כבר אין לי תקווה. כי אני לבד, כי אני מיואשת. כי אני לא מרשה לעצמי להתנחם.
כל עוד היו לי תשובות לעצמי, כל עוד הצלחתי להחדיר מחשבת עידוד אחת יכולתי לו לחורבן, כשאיבדתי את היכולת להתנחם איבדתי את הכח להשיב את הנפש. לא כולן בטוחות שמותר להן להתנחם. לא כל אחת שידעה חורבן מאמינה מספיק שהיא ראויה לנחמה וזו סיבה טובה לבכי. “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה” – יודעת למה? כי מצווה על האבל לקבל את דברי המנחמים. ובמקום שיש נחמה יש תקווה ובמקום שיש תקווה יש “בנין”, יש “תקומה”, יש “חיים”.
הלילה מתאים לבכות, מתאים להתאבל על החורבן הפנימי שלך, על הבית שחלמת שיהיה ואינו, על הימים היפים שהיו ונגדעו, מותר לך
לבכות ולכאוב באמת. אבל את חיבת לקבל דברי נחמה, אם את מסרבת, העין כל הזמן דומעת והנפש גוועת.
אל תלחמי במי שמנסה לנחם אותך, אל תשתיקי את הקול האלוקי הפנימי שאומר לך “תבכי ביתי, אני כאן כדי לאסוף את דמעותיך ואת חרפתך, כאן כדי להקשיב לך, כדי לבכות איתך וכדי לנחמך”.
וזה המנחם שהוא בבחינת “השבת נפש” וזו הדרך לזכות לראות ביופיה של ירושלים וביופייך שלך!

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

מחילה עצמית– קבלת העצמי כבנ”א שעשוי לשגות. מקומה של המחילה הוא במקום האשמה. לפעמים אנחנו מאשימות את עצמנו שלא בצדק. למשל, שהייתי צריכה לדעת לנבא את העתיד.
. יכול גם להיות שידעתי מספר עובדות, ולא פרשתי אותם נכון. במקרים כאלו עלי למחול לעצמי שאני לא מספיק מושלמת. לפעמים ידעתי את ההשלכות, פרשתי אותם נכון, אך בגלל נסיבות מסוימות, לא מצאתי את הכוח לברוח, לצעוק, להתנגד וכו’. אני צריכה למחול לעצמי על זה, שלפעמים אין לי מספיק כוח.
המשותף לכל הנ”ל, הוא הכוונה. לא רציתי לגרום רע לאף אחד. אולי אני טיפשה, חלשה, פחדנית, פאסיבית מדי, אבל בודאי לא רעה, ולא התכוונתי להריע. זה ההבדל הגדול בין הפוגע לנפגע.
לרוב, השורדות מתבלבלות וחושבות שהן רעות כמו הפוגע. הן לא מוחלות לעצמן על זה שלא ידעו את העתיד, על זה שהן חלשות, שלא ידעו איך לעצור,להתנגד וכו’.
עיקרה של המחילה העצמית זה לסלוח לעצמינו על היותם אנושיים ולפעמים קל יותר לסלוח לאחרים, ולא לעצמינו, על המגבלות האנושיות שלנו.
כוחה של המחילה העצמית היא להפנות אנרגיות להחלמה, להתקדמות, להתמקדות בחלקים הבריאים שלנו. בכל מקום שיש אשמה יש מחסום, יש פחד ויש נזק והמחילה היא כפריצת המחסום לדרך חדשה.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

מחילה עצמית לא תמיד מתיישבת לי טוב על הלב.
במחילה, לפעמים נראה לי שהיא סותרת חרטה, שהיא תגרום להיעדר זהירות
מרובה בעתיד, שהיא לא מה שה’ רוצה ממני. האומנם?
שורדת יקרה,
ה’ ברא מחילה, יחד עם בריאת העולם. העולם לא יכול להתקיים בלי מחילה, כי
ה’ ברא אותנו כיצורים שטועים. בואו ונשים לב שבשלבי החזרה בתשובה,
החרטה תופשת רק מקום קטן בתהליך ההתקרבות המחודשת לה’.
הרבה מאתנו מרגישות שאם נסלח לעצמנו, אם נקיפות המצפון לא ירגשו אותנו
כל פעם מחדש, נשכח איך להיות אנשים טובים ונגלוש לחוסר זהירות וחטא.
כאילו ש”המצפון מגן עלינו” ! לא כך העניין. המצפון אינו המצאה יהודית (אלא
קתולית). אנחנו עושים את דבר ה’ כי כך נצטווינו. לא כי נרגיש רע אם לא
נעשה את דברו. לא ניפול אם נשחרר את עצמנו מכבלי המצפון. מה שקורה
כאשר מוותרים על המצפון הוא שהכוחות שהיו מופנים לשמירה על המצפון
והעצמת הקול התובעני כלפינו, יופנו לרפואתנו להתבוננות אמיתית ביכולתינו
ובאמון שלנו שאנחנו מסוגלות להיות “טובות” ולהתנהג נכון גם אם אין שוט שכל
הזמן מאיים לכלותנו.
מחילה עצמית היא גם בהורדת הציפיות שלנו לגבי עצמינו. פה המקום למחילה
עצמית אמיתית. משהו רע קרה לי? אני חייבת למחול לעצמי על זה שהיום אני
לא יכולה לעשות מה שעשיתי פעם. אני חייבת להוריד מהדרישות שלי
מעצמי ולקבל את זה שהיום זה המושלמות שנדרשת ממני.

משכני אחריך

קול ברמה נשמע
נהי בכי תמרורים
בת ישראל מבכה
בוכה בחדרי חדרים
מאנה להנחם
על שהיה לה ואיננו.
מאנה להנחם
שמא רק רעה תמצאנו.
– – –
התנחמי,
אב קורא לך
הסירי מעליך את
שקי האפר והחול
הוא ראה
והוא סולח
עכשיו זו את
שצריכה למחול!

שכם בן חמור

אולי שכם בן חמור שמח על ההחלטה שלנו למחול.
אולי בטעות הוא חושב שנסלח לו יחד עם הסליחה לעצמנו. אולי הוא מקווה שגם על הפוגעים חלה חובת המחילה
העצמית והוא נקי מהחטא. חלילה! ממש לא לזה התכונו! מחילה עצמית מתבקשת כאשר אנו עומדים מול מגבלות
האנושות וצריכים לקבל את זה שאנחנו לא מושלמים וטעינו שלא במתכוין. מחילה עצמית לא תתאים אם הכוונה היתה להרע ולפגוע.הפוגע גם אם לא התכוון לעוצמת הפגיעה, וודאי היה עסוק בעצמו ובטובתו ועל כך עליו לשלם מחיר! הוא לא יכול
להסתפק במחילה עצמית, הוא חייב לדאוג גם למחילה מהצד שנפגע!
אם פגעת עליך להתנצל, לפצות, לדאוג לכך שמעשה כזה לעולם לא יחזור על עצמו ורק אחרי שהיתה התפיסות יש
מקום לדבר על מחילה עצמית.
גם תהליך ה”חזרה בתשובה” שכבר בימים אלו אנו עובדים עליו, מלמד שישנם שלבים הנדרשים במקרה שנעשה
נזק וקל וחומר נזק מכוון. קודם כל עזיבת החטא, אחכ חרטה ווידוי – הפוגע חייב להפסיק להצטדק ולהודות שהזיק.
הבעת החרטה יכולה להיעשות ע”י פיצוי, פיוס בכל דרך תיקון הנזק במידה ואפשר וכדו’. רק אז ניתן לטפס לשלב
הבא קבלה לעתיד – תהליך הכולל את כל הפעולות שעשויות למנוע מקרה כזה שוב ומנקודה זו אדם יכול לדבר על
מחילה עצמית, אחרי שמחלו לו הנפגעים הוא יכול להתעסק במחילה שלו לעצמו.
העלינו נושא מורכב, לא מעט שורדות עסוקות בשאלות הללו.
נשמח לשמוע תגובות הערות והארות וכל מה שיכול לתת לנו שכם וכח!

שכם לשכם

המעלה שבשפל המדרגה
זה שמשם אי אפשר עוד לרדת
אפשר רק לעלות!

השארת תגובה