שורדות כותבות מנסיונן:

“שלושה ימים ראש השנה.. זה יותר מדי בשבילי….”
מזדהה???
את המשפט הזה כבר שמעתי עשרות פעמים. בבית, בעבודה, בספסל בגינה, באוטובוס, בקניות וגם פה, בשכם.
כל אחת נאנחת מהסיבות שלה וכל אחת מבקשת לעכב את בא הימים הגורליים מהטעמים הידועים לה.
אם להיות כנה, כל הסיבות שדלפו לאזני היו נראות לי מוצדקות אך ברות-התמודדות, רק הסיבה שלי נשארה בעיני
עלובה ובלי פתרון: זכרונות.
סיבה שא”א להסביר במילים ולא כולם יודעים איך להתגייס כשמשתפים בהם, בזכרנות.
עוד כשהמורה לימדה בכיתה שראש השנה הוא יום הזכרון, נעתי באי-נוחות על הכסא. פחדתי מזכרונות בלי לדעת
למה. פחדתי שמא יש ספר כזה שקוראים לו “ספר הזכרונות” וחייבים לקרא כל מה שכתוב בו. ה-כ-ל. א”א לדלג. א”א
לברוח. א”א כלום. חוסר אונים מול ספר עב כרס המתעד כל מה שהצלחתי למחוק.
לא די בכך שהספר גדול ממדים, הוא אף מדבר מעצמו ומספר בקול על מה בכיתי בשקט. וכשהחזן הקריא “ותפתח
את ספר הזכרונות ומאליו יקרא” מתפילת “ונתנה תוקף”, התחננתי, ממש התחננתי להקב”ה, שאת הסוד שלי לא
יגלה. לא לי ולא לאף אחד.
לא זוכרת איזה טכניקות עזרו לי אז, אבל התכסיסים של ילדה מתבגרת עובדים היום פחות טוב ובראש השנה – יום
הזכרון, אני מוצפת. מוצפת בזכרונות שממלאים הרבה יותר מספר אחד.
אז נכון שהשנה יהיו כמו בכל שנה שני ימי זכרון ועוד יום אחד של שבת, אבל החיבור ביניהם יוצר בהלה כאילו מדובר בשלושה ימי זכרון ובשלושה ימים של התמודדות עם מה שהיה.
לקח לי זמן להבין מה משמעותו של יום הזיכרון עבורי, ואיך דווקא הזיכרונות הם אלו שעומדים לי לזכות ברגעי המשפט.
את הגליון הזה נקדיש לזכרון. לא לתהליך הקוגנטיבי של עיבוד ואחסון מידע, אלא ליכולת שלנו להתמודד עם מה שחוינו ולהשלים עם זה שבסיפור חיינו יזכרו גם רגעים פחות מוארים.
אולי במקום לברוח מהזכרונות צריך להודות על שקיבלנו יומיים בהם הזכרונות נוכחים מעצמם ותובעים את
עלבוננו???? אולי אלו ימים שניתנו במיוחד לנו ,השורדות, כדי להזכיר לנו איזה דרך עשינו עד שהגענו לכאן? אולי ימי הזיכרון הם ימי מרפא למוח שעייף מההדחקה התמידית, וכאילו אומרים לו בא תניח פה את מסע 365 יום שעשית ותתרוקן כדי לפנות מקום לשנה הבאה ולהתחלה החדשה??? א”א לשנות את הזכרונות אבל אפשר לשנות את ההסתכלות עליהם. הלוואי שביום הזיכרון תמצאי את הכח להסתכל על עצמך באופן שמזכיר לך את כוחך, את עוצמתך ואת יכולתך הפלאית לשרוד ותלמדי על עצמך זכות שתכניס אותך לאלתר לספרם של צדיקים.
ויה”ר שיעלה זכרונך לטובה לפני זוכר כל היצורים.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

זיכרון מודחק – זיכרון מודחק הוא זיכרון שעבר הצפנה ולאחר זמן רב, בשל גירוי כלשהוא, האדם נזכר בו מחדש. התופעה מתרחשת כאשר אדם עובר אירוע שאין לו כלים מנטליים להתמודד איתו וניתן לשרוד רק אם “שוכחים” את האירוע ומתנהגים כאילו מעולם לא היה. הדחקת הזיכרון מאפשרת לאדם להמשיך את שגרת חייו ולנצל את האנרגיה הפנימית שלו, להתמודדות עם שאר מצבי היום יום. מצד שני, הדחקת הזכרון לוקחת כוח. זה כמו החזקת כדור פינג פונג מתחת למים. צריכים כל הזמן להיות דרוכים ולהפעיל כח שהכדור לא יברח.
הדחקות רבות מדי, או הדחקת זיכרון טראומתי מדי, עלול לגרום לזליפה של כוח, ובזבוז אנרגיה.
שחרור הזיכרון בתהליך טיפולי, יכולה להיות חוויה מציפה. נדרשת זהירות רבה, פניות רגשית ואימון חזק בין מטפל למטופל ע”מ לעשות זאת נכון. כאשר האדם מצליח לגייס את הכוח להכיל את הזכרון המודחק שצף בטיפול ואף לתת לו איזושהי משמעות, הוא יחווה חוויה שמחזירה כוח, ומאפשרת להשיג מטרות שקודם נראו כבלתי ניתנים להשגה.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: איך נשארים במציאות ולא נסחפים עם הזכרונות?
במקום להשתמש במילה “מציאות” בואו ונשתמש במילה “הווה”.
יש קושי אמיתי להשאר בהוה, או במילים אחרות להישאר במציאות, ולא
בזכרונות.
הבעיה מוכרת מאוד אצל שורדות טראומה הנזרקות שוב ושוב לחוויות מהעבר.
בשנים האחרונות מפתחים טכניקות איך לעזור לנשים להישאר בהוה.
באנגלית) mindfulness הטכניקות הללו נקראות: מיומנויות של קשיבות. (או
הכוונה היא להיות קשובים רק למה שקורה עכשיו בהוה. בטח נסיתן להסיח את
הדעת ממחשבות שחודרות מהעבר וראיתן שלא כל כך קל להצליח.
הטכניקה היא להשתמש בחושים. הסח הדעת חזק יותר כאשר נעזרים בחושים
שלנו.
ריח: תריחו משהו עם ריח חזק, עדיף ריח שנעים לכם. בושם, תבלינים,
בשמים מערכת ההבדלה שלכם, פרחים או ריח חזק של חומר כימי. התרכזו
רק בריח. תריחו את זה מתוך סקרנות.
טעם:תאכלו משהו מחוספס כמו ופלה. לשים לב למרקם. לקול שעושה שלועסים
אותו.
מישוש: תמששו אריג מחוספס. מששו קוביית קרח. לשים לב לקור. למים
הנמסים.
שמיעה: הקשיבו לקולות. לא משנה אלה קולות, אבל תתרכזו. יכול להיות
בצופרים, קול המזגן, מוזיקה וכד’.

ראיה: תתנו לעיניים שלכם לשוט בחדר. תבחנו ותחפשו 3 דברים בחדר שלא
שמתם לב אליהם עד עתה. תתרכזו במלאכה הדורשת תיאום עין יד. תתפרו, תקלעו למטרה, תשחילו
מחט, וכו’ גם ההתעסקות במטלות שלא דורשות מדי מאמץ כמו סודוקו או תשבץ, יכולה
להיות לתועלת. השהות בהוה, לרוב, עוצרת את השיטוט בעבר.
לאלה שמתקשות בכ”ז למצוא תעסוקה שמנחיתה אותן ב’פה ועכשיו’, נסינה פעילות אחרת מתוך הרשימה. רק לא להתייאש.

משכני אחריך

אתה זוכר מעשי עולם
ופוקד כל יצורי קדם
אתה זוכר גם מה שבמוחי “נעלם”
רגעי אימה שלא הניחו לי להירדם.
לפניך נגלו כל תעלומות
והמון נסתרות מבראשית
עומדים בשורות מאווים, חלומות
טרם נפגעתי פיזית ונפשית
כי אין שיכחה לפני כסא כבודך
הכל גלוי וידוע לפניך השם
שימה דמעתי בנאדך,
ל”שנה טובה” זכנו להרשם.
פתח את ספר הזכרונות
ויהיו נקראים לפניך כל המעשים.
אל תפן אל הטעויות והזדונות
כי בצלך אנו חסים.
לקוראות ולבני משפחותיהן
שנה טובה ומבורכת
שנת בריאות, סיפוק,
כח וס”ד.

שכם בן חמור

זכור אל תשכח את אשר עשה…
בעוד כמה שעות יכנס יום הדין. נעמוד שם כולנו, בטור ארוך ומסודר. את, אולי תכנסי לפני והיא אולי אחרי, ואיכשהו נעבור.
ונראה שם , בעין הרוחנית, את מה שנכתב בספר ומה שעתיד להכתב בו. ברגע הזה שאת עומדת, רואה, תצעקי לרבש”ע “זכור אל תשכח”. מחכים שם לזעקה שלך. זקוקים לה מול אימת הדין. זכור את כל
רגעי האימה שידעה אמתך וכל הפעמים שהיא בחרה בחיים למרות שממש לא אוותה להם.
זכור את ההשפללה והבושה והאימה והבדידות והאובדן והסבל והנפילות והתקומות והפחד וכל מה שרק מי שחוותה יודעת לומר.
חז”ל (פתיחתא לאיכה רבה, סי’ כד) מספרים על אבות האומה אשר באו לפני הקב”ה לבקש רחמים על העם. המדרש
מספר שבא אברהם ויצחק ויעקב ומשה. כל אחד בא בבכייה ובתחנונים לפני הקב”ה שימנע כליה מבנ”י. אברהם ויצחק
מעידים על מסירותם למות למען ה’ במעשה העקידה. יעקב מביא את נכונותו להלחם בחירוף נפש תוך סיכון חיים ממשי,
מול אחיו עשיו ומשה רבינו מביא לפני בית דין של מעלה את מיתתו בערבות מואב, טרם כניסתו לא”י. אך בקשתם נדחית
על הסף. בת קול יוצאת ואומרת “גזירה היא מלפני” ואין בכל זכויותיהם כדי לכפר על חטאו של העם ולהביא לגאולתו.
ואז ממשיך המדרש:
“באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב”ה, ואמרה: ריבונו של עולם! גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד
בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי. והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה…”
לא מתתי עבורך אבל חייתי בשבילך! אמנם לא מסרתי נפש בשביל למות, אבל מסרתי נפש בשביל לחיות וכי לא נחשב הדבר בעיניך???
מיד “נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן”.
בשבילך שורדת, נידון העולם ברחמים! עבורך נקרעים גזרי דין! את זו שיכולה לקפוץ ולומר גם שקנאתי בישני-עפר המשכתי לחיות עבורך. כל בוקר פקחתי עיניים שלא נעצמו בליל אמש ונאבקתי במחשבות אודות המוות, כבשתי דכאון, והתגברתי מול חוסר המעש וקמתי ופעלתי ונאבקתי ונצחתי ולא תצטרכי לומר עוד – – –
ומיד יתגלגלו רחמיו! כי מי שתפסה באומנותה של רחל ובוחרת לחיות על קידוש ה’ ראויה להטות את כל העולם כולו לזכות!

שכם לשכם

זכרנו לחיים – תזכור אותנו לחיים שיש בהם זכרונות שניתן להתרפק עליהם ולא
להתפרק מהם.

השארת תגובה