שורדות כותבות מנסיונן:

“העבודה היא חיינו” זו קלישאה מהדור הקודם שמתאימה מאד גם לדור שלנו. לא מעט משעות היום אנו מעבירות
בענייני עבודה: בדרך לעבודה, במסגרת העבודה, בדיבורים על העבודה, במחשבות, בהכנות, בקניות מהכסף
שקיבלנו מהעבודה, בתפילות על התפקיד בעבודה, ובעצם במה לא?? בכל זאת אין בית ספר לכישורי עבודה ואין
מרכזי לימוד המקנים תואר “עובדת מצטיינת”.
אני חושבת על בנות/נשים ששיתפו אותנו כי הפגיעה הייתה בתחום העבודה ומוטרדת. לא מלמדים בנות מהו שיח
הולם בין דרגות שונות בצוות, בשום מקום לא עושים מבחנים בנוסח: בחרי את המשפט המתאים במצב מסוים. ואין הוראה מפורשת שאינך חיבת להקריב את גופך ואת חייך לטובת מציאת חן.
בספר “נשים וגברים בעבודה” מנסה הסופר לתת כלים להבחנה בין תקשורת עניינית מקדמת עבודה לבין תקשורת
חודרנית העלולה להתפתח לפגיעה בעובדת ובאיכות תיפקודה. לא משנה לאיזה מגזר את שייכת, תמיד טוב שתדעי, מה מתאים לך ומה לא, מהן השאלות שאת לא עונה עליהן ומהו הגבול שאת מציבה לעצמך.
מן הפן הזה, אני חוששת יותר לעובדות החרדיות במסגרות חרדיות שעובדים בהם גברים ונשים, מאשר לעובדות
החרדיות במסגרות חילוניות. זה לא שבמסגרת כללית יש פחות סכנה וזה לא ששם אנחנו יודעות תמיד מה לענות
ואיך להתנהג ומצליחות לבצע את אשר נחפוץ, אלא דווקא בתוך המסגרת החרדית במקום בו עובדים נשים וגברים,
נראה לכל אחד מן הצדדים שהגבול ברור וידוע ופחות צריך להקפיד עליו.
אני שומעת על מנהל חרדי המציע לעובדות “טרמפ” ברכבו ובדרך השיחה גולשת לפוליטיקה ולסתם עניינים
משפחתיים. על “רב” במסגרת חינוכית שמוצא דרך לשוחח בנושאים אינטימיים עם הצוות והן ללא מודע מתחרות על תשומת הלב שלו. על אישה חרדית שהקולגה שלה, חרדי גם הוא, מחמיא לה על פריט לבוש מסוים, ואפילו על ערב גיבוש בו יושבים במעגל “חברי” גברים ונשים יחד ו”מבלים” במשותף.
“התקבלת לעבודה? עכשיו תהיי נחמדה, אינטליגנטית ונעימת שיחה, האומנם????
לחלק מהקוראות, יהיה צורך גדול לנסח כלל שיסביר את התופעה המסוכנת הזו. יהיו שיגידו שהנשים אשמות. אחרות יאשימו את הגברים, הורים יאשימו את מוסדות הלימוד, ובפועל האשמה לא תבלום את הפגיעה.
מה שדרוש כאן זה ידע. ידע = כח.
ראוי שאישה תדע שעליה לומר “לא מתאים לי” גם במחיר של ויתור על קידום בעבודה, כי מוגנות אישית קודמת
למוגנות כלכלית.
וראוי שאישה תדע שהאינטואיציות שלה לא מטעות, ולקול הפנימי שלה יש מקום, וראוי שגם אנחנו נדע מה
משמעותה של פגיעה כזאת, מהו בית שהתפרק בגלל קשרים לא הולמים ומהי אישיות יציבה שהתפוררה כשבעל
הסמכות מחק את רצונותיה ופגע בה.
השבוע יחול חג השבועות הבעל”ט, בחג זה נוטלים חלק כל מי שזכה בתורה “ונשים במאי זכיין?” בכך שהן מסייעות
לבעליהן בלימוד תורה, יוצאות לעבודה למרות מטלותיהן הרבות בבית ומסיעות בפרנסה למרות שמצד הדין הן
פטורות מכך. להן,לכן, מוקדש בהערכה הגליון הנוכחי.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

הטרדה – התנהגות אשר נתפסת אצל האחד כניסיונות חוזרים ונשנים ליצירת קירבה, עלולה להיתפס על ידי האחר
כהטרדה. הטרדה יכולה להתקיים ע”י גבר או אישה, אך רווחת יותר כלפי נשים.
חלק מהנשים אינן מדווחות על הטרדה, מחשש שמא לא יאמינו להן, חלקן מתוך בושה שלא היו
מספיק חזקות למנוע את ההטרדה, חלקן חשבו , בטעות, שעצם הגדרת הפגיעה כהטרדה, משפילה. (“זה היה אמור לא להשפיע עלי”) וחלק מהנשים אף חוששות שיאשימו אותן בהתנהגות בלתי הולמת, שמא ההטרדה באשמתן.
חשוב לציין, שהחוק הפלילי קובע עונשין להטרדה. החוק קובע שאפילו והנטרדת התנהגה באופן שהיה מזמין הטרדה, המטריד עדיין חייב בעונש.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

דווקא היום, ערב מתן תורה, בו מהדהדת השאלה “נשים במאי זכיין”
והתשובה היא לסייע בלימוד התורה כשאחת הדרכים היא ליטול חלק
בפרנסת המשפחה, רצינו להעלות כמה שאלות בהקשר עובדת-שורדת:
1) כאשר התפקוד בעבודה נפגע בעקבות התמודדות נפשית, האם מומלץ
לשתף את הבוס, המנהלת או המעסיקה?
לרוב מנהלים מגלים חמלה/סבלנות לשורדות או שמא הן מסומנות בתוויות
לא מחמיאות שבעתיד עלולות להזיק לקידומן בעבודה?
2) לתפקד או לנוח? לדרוש מעצמי את המקסימום, או להרפות? זו שאלה
שמתמודדות עמה שורדות רבות. מצד אחד התפקוד מחייב חיבור למציאות
והסחת הדעת מהסבל הנפשי הוא הכרח, מצד שני השאיפה לתפקוד מלא
והקצאת מירב המשאבים לעבודה מביא לעיתים לייאוש, אכזבות ותופעות
לוואי נוספות.
איזו דרך עתידה להוביל לאיכות חיים טובה יותר?
קוראות יקרות,
אתן מוזמנות לשתף אותנו מניסיונכן, להעלות הצעות, שאלות, תגובות ולתת
זו לזו שכם ותמיכה. בהזדמנות זו אנו מבקשות להודות למגיבות
ולמתמודדות האמיצות שנוטלות חלק פעיל בשכם.

משכני אחריך

רות,
מה לך מחפשת בבית חמותך
וכי אלמנה, עקרה, עוזבת מלכות?
להפנות עורף היתה זו זכותך,
טבעי שתשאפי לחיות חיי נוחות.
איך בחרת לדבוק בנעמי
ואת ריקה מתשובות?
מאין הכח לומר: “עמך הוא עמי”
כשבזכרונך עוד צרובות השנים
הטובות?
מי לחש באוזנך שתהיי לאם דוד
עד שננסך בך האומץ להתחיל שוב?
איפה למדת: “…רחמנא לטב עביד”
הרי ידעת שבעלך לעולם לא ישוב….
חשבת שירדת
ובעצם עלית
אובדנים הרבה ידעת,
אבל נצח קנית
כשהעולם סגר עליך,
היית לשורדת.
ואני אחריך
עד היום מ ת מ ו ד ד ת – – –
ולמחר שתבוא עת הגאולה
ישאל בנך בתדהמה גדולה
בנותי אתן כאן גם שנותרתן בלי כלום?
רוצו אלי, עתה עת תשלום.

שכם בן חמור

עדות אישית: (תודה למאירה ,שם בדוי, על האומץ לשתף)
בת 22 הייתי כשעקרתי מהמרכז לפרבר חרדי. לאחר ההסתגלות הראשונית וההתאקלמות בשכונה פניתי לחפש עבודה.
שתי שיחות טלפון ושלוש ראיונות והתקבלתי כמשווקת מודעות לעיתון חרדי מתחיל. אולי כאן המקום לספר שמאז היותי ילדה, התנסחתי בבהירות ובאופן משכנע. יכולת הדיבור היתה אחת המתנות הבולטות שלי ושמחתי שאוכל להשתמש בכישורי השכנוע שלי בעבודה בעלת בונוסים גבוהים.
נרגשת הגעתי לעבודה ונגשתי ל”קוביה” שהכילה שולחן צר, עמדה טלפונית, מחשב ושתי כסאות.
בשבוע הראשון המנהל האזין לשיחות ופעם ביום, נכנס ל”קוביה” בה ישבתי וסיפר לי מאין בא ולאן הוא חותר להגיע.
חודש לאחר מכן, כשהעיתון הוסיף שני עמודי צבע וההתפתחות נזקפה לזכותי, קיבלתי תוספת של 5% במשכורת.
שלושה חודשים עבדתי ונורה אדומה זעירה וחמקנית – נדלקה.
הגעתי עם בגד חדש למשרד. חולצה מכופתרת, חצאית אמצע. לא שום דבר יוצא דופן או קיצוני. המנהל שמיד עם הגיעו עבר לידי, טרח לומר שהבגד מאד הולם לי. אח”כ, הוא בקש שאכנס אליו למשרד להביע את דעתי בנוגע לתוכנית העסקית שהכין. אל תשפטו. החליפה שלו היתה בדיוק כמו זו של בעלי, של הרב השכונתי של הורי ואחי ושל כל מי שאני מכירה. הוא היה קובע עיתים לתורה, אברך שנחשב להגון וישר ודי היה בכל אלו בשביל לכבות כל נורה, גם אם היא אדומה…
לפני כחודשיים החלו לפעול בתוכי אזעקות ואז כבר לא יכולתי להתעלם.
“את יודעת” כך הוא פנה אלי ישירות, אגב סגירת הדלת בחדרו, “אני חושב עליך הרבה ורציתי לומר לך ש…:”
התקרה לא צנחה וברק לא האיר. ישבתי כאילו כרגיל וכמו נהג ברגע אחרון לפני התנגשות, הסטתי בחדות את השיחה. יש דברים שאפילו לכתוב אותם לא מתאים. יצאתי מהחדר כבויה, מבוהלת, דואגת ומבולבלת.
“תרגעי” ציויתי על עצמי. “מה הוא בסך הכל אמר… וחוץ מזה את זוכה לקידום, תביאי יותר משכורת, בעלך יוכל ללמוד יותר בשלווה,
הוא גם בוס חרדי ויש לו אישה ויש לו ילדים…..”. “אבל מצד שני”, קול פנימי לא הרפה: “לעולם לא הייתי רוצה שבעלי או אי מי יהיה
מודע לדברים שהוא אמר, ומילים שלא ראויות להיאמר בקול גם בשקט מוטב שלא יאמרו”.
באותו רגע הבנתי היטב מהו המונח “אמביוולנטיות”. שתי קולות, אלף סיבות לכל קול, ואישה אחת שיצאה לעבוד כדי לעשות את תפקידה נאמנה. אין עדיין סוף, אשמח אם מישהי מכן תכוון אותי מה לדעתכן נכון לעשות, העלאת הנושא למודע יסייע בידינו לפעול כראוי.
יש לי גם בקשה, אל תנסו לעשות לי ניתוח אופי או מדידת יראת שמים. למדתי בסמינר חרדי, גדלתי בבית בו הורי הינם עובדי ה’ ומעולם לא התלבשתי פרובקטיבי וגם בשיחות עם הבוס ניסיתי להסתיר את יכולותי המילוליות כדי למנוע כל רמז לקירבה.

השארת תגובה