שורדות כותבות מנסיונן:

יש לי בעיה עם הבטחות.
כשאומרים לי: “את תרגישי יותר טוב, מבטיחה לך” העיניים שלי לא מצליחות להסתיר את האי-אמון שיש לי.
למה? כי שבעתי מהבטחות שלא תמיד מממשות את עצמן.
השבוע מצאתי אסמכתא לאדישות שאני מגלה להבטחות: “ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה” (שמות ו,ט) מ“ר מבטיח לגולי מצרים גאולה, אך הם, חיים בקוצר רוח וכורעים תחת עבודה קשה עד שאפילו לשמוע הבטחות הם לא מצליחים.
כמה פעמים הבטיחו לך שיהיה לך טוב? שתחזיקי מעמד ועוד מעט תראי את הישועה? שכבר כבר את יוצאת מהדיכאון שנכנסת אליו ??? יהיה טוב, מבטיחים לנו. אבל אנחנו, אנחנו לא מצליחות לשמוע את זה. גם שבוע שעבר הבטיחו וגם שנה שעברה גם כשהייתי קטנה וגם כשנהייתי גדולה ואני לא מאמינה בהבטחות.
מ“ר מכיר בתופעה הזו ופונה להקב”ה: למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני והצל לא הצלת את עמך” הרעה המצוינת בפסוק היא אותה הבטחה שניתנה לישראל ולא מומשה. למה בכלל שלחת אותי לומר לישראל שאני עתיד להצילם אם לא היטבת עמהם? זה בעצמו נתפס בעיניהם כקשה וכרע. פיתוח ציפיית החופש אצל עבדים, מסכנת אותם ומרעה להם, אז למה זה שלחתני???? והם מצידם, הם אפילו לא מאמינים למשפטי התקווה שאני מרעיף עליהם, לא מאמינים שיום יבא ויהיה אחרת, הם לא מוצאים בתוכם אנרגיה לתחזק את החשיבה החיובית. אז אולי עדיף שלא אטע בהם תקוות שווא?
הרבה מדרשי חז”ל מובאים על תגובת הקב”ה למשה. אך הרשו לי להשאר בסוגיית האמון, היא זו המטרידה אותי.

אם לצמצם את השלכות פגיעה מינית למילה אחת ניתן לומר שהאמון נפגע. קשה לנו להאמין לעצמנו, לאנשים ולטוב שאולי עתיד עוד להיות. להיפגע זה כמו להיות במיצרים = כמה מיצרים: מיצר מחשבתי, מיצר של סבל פיזי, מיצר של עומס רגשי, מיצר של בדידות, הרבה מיצרים. וכשנמצאים במיצרים קשה לתת אימון.
אז מה בכל זאת החזיק את ישראל בגלות של אז? מה בכל זאת מחזיק אותך בגלות של היום?

רוצה באמת לדעת? למרות אי האימון, נשאר בך זיק של אמונה….
אמנם קשה, אבל כל עוד נשאר לך גרם, גרם של אמון בעצמך זה מחזיק אותך עד לרגע הגאולה.

בפרשה שקראנו שבוע שעבר למדנו על גזירת פרעה. פרעה מצווה על כל הנשים להשליך את בניהם ליאור. ילדת? מזל טוב! קחי את בנך והיפרדי ממנו. מזעזע. לכאורה זה עונש אכזרי ביותר. אבל מי שמסתכל במפרשים רואה שזה בלבד לא היה מספיק בשביל להשמיד את עמ“י. כי עמ“י מתקיים בזכות הנשים וניצול בזכות הנשים, וכל עוד הן בחיים יש עם!
וכי פרעה לא ידע שכדי לכבות את הזיק של העם הזה עליו להמית בנשים????
אומר האור חיים שפרעה ידע גם ידע, ולכן פגע בנשים. כיצד? תקראנה מה אומר האור החיים על המילים “את כל הבת תחיון”:
“והרי בבנות נגרמת ישועה, ולמה השאיר את הבנות בחיים? עצה חכמה יעץ פרעה והוא, כי באמצעות שלא יהיו זכרים יתרבו הנשים
והאישה – ‘טב למיתב טנדוּ’, (היא רוצה זוגיות ויהי מה) …מני שאיננה יכולה להיות לבד…”

נשים בטבען מתקשות להיות לבד. למה? כי הן מחפשות לתת אמון, להישען, אם לוקחים להן את המשענת ופוגעים להן ביכולת לתת אמון – פוגעים בהן באופן הכי קשה. לתת לאישה להיות לבד ללא משען, ללא תמיכה, (ללא שכם…) לקלקל לה את האמון בעצמה ובסביבתה, כל זה לבד מספיק כדי להכחידה!
הסוף הוא ניסי, כמו כל הנשים שלנו שמעוררות נס, שמביאות לנס. שהן בעצמן נס. יוכבד מקשיבה לדברי מרים זוכה לבן כמשה והוא יחד עם הנשים הצדקניות מביאים לגאולת מצריים. זיק של אמון בשליחות שהיא מסוגלת לבצע גורמים לה לפעול ולהניע את גלגלי ההצלה.
זה הסוד שלנו כנשים ואולי זה גם התפקיד שלנו, לתת שכם, לסגל לעצמנו אמצעי תמיכה ולהשאיר את ניצוץ האמון בוער. ניצוץ אחד שלך ידליק את אש הישועה.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

אמון – מושג שפירושו הרבה מעבר להאמין להבטחות של אנשים.
האמון הראשוני, הבסיסי, מתהווה בין אם לתינוק. ילד נולד כביכול בתוך בועה אוטיסטית: לא מתקשר בכלל, לא מחייך, לא יוצר קשר עין. האמא, בעזרת החמלה שלה, האהבה הבלתי פוסקת והרגישות לצרכים שלו, מזמינה אותו להתחבר לעולם וליצור קשר אישי איתה. התינוק ייפרד מהבועה שלו, אם אמא משכנעת להאמין לה שמסוגלת לספק מוגנות .
אותו קשר אישי עם האם, הוא הבסיס לכל הקשרים הבינאישיים שהילד יוצר בהמשך דרכו.
להאמין זה להרגיש, יותר מלדעת, שהזולת מוכן להקדיש מזמנו לפענח מה עושה לך טוב, וכיצד מגנים מרע.
גישה לא שיפוטית, לא מאשימה, אמפאתית ומכילה, בד”כ משיגה מטרה זו.
לפעמים פוגשים אנשים, שלא מסוגלים לתת אמון בבני אדם. בד”כ הם אלו שלא זכו אי פעם לרכוש אמון בעולם, או כאלו שרכשו, אך איבדו.
דמות אם, שלא מסוגלת להתפנות למלאכת “יצירת אימון”, על רקע מצוקות שלה, (חוסר בשלות רגשית, או על רקע נסיבות שלא תלויות בה כגון שחלתה במחלה פיזית) מפקירה את התינוק וגוזרת עליו קשיים בתחום הבינאישי בכל גיל, אך ככל שהאירוע מתרחש בתחילת דרכו, הטראומה פוגעת באמון.
האם משיגה אמון, כאשר מנסה בעמל רב לשכנע את התינוק, שהעולם מקום בטוח. אף שמצליחה, מספיק אירוע אחד משמעותי, או רצף של אירועים קטנים, בו מוכח לילד שהמבוגרים בעולם אינם מגינים, כדי לפגום באמון שיש לילד בעולם ולגרום לו להחליט, שלא יסמוך שוב על אף דמות בוגר.
הוא יזהר לא להתקרב ובודאי לא ליצור קשר אינטימי עם הזולת. החרדה שמא יתאכזב שוב, מכתיבה את הקשרים הבינאישיים שמוכן ליצור.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

ש. כיצד אמורות נפגעות לשפוט מי ראוי לאימון?
ש. שורדות עלולות לחוות את האימון ככלי מסוכן, לא פעם הפוגע הוא דווקא מי שנתנו בו אימון? כיצד יגשו לטיפול?
ש. האם יש טכניקות לביסוס האימון

ת. עיקר הטיפול בנפגעות סובב סביב הציר של אמון. אנחנו יודעים שפגיעה מינית הופכת להיות טראומטית במיוחד, כאשר הנפגעת הכירה את הפוגע, וחמור מזה, שהפוגע היה אדם בו נתנה אימון. להרבה נפגעות, הפגיעה הפכה את העולם ממקום מוגן, למקום מלא סכנות ואנשים מסוכנים. האמון הבסיסי באנושות מופר ככל שהאמון בפוגע היה חזק יותר.
שורדת טראומה מינית, זקוקה יותר מכל דבר אחר, לדמות טיפולית שלא תבגוד בה שוב. פסיכולוגית חייבת לקבל בהבנה, את הבדיקות שהמטופלת עושה כדי לבדוק אם היא ראויה לאמון. סודיות מקצועית תמיד חלק מדרישת התפקיד של איש מקצוע, פה קל וחומר. היכולת להכיל לא רק את הזוועות שהשורדת חוותה, ללא האשמה ושיפוטיות, תמיד חשוב, אך כאן המטפל חייב להישאר קרוב, אמפאתי, לא מאשים, גם כאשר השורדת מעמידה אותו במבחן של אמון, או ברגע של פאניקה בורחת מהטיפול, כי חוששת שאי אפשר לתת אמון במטפל.
אין טכניקות לביסוס אמון, או דרך לקצר תהליכים. יחסית, הטיפול ארוך, בגלל הצורך לבסס אמון לפני שהשורדת תרגיש בנוח לחלוק זיכרון או חוויה קשה, שחלק מהקושי כרוך בהפרת אמון.

משכני אחריך

שמי אירופה מכוסים בעשן המשרפות,
יהודים זועקים את “שמע”
ופתאום שפתיים לוחשות
“אני מאמין” ויהי מה.

עבר שם איש הס.ס.
ושאל בבוז: “מאמין במה”??
ענה היהודי בלי להסס
ש”יתגדל ויתקדש שמא רבה”

צלף בו הגרמני:
“ועכשיו על אמונתך תוותר?”
השיב היהודי: “כשקשה לי
אני מאמין עוד יותר.”

שכם בן חמור

תו אמון הציבור.

נשמע אולי מופרך, אבל יש כזה דבר.
למען האמת מדובר בארגון המעניק תווים לעסקים הוגנים והגונים שהצרכנים יכולים לקנות בהם בתחושת בטחון.
בואו ננסה להשאיל את המושג הזה ולהשתמש בו גם כלפי אמון בין אנשים:
אחד הפרמטרים הקובעים את קבלת התו הוא היכולת של עסק להקשיב לתלונות הציבור. עסקים המעוניינים ב”תו אימון הציבור” צריכים להוכיח שהם מאפשרים ללקוחותיהם להעיר, לסרב, לבקר, להתחרט על עיסקה (בתנאים מגבילים, בכל זאת עסק…) וכד’

קחו טיפ קטן מהעולם העסקי המחלק “תוים”: אם מאוימים מקשר, ולא יכולים לחשוב על הבעת התנגדות (בשפה מתאימה) או שיקוף מורת רוח (באופן ראוי) אי אפשר לקבל את תו אמון הציבור. יש בעיה עם האימון בין הצדדים.
זה לא יכול להיות שהקשר יתקיים רק כאשר את חכמה, עירנית, חדה, סובלנית, מקבלת, נכנעת (מחקי את המיותר)
קשר שאפשר לתת בו אימון הוא כזה שאת בטוחה בו שיחזיק גם כשאת מרגישה צורך להעיר, לומר את האמת גם אם היא פחות נעימה, לשתף בהצלחות שלך או בכישלונות (קורה לכולנו… מבטיחה…)
אמון מתבטא ביכולת של שני הצדדים להחזיק בקשר על אף הכל.

לצערי, לא מחלקים תווים לאנשי ציבור הראויים לאמון, אבל כן חולקים איתם תווי נגינה וצלילים שונים, אם את חרדה לשנות את תו הנגינה שלך – את הצליל אותו את מביאה לקשר, האמון ביניכם לוקה בחסר.

ניתן לרכוש אמון, לבנות אמון, ניתן הכל. זה בתנאי שאת נותנת אמון בעצמך שאת ראויה לאמון ולקשר!

השארת תגובה