שורדות כותבות מנסיונן:

דחינו את הוצאת הניוזלייטר עד הרגע האחרון של חשוון, כי רצינו לכתוב על גשם, ואין.
גשם זה תקווה. זה נקיות. זה סמל להמון חוויות של התחדשות ותקומה. כשיש גשם אפשר לכתוב על גדילה ועל הטל ועל הרגע המפעים בו השמים נותנים והארץ מקבלת. אבל בינתיים צחיח, אין גשם, אין התחדשות. אין פריחה. וזה כ”כ מתאים למה שאנחנו מרגישות לפעמים, כ”כ משקף מה שקורה לנו בתוכנו: מתפללות לגשם, למקור כח, מפנות מדף לבגדים החמים קרי: מתארגנות ומקוות לימים יפים יותר, ונמצאות כל הזמן בעמדת המתנה, מחכות לטל תחיה ולאו דווקא זוכות לו.
הראשון שמצא את עצמו מאה עשרים שנה בעמדת המתנה, היה נח. נח ממתין שבני דורו יחזרו בתשובה והעם יזכה לגשם מיטיב במקום מבול מחריב. הוא ממתין עשר שנים ועוד עשר שנים ועוד עשר שנים ועוד עשר שנים… ומלמד אותנו מה עושים כשנמצאים בעמדה כזו: בונים תיבה = מתעסקים במוגנות!
מאה עשרים שנה מצליח נח לשמר את התקווה ע”י בניית התיבה. וכשמגיע רגע המבול, הוא נכנס פנימה, הוא וכל מי שהאמין בכוחה של המוגנות הזו, וניצלו.

אפשר לשרוד אם משמרים תקווה ומכוונים למוגנות. נוכל להתגבר אם לא נוותר על “שכם”, אם לא נקל ראש בכוחו של הביחד ואם לא נעצים את הרגשת הלבד.
מי שמתעסקת כל הזמן בחסרון הגשם והחיות, בעל-כורחה תטעם מהאכזבה. אבל מי שמתעסקת בתקווה, בקיום, בצמיחה, ב”איך אפשר למצוא מקור מים עד בא הגשם”, ברגע האמת המוגנות תעמוד לה ובימי סער היא תוכל להיכנס לתיבה הזו ולהינצל.

לא קל לבנות תיבה כשכולם מסביב לועגים והקולות הפנימיים מטילים ספק במידת יכולתה להציל. אבל תיבת נח היתה כזו שנותנת לנו השראה מה עושים כשבא מבול, כשהנסיונות שוטפים ומרגישים בפתחו של חורבן: בונים מקום בו אפשר להתאגד יחד ונכנסים לשם.
התיבה היתה המקום בו נתנו ידיים כדי לא לטבוע ושכם הוא המקום בו אנו נותנות כתף כדי לשרוד.

הלוואי שהעיסוק בתקווה ובמוגנות יקנה לך תחושה כזו ונזכה להחליף את מבול הנסיונות בגשם של ברכה.

בברכת משיב הרוח ומוריד הגשם.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

תקווה – היכולת להסתכל על חצי הכוס המלאה ולצפות שתרחישים חיוביים ימשיכו למלא את אותה הכוס.
קל ,נכון?
האם הקו החוצה את האמצע, קובע אובייקטיבית, את התקווה לעומת הייאוש?
החיים הם תמיד מאבק בין תקווה לייאוש. ביום יום, יש כ”כ הרבה התרחשויות, חוויות, ואירועים, אנו מוצאות את עצמנו נזרקות ברגע ממצב רוח של תקווה, לייאוש תהומי.
רגע אחד ממש בנס אני משיגה את האוטובוס, ואני באופן ממשי מרגישה את ההשגחה הפרטית, וכן, “ה’ רואה בעניי”, וכו’, ואז קצת נרגעים, נרדמים באוטובוס, ו-מפסידים את התחנה..ועכשיו מה זה????
התקווה והייאוש מתנצחים כל הזמן אחד עם השני. זה מושך לצד זה, וזה מושך לצד השני.
נראה לי נכון לומר שהתקווה היא תולדה של כוח.
הרכבת הרים שמאפיינת את החיים של אלה שנפגעו בזמן כלשהו בעבר, תמיד מתסכלת. ככל שיש יותר כוח, עולה היכולת להכיל גם את הירידות ברכבת ההרים, וגם את העליות. כשיש כוח לשאת את התסכול של חיים בלונה פארק, יש תקווה.
נורא חשוב לזכור את האירועים הקטנים שפעלו לטובתנו גם כשמאחרים לעבודה, כי מפספסים את התחנה הנכונה וגם כשהיאוש מושך לכיוונו.  כי זה מעורר את התקוה ומעמיד אותה בחזית מול היאוש. כשהתקווה נוכחת בחזית, נשרוד. 

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: איך משמרים תקווה במצב של אי ודאות וחוסר אונים, בלי להסתכן באכזבה חריפה??
ואם מקווים אך חלילה מתבדים, איך לא מפרשים את האכזבה כדחייה או עונש????

תשובה : נדמה לי שתקווה מושפעת מחרדה. “אוי לי אם אקווה ואתאכזב….”
התקווה היא חלק ממנגנון החשיבה האנושי. גם אם תנסי לדכא אותה, יש סיכוי סביר שהיא תמצא דרך לפרוץ. כולנו מונעים ע”י החשיבה ולכולנו יש קושי להתנתק משאלת העתיד “מה יהיה”. כמו כל המחשבות הכפייתיות, שאלות של “מה יהיה בעתיד” יכולות להעסיק אותנו שעות! אפשר להתכרבל בתוכם, לחלום בהקיץ עליהם, ואפילו להתנחם במן מחשבות מוכרות שאין להם תשובה. לעיתים הן  הופכות פשוט להרגל.
את העתיד, אף אחד מלבד הקב”ה לא יודע. ואנו נדרשות לגייס כוח, רצון ואומץ לוותר על שאלת ה”מה יהיה” ולעבור לחשיבה חיובית שתשמר את התקווה.
זה נשמע לי כ”כ הגיוני, כ”כ נורמאלי וכ”כ אנושי, לפחד, לעזוב את המוכר והמורגל אבל אולי לרגע נרשה לעצמנו לשאול: “מה באמת יהיה אם נתאכזב”????
הסיכון הוא להרגיש דחויות. הרגשה שפוגעת בדימוי העצמי, בחיוניות ובתוכניות העתידיות שלנו.

האמת האמת היא, שלהיות דחויה זו הרגשה שאפשר לשנות. אפשר להתאמן שמחשבה זו לא תעלה מיד כשמתאכזבים. בשביל זה צריכים לקחת נשימה עמוקה ולשחרר את המחשבות האובססיביות ( של מה יהיה?) ועוד נשימה עמוקה כדי לפעול ולזוז מהתהום שיוצרות המחשבות.
קיוית והתבדית? אל תשבי פאסיבית. אספי מעט כוח וצאי לטיול רגלי, לכי לספרייה והוציאי ספר משעשע, הצטרפי לחוג קרמיקה שמזמן חשבת להצטרף, קחי ליד כלי נגינה ובזמן שאף אחד לא בבית, תתאמני שוב. גשי למחשב, כתבי לנו בשכם על הכעס והתסכול שלך או על כל דבר אחר, שישחרר אותך מתחושת הלבד (אנחנו קוראות כל מה שאתן כותבות ותמיד מגיבות)…..עזבו את העיסוק בעתיד. ההווה מלא באפשרויות, התמקדו בו.

ולכל אלה שקוראות את כל הרעיונות ואומרות לעצמן, “כל זה כבר נסינו” או אין לי כוח להפוך ליותר אקטיבית, תדענה, יש תקופות של יובש. תקופות בהם יש רק קצת טל שבקושי מפעיל את הגוף. מצליחים לעשות רק את המינימום. זה בסדר, זה קורה. התקווה היא כמו דלק, נוסעים? – הוא נגמר! נגמר? ממלאים שוב!
המטר, והברכה שמגיעה איתו, יטעינו את הבטריות. קשה לחכות. רק המוח זוכר שאחרי הקיץ מגיע החורף. אבל אנחנו כאן כדי להזכיר זאת אחת לשניה שוב.

“משכני אחריך”

אם “שחת כל בשר את דרכו”
ואבדו בני אנוש את כבודם,
טרוד אדם במצוקתו ומאבקו
ואת נדרשת ליזע דמעות וגם דם

הימשכי אחרינו, ל”שכם” הכנסי
זו התיבה של המאה הזו.
את ‘כח הביחד’, בואי נסי
הפוגעים, בעיני ה’ כבר נבזו.

חכי ותראי איך יבא יום הגמול
בראש הפוגע ינחת המבול,
דמעותיך יפתחו ארובות
ואת תוכלי להמשיך לקוות.

עוד תשוב היונה והמים ישכו
ולא תהיי עוד מתחבאת ומתענה,
גם אם את הגוף אולי הם לקחו
ברוחך, את הדור הבא את בונה!

שכם בן חמור

כשעוסקים בתקווה לא פלא שהפסוק “ולמלשינים אל תהי תקווה” תובע מאיתנו להבינו ולהתבונן במשמעותו עבור השורדות.

מבלבל!!!
למה שלא נלשין על מי שעשה לנו כ”כ רע? למה שלא נמצה איתו את הדין??
ולמה מי שפגע לא ייענש? מתאים לאחל למי שפגע, שיסבול מאין תקווה, לא למי שנפגע ומבקש למנוע מהפוגע לעשות זאת שוב.  כדי לקבל את הכח לתבוע את הצדק על פי גדרי ההלכה צריך להבין מהו מלשין עפ”י היהדות:
מלשין = המגלה לשלטונות על חברו שעבר על חוק שאינו מתנגד לדת ישראל, וזאת כדי להרע לחברו.
אסור להלשין על אדם שבנה מרפסת כי אין איסור הלכתי כזה. אסור לספר על שכן שפתח בביתו חנות כי אין לאו בעניין. אבל כל המספר לשלטונות על אדם שעבר על הלכה שהיא גם חוק מדינה, לא נקרא מלשין! 

היהדות אף פעם לא מסכימה לפגיעה! לא יכול להיות מצב שבו אדם פוגע באחר בשם היהדות והמוסר! ולכן המוסר אדם שפעל בניגוד להלכה, לא נקרא “מלשין”.

לא בכל מקרה אנו מעודדות מיצוי הדין, אבל לאחרונה נחשפנו לעורכת דין חרדית גב’ כענת בן זאב המתעסקת בתיקים של נשים ובנות חרדיות התובעות את פוגעיהם. ההתנהלות נעשית בדיסקרטיות ובמקצועיות. לפניכן קטע מראיון שהתקיים בעבר.

משאלתכם – שאלות מהקוראות, תשובות מאנשי מקצוע העוסקים בתחום.

גב’ ענת בן זאב

ציטוט מראיון קודם שהתקיים ב2/2013

מי פונה אליך?
“לרוב נשים בוגרות ונשואות, שמחליטות להתלונן על משהו שארע בעברן. אלה נשים שמרגישות שהיום יש להן על מי להישען ומקבלות אומץ להתמודד. עדיין לא הגיעו הורים לילדים או מישהי שנפגעה מינית בימים אלה”.
גם בן זאב לא מצליחה תמיד לשכנע את הנפגעות שמגיעות אליה להתלונן. “הגיעה מישהי שסיפרה שבנערותה תקף אותה קרוב משפחה שגר בסמוך. היא לא סיפרה על זה לאף אחד, אבל הרגישה שהיא צריכה לטפל בזה. בינתיים היא החליטה לא להתלונן מפחד הקושי שכרוך בזה”.
מה את אומרת במקרה כזה?
“אני לא יכולה להיות צעד אחד לפני המתלוננת, אני תמיד במקום שלה. אמרתי לה שתעזוב את כל המילים היפות על כך שאם היא לא תתלונן הוא ימשיך לעשות את זה. זה חשוב, אבל לא רק זה. אמרתי שאם היא לא תתלונן היא לעולם לא תהיה מאושרת. זה יפריע לה כל החיים. אבל היא עדיין חוששת”.
מה בעצם החשש הגדול ביותר?
“הבעיה של הקורבן היא שגם אם יאמינו לה, היא תסבול מ”סטיגמה”.  כי היא מסומנת. גם הורה שיודע שהבת שלו הותקפה, מתחיל לחשוב שאולי עדיף לו בשקט בשקט לפתור את הבעיה. כדי לא ליצור כתם על הילדה ועל המשפחה.

המעוניינות להפנות שאלות נוספות לעו”ד ענת בן זאב תוכלנה לשלוח לשכם ואנו נרכז את התשובות בגליונות הסמוכים.

הערה חשובה: 
אנחנו בשכ”ם ממליצות למי שמעוניינת להתחיל במהלך כזה לעשות זאת בליווי פסיכולוגי מקצועי, לפתיחת תלונה יש השלכות רגשיות מורכבות. חשוב שמישהו מהצד יהיה עירני לכך.

השארת תגובה