שורדות כותבות מנסיונן:

בשבועיים האחרונים התקשורת הישראלית עסקה בעניין שנוגע אלינו: מוגנות נשים ונערות, קטינות ומבוגרות. התקשורת סיקרה תגובות של אנשים רבים, ביניהם, הורים, אנשי חינוך, אנשי מקצוע ואומנים. כל אחד ביטא את השקפת חייו במילים שעמדו לרשותו. דבר אחד היה ברור לכולם: א)  הפגיעות חוצות תרבות ומגזר. ב) מספר הנפגעות עולה בכל חודש ומאלץ את כולנו לעשות חשבון נפש נוקב: ”מה את ואני יכולות לעשות כדי למזער את הסכנה הזו”.
במקומות מסוימים הכריזו על חנוכה כימי עיון לנשים ונערות בנושא “הזכות לומר לא” בלי לדעת כמה תואמת ההכרזה לרוח הימים ומעשה שהיה כך היה:
בשנת ג’ אלפים תרכ”ב (לפני 2152 שנה) קמה נערה, חנה שמה, בתו של מתתיהו כהן גדול ואמרה “לא”. והלא שלה היה כ”כ משמעותי עד שעל ידה החל הנס
המדרש מגולל את אכזריותו של השלטון היווני, שגזר על עם ישראל גזרות דת כדי שיתייוון. יהודים שנותרו נאמנים לדתם נאלצו לחפש דרכים לעקוף את הגזרות הללו. בעלי הבתים עקרו את הבריחים מבתיהם, האיכרים מכרו את שוריהם, וגברים נשואים פרשו מנשותיהם. כיון שראו היונים שאין ישראל מרגישין בגזרותיהם עמדו וגזרו עליהם גזרה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיון ששמעו ישראל כך, רפו ידיהם ותשש כחם ונמנעו מלארס. והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות, ונתקיים עליהם ‘בתולותיה נוגות והיא מר לה’ (איכה א, ד) עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי ואלעזר היה שמוכיון שהגיע יום שמחתה הושיבוה באפריון, וכשהגיע זמן הסעודה נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי שלא היו באותו הדור גדולים מהם. וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה [הבגד שלבשה] ורצו אחיה להורגה…. אמרה להם אתם חמשה אחים יהודה יוחנן יונתן שמעון ואלעזר, ופרחי כהונה יותר ממאתים בחור, אל תכניסו אותי אצל ההגמון, שימו בטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם שנאמר ‘כי אין מעצור לה’ להושיע וגו’ (שמואל א יד, ו). ופתחה פיה בבכיה ואמרה: ‘רבש”ע אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקום היום נקמתנו’. באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו: ‘בואו ונטול עצה מה נעשה’. נטלו עצה זה מזה ואמרו: ‘בואו ונקח את אחותנו ונוליכנה אצל המלך הגדול ונאמר לו אחותנו בת כהן גדול ואין בכל ישראל גדול מאבינו, וראוי שלא תלין אחותנו עם ההגמון, אלא עם המלך שהוא גדול כמותנו, ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אחר כך בעבדיו ובשריו, והשם יעזרנו וישגבנו’. חנה אומרת “לא” ואחיה שואבים כח מעוז רוחה ועומדים לצידה. בתחבולה הם מגיעים למלך, הורגים אותו את שריו ואת כל אנשי העיר. ועשה להם הקב”ה תשועה גדולה, ושמעו בת קול מבית קדש הקדשים: ‘כל ישראל נצחו טליא באנטוכיא…’ [כל ישראל ניצחו צעירים באנטיוכיה – ערים תחת ממשלת אנטיוכוס]”
(מדרש מעשה חנוכה, מכ”י מינכען נדפס באוצר טוב ח”א ל”ט, ובית המדרש ח”ה מופיע בי”ד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמוד קפה).

חנה בת מתתיהו מחליטה שלומר “לא” זה המעשה הנכון. היא עומדת רגע לפני נישואיה, ומבקשת מהקב”ה שיסייע לה להעביר את המסר: בנות ישראל לא יכולות להפגע כך. זכותן לומר “לא” ולהתפלל לנס.
באותם ימים זה היה חידוש גדול. קודם כל מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא חשב לומר “לא” לעם כמו יון. היוונים חלשו אז על מדינות רבות ואף אחד מיושבי אותם מדינות, לא העלה בדעתו לסרב להם, עד שקמה יהודיה אחת – חזקה אחת, מאמינה אחת, מנהיגה אחת ואמרה “לא”. ויהי לפלא!
הסיבה שהופכת את מעשיה לנס גדול היא שינוי הטבע. בטבע, האישה היא נכנעת, היא מתקפלת, היא מובלת, אבל אל לנו לשכוח שהיא גם החכמה! וכשחכמתה אומרת לה שלא כדאי להכנע היא פועלת נגד טבעה ואומרת “לא” ובכח שינוי הטבע הזה נעשה לה נס מעל הטבע ועד היום אנו שואבים אור מנס זה.
עורי בת ישראל. את אותה נערה אחת! אמיצה אחת! מנהיגה אחת! שיכולה לשנות טבע ולזכות לנס מעל הטבע. את אותה אישה שבידך לחולל נס “כמו שהיה בימים ההם בזמן הזה”.
חכמתך עומדת לך. יכולתך לפעול בניגוד לטבעך מזכה אותך. בימים אלו את יכולה להתבונן ולבחור באלו תחומים עליך לומר “לא”. פעמים שזהו תחילתו של נס ההצלה.

אמרי לא לפוגעייך, אמרי לא להורסייך, אמרי לא למיאשייך והאירי את העולם בזוהרך!!!

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

אסרטיביות
התנהגות שמפגין אדם כלפי הסובבים אותו, אשר מבוססת בעיקר על סירובו להיכנע לרצון של אחרים מבלי לפגוע בהם, ובמקום זאת לבחור לבטא את אמונתו ולהגן על זכויותיו.
להיות אסרטיבי פירושו לקחת אחריות על חייך ועל בחירותיך, ולא להיות נתון להיסחפות אחר בחירותיהם של אנשים אחרים.

התנהגות אסרטיבית זהו תהליך נרכש שכל אדם יכול ללמוד, לסגל לעצמו ולפעול על פיו כדי להפיק מחייו את המיטב וכדי להעשיר את יחסיו עם הסובבים איתו. אומנם יש דפוסי חשיבה והתנהגויות שהאדם מסגל בגיל צעיר, אפילו תכונות מולדות מסוימות, שמעודדות להתנהגות אסרטיבית באופן טבעי יותר, אך עדיין עיקרה של התנהגות זו היא נרכשת וכל אחד יכול לאמצה.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: נראה כי אסרטיביות מעניקה איכות חיים מסוימת, מה בכל אופן מונע מאיתנו לנהוג ב”אסרטיביות”? “למה לא יכולתי לומר לו “לא”???

תשובה: המושג “אסרטיביות” הוא מושג יחסית חדש המתאים למאה ה-21 , בה מעודדים אנשים לעמוד על הזכויות הפרטיות שלהם למוגנות, איכות חיים, וכו’, מבלי להיות תקפני מדי ומבלי לעבור על אותן הזכויות של השני.
זה אחד המושגים שאולי קל להסביר אותם, אך הרבה יותר קשה לבצע.
נראה לנו שאישיות אסרטיביות יודעת לעמוד על הזכויות שלה ולא לתת לאף פוגע להפר אותן. אך במציאות יש זמנים שהם יוצאים מהכלל ובהם גם האסרטיביים אינם מתנהגים באסרטיביות. אותן נשים שמצליחות להיות אסרטיביות במקומות רבים (כגון מורה שיודעת לבקש ולעמוד על שלה מול התלמידות שלה, או אישה שיודעת לבקש את כספה בחזרה כאשר קונה מוצר פגום) לפעמים משתתקות מול גבר שבהוראה ישירה, או על ידי כל מניפולציה רגשית אחרת, דורש לקבל את מה שרוצה.
הרבה יותר קל להיפגע ע”י אדם המפעיל כוח פיזי, או שולף נשק ומאיים. מאשר להפגע ע”י איומים מילוליים כי כשאנחנו בטוחים שאין ברירה, קל לנו יותר עם עצמנו. יותר קשה, כאשר לא היינו אסרטיביים ואנו מאשימות את עצמנו שלא ידענו איך לומר “לא”.

כל אישה שנפגעת, סובלת מהמאורעות שחוותה, אך הרבה פעמים מתווספת לפגיעה הלקאה עצמית, בנוסח: “הייתי צריכה להיות מספיק חזקה, הייתי צריכה להיות אסרטיבית יותר”. משפטים כאלה רק מגבירים את תחושת החולשה, ה – “אני לא שווה כלום”, התסכול, או: “אני דפוקה”, תורמים ומוסיפים לכאב של הפגיעה.
אתן שואלות מה מונע מאיתנו להיות אסרטיביות? לפעמים זה המנגנון ההישרדותי שלנו. ששבח לקל, עובד טוב.
לא תמיד מדובר על אסרטיביות, אלא לרוב על חכמת נשים והיכולת המדהימה שלהן לשרוד.
מניסיון שלי בעבודה עם נשים שנפגעו, גם בקשה רכה של גבר, איום על אבדן קשר או מוגנות מגבר, פחד שהקשר יתגלה, צורך לרצות, פחד ממחיר שצריכים לשלם, הם לא שונים מאקדח לרקה! גם אז אין ברירה. זה לא העדר אסרטיביות, ולא פגיעה מכוונת באיכות החיים, כשמישהו מאיים עליך – את מאוימת! וכשמאוימים האסרטיביות מפנה מקומה למנגנון ההישרדות.

משכני אחריך

במצרים זו את!
ביוון זו את!
ובאדום תהיי זו את!

את אומרת “לא” לגזרת הלבוש,
ו”לא” לפיתויי הקידמה.
ומשמים אומרים לא לכיבוש
ומשלמים לך פי כמה וכמה!

זו את שהופכת טבעך,
ומושכת אחריך יקום.
עולם משתנה עבורך
וגזרת האויב – לא עוד תקום!

צאי לך היפה בנשים
להדלקת “נר איש וביתו”
יופיך הפנימי כ”כ מרשים
בוראך פורש לך חסותו.

שכם לשכם

כשאתה מאמין ולא מסופק
גם “מעט” מדליק ומספיק.

שכם בן חמור

ישנו מיתוס מוטעה, לפיו הפוגעים הינם זרים לנפגעת, אך חוקרים ומומחים בתחום, מצביעים על ממצאים שונים לחלוטין: ב-83% ממקרי הפגיעה, הפוגע מוכר לנפגעת ברמת היכרות כלשהיא: מנהל, מפקד, מורה, רופא, מדריך, שכן, הורה, או כל קרוב משפחה אחר.  הנפגעת מצידה, אינה מסרבת לפגיעה בגלל מה שנקרא בחוק: ניצול יחסי מרות. ברוח עלון זה אפשר לקרא לכך: חוסר היכולת לסרב ולומר “לא”
מצב בו בעל השפעה כופה על העומדים תחתיו את מרותו נקרא בחוק: ניצול יחסי מרות.
מרות במשמעותה הפשוטה היא שליטת הממונה על הכפיף לו. ניצול של יחסי מרות. נובע מההנחה כי המוטרד יירתע מלהביע אי הסכמה כלפי מי שהוא תלוי בו עקב יחסי המרות. רואות, גם החוק מכיר במגבלה האנושית לסרב למי שכופה עלינו את דעתו.
מה כן תעשי? תגידי לעצמך “אני לא אשמה”! האחריות לפגיעה מוטלת כולה על הפוגע. לא עליך.

בחרנו לעסוק בעלון זה בזכות האישה לומר “לא”. אך כשנמנע ממנה היכולת לומר זאת לפוגע, תאמר לעצמה: “אני לא מסכימה, אני לא אשמה”.
לפחות בתוכך תסרבי לשכם בן חמור ותגלי שלאור משפטים כאלו השכם שלך מתעבה יותר וחזקה יותר.

השארת תגובה