שורדות כותבות מנסיונן:

מה את חושבת כשאת רואה עשרות ילדות בשמלה לבנה המסבירות לך שהן התחפשו לאסתר המלכה?

מאוד נחמד, הא? אבל בתוך כל האידיליה הזו, שמלווה בתחפושות ובמשלוחי מנות, נדמה שאנחנו שוכחים טיפה את עברה של גיבורת הסיפור, אסתר.
אסתר נלקחת לבית המלך. זו חטיפה מוסווית שמטרתה שימוש באישה לצורכי המלוכה. ומרדכי יודע את אשר נעשה והוא מצווה עליה להפוך את הפגיעה לשליחות.
אין בי פליאה על אחשוורוש שעקר נשים מביתן להנאתו. מי שבוחר לו לשר, אדם כמו המן, אי אפשר לצפות ממנו להרבה צדק. אבל יש לי פליאה על מרדכי, מה הוא ידע על התמודדות של שורדות? מאיפה נראה לו שאחרי כל התלאה שאסתר עוברת עוד יישאר בה קול ששואף להצלה?
ואם לשאול על זה בשפה של שורדות: מנין לו ששהייה ממושכת בידיים אכזריות לא תגרום לאסתר לפתח פוסט-טראומה שעלול לאיים עליה ועל עתידה הרוחני והגשמי? כיצד תהיה כשירה להניע את גלגלי ההצלה?

אין זה חידוש שכל תיאוריות הפסיכולוגיה מקופלות בתורת ישראל. אך מדהים למצוא דרך התמודדות לשורדות אף כאן.
מרדכי מגיע מדי יום לשער בית המלך לעקוב אחרי אסתר “ולדעת מה יעשה בה”. אחת ממטרותיו היא לבחון כיצד מתמודדת אסתר. כל עוד היא אוחזת בתהליך ההתמודדות, הגאולה יכולה להתגלגל דרכה. ומהי דרכן של שורדות?
פסוק י”א בפרק ב’ חושף את הסוד: “ובכל יום ויום” – במצב כמו זה שמתמודדת אסתר יש דרך אחת לשרוד: לקחת כל יום ויום בנפרד. להביט על עשרים וארבע השעות הקרובות ולתכנן מה עושים בהם כמו שנאמר בהמשך: “בערב היא באה ובבוקר היא שבה”. מחלקים את השעות ליחידות זמן קטנות ומתבוננים בדרישותיהן המידיות. רק כך אפשר לשרוד אימה.
יום יום מרדכי יוצא לבדוק מה שלום אסתר והאם היא מתנהלת באופן המאפשר הישרדות. הוא שומע מדבריה על מה מוסבים דאגותיה. כל עוד הן בגבול הרדיוס הקרוב הן אפשריות להתמודדות.
כאשר אסתר מבקשת להתמודד עם שלושה ימים ברציפות היא משתמשת בביטוי המדגיש את חריגות הענין ואומרת “ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת” (ד’, ט”ז) עד עתה התבוננתי בכל בוקר מה עלי לעשות, אך לאור המצב החדש אתנהג באופן שונה ואצום עם נערותי שלושת ימים. מה יהיה אח”כ? “כאשר אבדתי אבדתי”… זה שונה מדרך ההתמודדות הרגילה, יש בה סיכון מסוים. אם ילך טוב,טוב, אם לא, לפחות ניסינו…

לא קל “לקחת” כל יום במסע ההישרדות. לא פעם המוח מציב אותנו בפני שאלות העתיד ואין לנו עליהם מענה: “ואם תתמודדי עכשיו מה יהיה בעוד שבוע? ובעוד חודש? ובעד שנה????”
את העתיד אין לנו אפשרות לדעת, אך ההווה הוא חלקת האדמה שלנו. יש לנו אפשרות לקחת פיסות פיסות ולעבד אותן. ומאותה פיסת אדמה שתעבדי ותצרי לך מהן את הדרך, תזכי להגיע אל אותו יום מיוחל “לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם” (ט’, ל”א)  פורים- לש’ פירות. כל אחד בזמן שלו יגיע לסוף הדרך ויקצור את הפירות שנזרעו בכל יום ויום מחדש.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

הימנעות – מושג המתייחס לנטייה הטבעית של כל בן אנוש להימנע מכל גירוי העלול להעלות שוב את הזיכרון הטראומתי. כפי שכבר כתבנו, אנחנו כבני אדם נבראנו כך,שנעשה הכל על מנת לשרוד. זיכרונות טראומתיים פוגעים בתפקוד שלנו,ככה שטבעי שנמנע מכל אירוע/מצב/מקום/מפגש עם אנשים שיזכירו את מה שקרה.
זוהי בשפה המקצועית ההימנעות.
איכות החיים של שורדות פגיעה מינית נפגמת כאשר מפסיקים לבקר במקומות שביקרו קודם, נמנעים מלהסתובב באזורים שמזכירים את הפגיעה ובורחים ממקומות שעמוסים בזכרונות. יש לציין שבטפול בטראומה, מטפלים כבר בהתחלה בהימנעויות, שנחשבת יחד עם עוררות יתר ופלאבאקים כאחד משלושת הסימפטומים של פוסט-טראומה.
קיימת גם הימנעות ממחשבות. נשים תקדשנה אנרגיה רבה לא לחשוב על האירוע. באופן אכזרי, לפעמים דווקא הניסיון הכמעט היסטרי לא לזכור, מוליד אותן דרך מחשבות כפייתיות/טורדניות.
מה שמציעים בטיפול זה להעלות זכרונות במקום בטוח כשהמטפלת נוכחת ועירנית לתחושות שהזיכרון מעורר. בדרך זו מלמדים את הנפגעת שהתחושות שמתעוררות הן תולדה של זיכרון ולא של איום ממשי.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: החשיבה לטווח ארוך מאפינת את החכמים הרואים את הנולד. איך זה, שכאשר חשיבה זו אינה מובילה לתמונה של עתיד ורוד ומאפשר, אנו מתבקשים לא לחשוב קדימה אלא להתמודד עם המציאות העכשווית?

תשובה: החשיבה לעתיד תמיד אפיינה אנשים מאורגנים וחכמים, שרואים את הנולד. יחד עם זאת, הפתגם “אל תחצה את הגשר לפני שאתה מגיע אליו” הוא פתגם יעיל ושימושי.
נשים התברכו בבינה. אחת ההסברים של בינה היא, היכולת לראות את הנולד. יחד עם הברכה, באה גם הקללה. על העתיד אפשר רק להעלות השערות. כולנו יודעים למי ניתנה נבואה.
צריכים לעשות הבחנה בין מחשבות שאכן תורמות לתכנון העתיד. הבאת מטרייה כי יש סכוי לגשם, זאת הכנה טובה. שעורי עזר לילדה באנגלית כדי שתתקבל לתיכון, זאת ראיית הנולד. מעבר לדירה לשכונה בה יש שכנות טובות ומסגרת חינוכית טובה, זה טפול טוב בעתיד.
יש להבחין בין ההכנות האלה לעתיד, לבין מחשבות טורדניות של “מה יהיה”??? אוי, מה יהיה”? הן טורדניות כי אינן מולידות שום פעולה, הכנה, תכנון בעל ערך. זוהי דאגתנות.
כאשר נאבקים עם זיכרונות טראומתיים, אין לנו אלא להישאר בהווה. רוב המחשבות על העבר, וחלק מהמחשבות על העתיד, מעוררות ומנציחות חרדה. הורדת המחויבות לדאוג (לא לחשוב) על העתיד, ועצם ההבחנה יכולה להיות לתועלת. כמו כן, היכולת שלנו לפרגן לעצמינו על זה ששרדנו דקה בלי לגלוש אחורה או קדימה, יכולה לתת הרבה כוח. רק שורדות יודעות לכמה כוח זקוקים כדי לשרוד כל דקה, כל שעה וכל יום.

משכני אחריך

אסתר,

רבבות חרדו להושטת השרביט

וראו אותך בעיני רוחם,
ואת עמדת שם יראה מהביט
מזמינה למשתה מתוחכם.
בגפך הלכת מול מלך פרס,
יודעת את אשר לפניך.
אז נכון שהוא לקח וחמס והרס
אך את הובלת גם אותו אחריך.
לקחת יום יום, שלא תמעדי,
והפכת מספד למחול.
“ברוכה את אסתר בעדי”
זרענו וכספנו הרבית כחול.

שכם לשכם

בשמחה אותיות מחשבה.
המציאות לא קובעת את מידת השמחה
האושר הוא תולדה של מחשבה.

שכם בן חמור

עד דלא ידע”

יש אנשים שכדי לאבד את היכולת להבדיל בין טוב ורע, בין צדיק לרשע, בין ברוך לארור הם זקוקים לשתיית אלכוהול או שיכר.
חלק מאיתנו מסתובב על גבול “מציאות/אי מציאות” גם ללא משקה כזה או אחר. אובדן השיפוט יכול להיגרם מכמה דברים, אלכוהול זה המקרה הקל. פגיעה במערכת הקוגניטיבית שנובעת כתוצאה מטראומה זה המקרה הקשה יותר.

מהי אותה תכלית “עד דלא ידע”? וכי באמת יש ערך לאיבוד הדיעה הצלולה? וכי מומלץ לוותר על אותה שפיות שאנו נאבקות עליה מידי יום?

‘עד דלא ידע’ זו ההזדמנות שלנו לוותר על המאזן, לפיו הפגיעה הסבה לנו כ”כ הרבה נזק ולפקוח עיניים על החלק המבורך שסביבנו: האנשים הטובים שפגשנו בדרך, התמיכה, השפיות שעוד נותרה בנו בדרך נס ועל הדברים הנוספים שכל אחת יודעת עליהם.

הפגיעה של “שכם בן חמור” היא בבחינת ארור המן. אבל סגולת הימים היא לא להבחין רק בדברים הארורים שנגרמו לנו בעקבות כך אלא לראות את החלקים המבורכים יותר. זה להגיע לדרגת”עד דלא ידע”.
בעל הנתיבות שלום זצוק”ל מביא, שכדי לראות את הדברים הטובים בתוך מצוקה, צריך קודם כל להאמין שאנחנו טובים. לבורא עולם לא משנה אם אנחנו מגדירות את עצמנו כ”ברוך מרדכי” או כ”ארור המן”, משנה לו אם אנחנו מעזות להתחבר ל”ברוך מרדכי” שבתוכנו, אפילו לדקות ספורות, אפילו ב”כאילו” כי זה המרכיב המשמעותי והאמיתי שבנו.
עם הזמן המסיכה של “ברוך מרדכי” תתגלה כחלק מהאישיות הדומיננטי שנרגיש עמו בנוח וארור המן יצטרך לרדת למחתרת..

ברוכה את לה’.

 

השארת תגובה