שורדות כותבות מנסיונן:

מדבר סיני ב’ אלפים תמ”ח.
שקט דק. אויר דומם. אש יורדת. ציפור לוטשת עיניים וגלי ים עוצרים ממנוסה.
ברגע המחונן הזה עומד כל העם “כאיש אחד בלב אחד” ומבטיח: “נעשה ונשמע”.
לא משנה מה, מתי ואיך. אנחנו נציית, ציות מוחלט חסר תהיות.
שם. מול אמת נצחית לא הייתה בעיה להבטיח ולא הייתה בעיה לקיים! כ”כ ברור מהו קודש ומהו חול. מיהם נביאי קודש ומיהם נביאי טומאה. ולכן “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” יכל להתקיים ללא שום פניות גם כלפי יהושע וגם כלפי הסנהדרין וגם כלפי כל מי שדבר ה’ להט בקרבו.

אבל היום, שנת ה’ אלפים תשע”ד. כשהעולם מבולבל ופסו אנשי אמונים.
“נעשה ונשמע” עד היכן?
אם יאמר על שמאל שהוא ימין -תאמין! כי שמאל וימין תלויים בנקודת מבט ובזוית העמידה. ובהם תמיד טוב לתת לאנשי בינה להחליט. אבל אם יאמר על עקום שהוא ישר ועל עבירה שהיא מצווה? לא תאמין. לא תאמין. לא תציית. בלי קשר לאורך הזקן וסוג החליפה.
נעשה ונשמע כלפי בעל סמכות עלינו,  מתפרש בימנו כך: קודם נעשה – כלפי שמייא ואח”כ נשמע – כלפי בעלי סמכות. “אם אתה אומר לי לקיים מצווה שהבטחתי בו’ סיון תמח “נעשה”. אז “נשמע” – אשמע אליך על אף הקושי. אציית לבעלי הסמכות ואכוף את חשקי.
אבל לעולם לא אקיים “נשמע” כשיורו לי לעבור על “נעשה”. כי נעשה קודם לנשמע, כי התורה שקיבלנו בסיני אחת היא ולעולם לא תשתנה. היא לא מושפעת מקדמת הטכנולוגיה ותעלולי התקשורת. אחת היא. יציבה היא. אמיתית היא ותואמת לכל דור. אי אפשר לשמוע ולציית לדבר שסותר את ונשמע.
קודם נעשה. קודם מה שהבטחנו להקב”ה לעשות ולקיים, רק אח”כ נשמע לבעלי הסמכות.

אבל מה אם טעינו, או הוטענו?
מובא ב”אמרי אמת”  שדוד וישי הלכו תמיד עם הרגשה שהם פסולים, ומתוך כך הם חשבו עלי ועלייך והתפללו שכל הפסולים והטועים יתרוממו מתחושת השפלות. היום יום פטירתו של דוד המלך אין מתאים יותר מלבקש, העתר עבור כל מי שמרגישה פסולה או טועה. ורמז לזה מוצאים גם בתפילת שמו”ע שנאמר: “מקבץ נדחי עמו ישראל” ר”ת נעמי. מי שמרגיש שנפשו מרה, והוא בבחינת “נדחה” ו”טועה” ומציית במקומות הפחות נכונים, יכול להרשות לעצמו היום לבקש ולאחל:  מקבץ, משיב טועים למקומם ופגועים לבריאותם ומקיימי נעשה ונשמע לרווחתם.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

ציות לסמכות: קבלת מרות, הכנעה לסמכות, ביטול דעתי, עשיית דבר, כאשר בעל סמכות (בגלל הידע שלו, בגלל הגיל שלו, בגלל המצווה לכבדו..) מבקש/ מצווה/דורש לעשות.
הרוב שבנינו, גדל בסביבה שהעריכה ציות. קראו למצייתים “ילדים טובים” ולאלה שעמדו יותר מדי על דעתם, ולא הכניעו את דעתם לדעת המבוגר, “ילדים רעים/קשים/מדי עצמאים/שובבים” וכו’ וכו’. למדנו שלרצות זה טוב, ולחשוב עצמאי זה רע.
האם יש חיבור בין חשיבה עצמאית ל”ילדה רעה”? או בין הילדה המרצה, תמיד, לילדה טובה?? (לדוגמא, מבטלת את מה שכיף לה כדי שיהיה כיף לאמא)
אצל לא מעט מאתנו, ההתניה הזאת קיימת.

יש הבדל גדול בין ציות להקב”ה, לבין ציות לאדם.
ה’ בעל אמת אבסולוטית מוחלטת ואנו מאמינים שהוא פועל למעננו ולטובתנו (גם אם באותו רגע קשה להשלים עם זה), כמו הורים שדורשים ציות, ופועלים מתוך טובת הילד.
רוב האנשים משתמשים בסמכות כדי לפעול לטובת השני, אך בעולמינו יש גם אנשים רעים, חולי שליטה, שטובת השני לא תמיד עומדת מול עיניהם. הגרוע מכול, הם האנשים שמציגים את עצמם כדוברים בשם התורה, ומתוקף זה, דורשים לעצמם ציות. נשים שהתרגלו לציית, חוות נקיפות מצפון כאשר בעל סמכות דורש ציות והן לא מצייתות.

חלק מהנשים שנפגעות, אומרות לעצמן שהן “הסכימו”. הסכימו במירכאות, כי לא ממש הסכימו, אלא צייתו. אי ציות מעלה קונוטציה של “ילדה רעה”, ובגיל התבגרות אי ציות גורם לנקיפות מצפון. לכן אנשים רעים, שבאים בשם הסמכות, במיוחד בשם הסמכות האלוקית, יכולים להביא אנשים לציית להם, גם כאשר הם דורשים דרישות שבדיעבד, או אחרי כמה שנים, נראים אבסורדיים, ובלתי הגיוניים בעליל.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: 1) איך מזהים ציות חיובי שהוא בבחינת “לא תסור מכל אשר יורוך”, לבין ציות שלילי שהופך אותנו לקרבן?
2) אם הציות מתגמל ומדחיקים את השאלות המתעוררות כתוצאה מהכניעה לסמכות, איך עוצרים את זה?

תשובה:
היכולת לציית, להכניע את עצמך לישות הגבוה ממך, ללא ספק חיובי. החינוך לציות להורים הוא הבסיס לקבלת עול מלכות שמים. גם תחושת אשמה כאשר מפירים את הגבול שהורה/מורה הציב לנו, נכון, ומעיד על התפתחות מוסרית תקינה.
דרישה לציות יכולה גם להיות חולנית, כאשר היא נוטלת לגמרי את חופש הבחירה. כל הפרה קטנה נתפשת אצל בעלי הסמכות כהפרת אימון בהם, או פגיעה בהם. אין לערער או להתווכח אף פעם איתם. הם מצליחים לעורר נקיפות מצפון על אי ציות, שגורם לסבל רב למערערת, שהרבה פעמים מלווה בתחושה של מניפולציה. זה רע.
יש גם אנשים שמנצלים את המעמד שלהם כדי לצוות על הנפגעת לא לגלות. לרוב, אינם זקוקים להגיד לא לגלות, כי האימה מהם מספיק חדה, שאפילו ילד מבין שזה מובן מאליו.

כל דרישה לציות שנוגדת את הלכות בתורה, היא דרישה אסורה!

ההדחקה נוצרת כאשר הדרישה לציות עומדת בהיפוך של ההיגיון הבריא, או נוגדת את חוקי התורה. כשנמצאים במצב בלתי אפשרי (כגון שתלויים באדם פיזית או נפשית, או שהנקיפות מצפון שמתעוררים על אי ציות, הם בלתי נסבלים) אין ברירה אלא להדחיק את הקונפליקט (בין ההיגיון הבריא לבין הצורך המותנה לציית) כדי לאפשר את המשך הקשר עם בעל הסמכות/הפוגע.
הדרך לעצור ציות שלילי, הוא כאשר משתפים בנ”א שלישי בדילמה ומתוך כך הפחד מאי-ציות מתמתן וכשהאימה משתחררת ההיגיון חוזר.

משכני אחריך

היא אמרה לך לשוב לביתך
ואת סירבת לפקודה.
צייתת לקול בתוכך
ואמרת לחמותך: “לא. תודה.

אחריך אלך נעמי
בצל השכינה אחסה
אלוקיך אלוקי עמך גם עמי
כל אשר דיבר ה’ אעשה”

– – –

משכיני אחריך רות
דבקה נפשי בנפשך
האמת עמדה לך בבהירות
ושילם ה’ שכר פועלך

– – –

עוד יקוצו ישני עפר
ובנך דוד ישוב למעמדו
אז ידעו גם בעיר, גם בכפר
לציית לה’ לבדו.

שכם לשכם

“אנוכי עומד בין ה’ ובינכם”(דברים,ה)
אנוכי = אנוכיות, דרישה לציות
עומד = מהווה מסך מבדיל
בין האדם לקונו

שכם בן חמור

אחת המחלוקות שמביאות ציות וכניעה מוחלטת היא מחלוקת ר’ יהושע ור’ גמליאל. וכל המתבונן במחלוקת זו מתפעם מתורה ה’ שדרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום ואין בה לא התנשאות ולא אנוכיות ולא רצון להכניע את דעת האחר.

במשנה במסכת ראש השנה מסופר על המחלוקת עם רבן גמליאל בנושא עיבור החודש. רבי יהושע שעליו קרא רבו: “אשרי יולדתו”, סבר כמו רבי יוחנן בן נורי ורבי דוסא בן הרכינס, כי העדים שקיבל רבן גמליאל היו עדי שקר ולכן ההכרזה על מועד ראש השנה מקורה היה בטעות.
כאשר שמע על כך רבן גמליאל הנשיא, שלח לר’ יהושע הודעה: “גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך, ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך.” ור’ יהושע, מה עשה?  “נטל עיצה מרבו, ר’ עקיבא, ויצא במקלו כשמעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל, ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו”. כאשר ראה אותו רבן גמליאל, אמר לו: “בוא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דבריי”
והרמב”ן שואל: ציות עד היכן? הרי ודאי לו לרבי יהושע שחל טעות בעיבור החודש?
ומשיב הרמב”ן, משנערך דיון, והספק נשאר ספק והיו סיבות להכריע לכאן ולכאן, נפסקת ההלכה על פי הגדול.
ומוסיף הרמב”ן שהציות התאפשר בגלל הדיון, בגלל שהיה ברור , לאין ספק, שכל אחד מבקש להבין את דעתו של השני, האנוכיות סילקה פניה למול שני גדולי עולם שמבקשים לרדת לאמיתו של דבר ולא נוטלים לעצמם לא כבוד ולא יוהרה.

לא היה קל לכתוב על ציות. אבל משכתבנו, אי אפשר שלא להיות מוצפים מהשלווה שנוסכת התורה והכח שהיא נותנת לשומריה. גם משנדרשים אנו לציות, אין זה כדי להכניע את האחר או כדי לשלוט בו. אין בה מניעים אישיים ואין בה שמץ הנאה מכוחנות מאוסה.

צאנה ליום קבלת התורה בשמחה, בשלווה. בגבולות ההלכה לא תידרשנה לציות שסופו פגיעה. ודענה, אין כתורת ישראל המגנה על בנותיה.

השארת תגובה