שורדות כותבות מנסיונן:

נחמו נחמו עמי
נחמו על בנין בן אלפיים שנה, נחמו על שישים ואחד גיבורים, נחמו על מיטות שקולטות לתוכן פצועים, נחמו על שכול, נחמו על האימה המוטלת ברחוב, נחמו על פגיעה ששיבשה חיים, נחמו על אבדן שאין להשיבו.

ואיך ננוחם?
הציווי להתנחם מצריך בירור. הלא זה עתה אנו אבלים על ירושלים. על חורבן הכלל וחורבן הפרט. אין לנו מנחם בסער הגלות, אז איך החל משעות הצהריים, שעת שריפת ההיכל, אנו מצווים להתחיל להתנחם? רק לפני כמה שעות אמרנו קינות והרגשנו עצב; שיננו וחזרנו ושיננו לעצמנו שוב, שאנחנו עדיין נמצאים בגלות ושאין לנו גאולה שלמה עד שיבנה בית המקדש.
ועכשיו פתאום, מושמעת ברמה קריאת “נחמו נחמו עמי“, וכי נבנה המקדש? וכי יצאנו מהגלות? הלא המצב עודנו זהה למצב הצער והחורבן שהזכרנו אמש ומה משמעות יש בשעה זו לקריאת נחמה?

המדרש הבא שופך אור על מהות הנחמה: אבות דרבי נתן פרק י”ד, ו
כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי  נכנסו תלמידיו לנחמו.
נכנס רבי אליעזר וישב לפניו. .. אמר לו: אדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומין.
ומניין שקבל עליו תנחומין שנאמר: (בראשית ד) “וידע אדם עוד את אשתו”. אף אתה קבל תנחומין.
אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של אדם הראשון.

נכנס ר’ יהושע ואמר לו….  אמר לו: איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין. אף אתה קבל תנחומין. ומניין שקבל איוב תנחומין שנאמר: (איוב א) ה’ נתן וה’ לקח יהי שם ה’ מבורך.
אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של איוב.

נכנס ר’ יוסי וישב לפניו…. אמר לו: אהרן היו לו שני בנים גדולים, ומתו שניהם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין.  שנאמר: (ויקרא י) “וידם אהרן”. אין שתיקה אלא תנחומין. ואף אתה קבל תנחומין.
אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני צערו של אהרן.

נכנס רבי שמעון ואמר לו… דוד המלך היה לו בן ומת, וקיבל עליו תנחומין. ואף אתה קבל תנחומין.
ומניין שקבל דוד תנחומין? שנאמר: (ש”ב יב) “וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא את שמו שלמה”. אף אתה רבי קבל תנחומין. אמר לו: לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך.

נכנס רבי אלעזר בן ערך…. ואמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר: אוי לי, אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום. אף אתה רבי, היה לך בן, קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות, ונפטר מן העולם בלא חטא. ויש לך לקבל עליך תנחומים כשהחזרת פיקדוניך שלם.
אמר לו: ר’ אלעזר בני נחמתני, כדרך שבני אדם מנחמין.

אלו ניחמוהו והוא ניחמו, אלו השאירוהו עם חללו והוא השאירו עם חללו, אם כך, מדוע רק נחמת ר’ אלעזר נתקבלה?
הארבעה ניחמוהו ע”י ציפייה שיתעלה כפי שעשו אבות אבותינו,  שהתגברו על המשבר שלהם. הם בקשו מר’ יוחנן להפסיק לכאוב. אין בכוחם לשאת את צערו. לעומתם, ר’ אלעזר לא פחד מעוצמות הכאב, לא הרגיש צורך להשתיק את הסבל. הוא בא להשתתף בצערו של רבו הגדול. ככל מנחם, בקש ר’ אלעזר להקל ומתוך כך הזכיר לר’ יוחנן שעם שינוי נתוני חייו, השתנה גם תפקידו. כשהיה בן, התפקיד היה לשמור על הפקדון. משנלקח הבן נלקחה המשימה. התפקיד הקודם הסתיים, ותפקידים חדשים ממתינים עבורו.

הסגירה מאפשרת צמיחה במקום אחר. אתה לא נשאר אותו דבר עם נתונים שונים, אלא נתונים שונים עם תפקיד חדש. הנחמה אינה בהשלמת החסר או מחיקת העבר, אלא בסגירתו.

במילון המילה נחמה מתפרשת כהשתתפות בצער והשתתפות בדרגתה הגבוהה היא, יכולת הכלת כאב בד בבד עם שימוש במילים מחזקות שנותנות כח.

כשהקב”ה קורא נחמו עמי, הוא בעצם אומר: “בני, תנו לי להשתתף בצערכם ולכוון אתכם לתפקיד חדש. סיימתם שלב אחד תעברו לשלב הבא. איני עומד מהצד ומביט בחוסר מעש בחורבן העוטף אתכם, אני שותף מלא, “עמכם אנוכי”. עמ”י איבד את “הבית” משוש תבל כליל היופי. זה אובדן שמצדיק בכי ואבל, אבל בו-בעת אני מורה להם על תפקיד חדש, על יכולות חדשות.
קודם היה קרבנות, עכשיו יש תפילה. קודם לב לבו של העם היה ירושלים אח”כ הם מקבלים מקום חדש: יבנה. תחלה המשכן בקודש פנימה אח”כ הוא בלבו של כל יהודי.

בורא עולם בא לנחמך ‘כאיש אשר אמו תנחמנו’. את עדיין אינך מבינה למה “דווקא את” ולמה הניסיון דפק בדלתך, אבל “נחמי ביתי” הוא קורא לך, עברת משהו קשה, גם התפקיד הקודם שלך הוא בבחינת עבר. עכשיו זו מציאות חדשה ויכולות חדשות. אפשר להצטער על העבר אך מצווה להתנחם, מצווה לאפשר למנחמים להשתתף בצערך ולכוון אותך להמשיך הלאה.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

נחמה 
אכזבות ואבדן הן חלק מחיי היום יום שלנו. לרוב אנחנו מתנחמים וממשיכים במוקדם או במאוחר את החיים. יש לעיתים אירועים, שהם כה גדולים, או פוגעים כל כך עמוק, שאם ננקוט בגישה של “אנחנו חזקים מהחיים”, או “העיקר זה לחזור לשיגרה” נצטרך להשאיר מאחור חלקים מאוד חשובים מהאישיות שלנו.

במקום הזה, צומחת הבינה והחכמה.

זה מתחיל מההבנה שהאבדן, השכול, הכאב, הם חלק מעצמינו. הסבל שינה את החיים באופן כל כך דרמטי, שאין איך לחזור למה שפעם היה “אני”.
אולי ניתן להנחם כאשר אני מוכנה להשלים עם “האני” החדש. אנחנו נוצרנו כך, שיכולים להפוך סבל, לבינה, דעת וחכמה. התהליך שמוביל מסבל לחכמה, לפעמים דומה לתהליך של מיון. בהתחלה מוצפים מהכל. לאט לאט אפשר להתנחם, ולהניח דבר דבר. הכעס, האשמה, תחושת האי צדק ולבסוף את הכאב עצמו. בסוף אנחנו נותרים עם הבנה עמוקה יותר של ערך החיים, ויכולת חדשה לחיות אותו.

כאשר נאפשר לעצמינו לעבור את התהליך הזה, נגיע גם לנחמה. (תרגום ד”ר רחל נעמי רמן)

משכני אחריך

שבע ברכות לעילוי מהקהילה
האולם מלא מקיר לקיר.
האדמור מלעלוב מכובד לומר מילה
והוא פונה לחתן: ” שאלה לי בן יקיר”

מלאת הבית? יש כל מה שתבקש
גם ביגוד? גם תבואה? האדמור מתעקש
הארונות גדושים? גם חפצי נוי וחן?
והחתן מהנהן: קיבלתי, אכן”

ולאבא שלך? שאלה דקה?
יש גם בית כמו שלך מעוצב ומושקע?
הוא מילא את ביתך באוצרות של ממש
ומה נתת לו מידך, איזה משהו חדש?

בני, פונה האדמור למפיקי הלקחים.
לאבא נותנים, לא רק לוקחים.
יש לך בית עוד על תילו
והבית של השם, מטריד אותך, או לא?

– –

את מבקשת להתנחם, אך תני לו תנחומים,
כי לאבא נותנים, לא רק לוקחים. 

שכמיה – דיאלוג מטופלת מטפלת

ש: את מדברת על נחמה, ואני מוכנה לגלות את אזנך שאיני רוצה להתנחם. אולי את תוהה מה הרווח שלי מהאבל.  אכן יש לי רווח שאיני יכולה לוותר עליו והוא: “ערנות”, תחושה שאני זוכרת כל הזמן מה מסוכן ונשמרת מפניו.
מה את מציעה לי?

ת: אני חושבת שאת לגמרי צודקת. להניח לעבר יכול לגרום לשכחה, וכתוצאה מכך, אולי להיות פחות ערנית, ולגרום לכך שזה יקרה שוב.
כאשר עסוקים בלא לשכוח, חיים את החיים במתכונת של הישרדות. נראה לי שמגיע לכל אחת איכות חיים. אי אפשר לחיות את החיים במלואם כאשר חיים אותם במתכונת של הישרדות. לפעמים זקוקים לאומץ רב לזוז מההישרדות, לחיים מלאים בעשייה, ריגושים ותחושות. לפעמים זה להסתכן. אך האופציה השנייה ,להישאר כל הזמן דרוכה, חסרת אימון בכל אדם, או חוששת מקשרים חדשים, בעייני, קשה יותר.

רוב רובן של שורדות, לא מאפשרות לפגיעה להפוך לעבר. הן משמרות את הפגיעה בהווה, לכן הדריכות רבה. אם נותנים לטראומה להפוך לזכרון, לא שוכחים. אין הכוונה שמוחקים את זה מהתודעה (כמן הכחשה או הדחקה) אלא מקטינים את האחוזים שהטראומה תופשת בחיי היום יום שלנו. מנמיכים את הדריכות, ולא כל גרוי מחייה מחדש את הטראומה.
במקום שכל הראש ישמש מחסן לפגיעה, מקציבים לו מקום של כבוד, אך קטן ומסודר. לא שוכחים. מפנים מקום. עושים פסח. מטאטאים ומסדרים, במקום שהתפנה, לומדים, חווים, צומחים, מפתחים סקרנות ומרגישים.

טפול פסיכולוגי מאוד תועלתי במקרה הזה, כי מאפשר להקטין את הפחד הגולמי, ולשכנע את השורדת שמסוגלת בפעם הבאה לזהות ולהיאבק באדם לא אמין ופוגע. העלאת הדמוי העצמי והגברת תחושת היכולת האישית הן מגננות טובות מול הפחד שזה יקרה שוב. רכישת השכלה, יציאה לעבודה, עבודה עם אחרים שחוו את אותן חוויות, פיתוח מיומנויות פיזיות שיאפשרו לך פיזית להתנגד, (יש חוגים לנשים דתיות וחרדיות בהגנה עצמית) הן כולן מיומנויות שתופשות את המקום בו פעם שלטה רק הטראומה.

שכם לשכם

“מוסיף דעת מוסיף מכאוב”

אין בסבל רק מחסור כי אם תוספת
בידיך לבחור, איזה חלק את חושפת.

שכם בן חמור

רציתי לכתוב על מנהרות ועל טרקטור. שני עצמים שבצוק הימים הפכו להיות סמלי טרור ורוע.
המנהרה – זו שתמיד ציירה את האור שבקצה שינתה פניה והטרקטור שאמון על הפיכת קרקע והכשרתו לזריעה, הופך אוטובוס ומכשירו להיות כלי למוות.

איך מתמודדים כשהטוב הופך לרע? כשהכלים שסייעו לנו לחשוב חיובי, מעלים כעת בדמיוננו, מראות קשים??

 לפעמים השאלה הנוקבת הזו מגיעה אלינו ,בנוסח שונה, משורדות שנפגעו ע”י דמויות סמכות שמופקדות על מוגנותן.
“אבל הוא איש טוב, אבל הוא איש רע”. “בעבר הוא רצה בטובתי אך הסב לי את הנזק העצום ביותר”. “גם עזר לי גם פגע בי”. הטוב והרע מתלבשים בדמות אחת.

מי אתה “שכם בן חמור”? היית פתח מילוט והפכת למנהרת טרור? התחלת כטרקטור המסיע לבנייה ושינית ייעודך לכלי כבד שהורס ודורס?

אין לי תשובה ל”מי הוא שכם בן חמור” יש לי רק בקשה אליך.

בקשה מהולה בציווי: התנחמי.

נחמה גם לש’ מנוחה, הקב”ה קורא לך להרפות, לנוח, להניח לצורך למצוא תשובות.
את עושה מה שאת יכולה, השאר בידו.
“הוא”? – ילחם לך!  “את”? –  תחרישי!

במלחמה יש הרבה שאלות. על חורבן יש הרבה שאלות.  אבל נחמה זה בלשון יחיד. נחמה יש אחת! כשמניחים לשאלות ומרשים להם להפסיק ולנקר – זו נחמה. כשמוותרים על החיפוש המאסיבי אחר התשובות – זו נחמה.
התנחמי.

השארת תגובה