שורדות כותבות מנסיונן:

אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשמוע קול…”
דממה בבית הכנסת, עיני כולם נעוצות במחזור. הקולות האלו שהם תמצית החג, סוללים את הדרך לתפילות שיגיעו עד כסא הכבוד. כל אחת, ממקומה בעזרת הנשים, עושה מאמץ לשמוע אותם, את המילים ואת הקול. כי פעם בשנה לשמוע “קול” זה מצווה. וכל השנה? – זה סבל.
– – –
כמעט כל שורדת יודעת כמה מורכב לחיות עם קולות = בליל מילים ומחשבות טורדניות שמשמיעות קולותיהן ברמה. כשאנחנו אומרות “אשר קדשנו במצוותיו” אנו מזכירות לעצמנו ולפמליה של מעלה, שה’ גלגל לפתחנו את ניסיון הקולות. מובא בגמרא שבר”ה ישראל משמיעים קול כדי לערבב את השטן. היות וכל השנה הקולות שבתוכנו מערבבים אותנו, זו העת להתבונן מה מקורם של הקולות שיש לנו בראש? ואיך דווקא בראש השנה אנו יכולות להם?
– – –
לקול השופר בר”ה יש מטרה מוצהרת: “תקעו לפני.. כדי שתמליכוני עליכם”.
וכמו כל נתינים, אנו מבקשים מהמלך שתמורת הכתרתו, נקבל משפט צדק, או כלשון הפסוק: “וצדקנו בצדק ובמשפט המלך…”.
יכול להיות שלא שמת לב להזדמנות שמילים אלו כורות לפניך. אבל את, שמסתובבת עם קולות בראש שמקורן בחוסר יכולתו של המוח להתמודד עם האין-צדק ואין-משפט לפוגעים, את ודווקא את, יכולה בראש השנה להתפלל על דין אמת וצדק. את יכולה להמליך את מלך אוהב צדקה ומשפט ולהשפיע על כך שהפושעים יבואו על עונשם והיראים ייהנו מעמל התמודדותם. והקולות, אלו שעושים לך מהומות במוח, לא ישלטו בך עוד. הם יפנו את מקומם למשפטי חיזוק וכוח, לרגעי שלווה ותכלית.

ר’ משה שפירא שליט”א, מביא באחת משיחותיו שקול השופר היוצא בעת התקיעה אינו בא מכוח התוקע, אלא מכוח הקב”ה שתקע בשופר בעת מתן תורה ויתקע בשופר בעת הגאולה. שנאמר “דברי אשר שמתי בפיך”. קול השופר הוא בבחינת “דברי” –  בא מכח הקב”ה, אבל הושם בפינו – יש לנו כח לתקוע. ומה משמעות התקיעה? המלכת ה’ והנקמותו מאויביו. ככתוב “קל נקמות ה’, קל נקמות הופיע”. המילה הופיע מוזכרת ארבע פעמים, אחת מהם במתן תורה “ובקול שופר עלינו הופעת”. בכל אחת מהפעמים משמעותה גילוי של דבר חדש.
כשינקם ה’ מאויביו ויפרע מאויביך יראו כולם מי צדיק וטוב לו ומי להיפך ורע לו, נופתע מעוצמת הגילוי ונתנחם בצדק ובצדקה.
נצטוינו לתקוע 100 פעמים כנגד 100 בכיות שבכתה אם סיסרא. למה דוקא היא מוזכרת, הרי לא מעט אנשים במהלך הדורות, געו בבכיה? אלא גם זה ללמדינו שהקב”ה מלך אוהב צדקה ומשפט. כשסיסרא הגדיש את הסיאה שלח ה’ את שלוחיו להנקם בו “כי קל נקמות ה'” ואת כוחו של הקב”ה להיפרע מאויביו אנו מעוררים ע”י התקיעה שניתנה לנו במתן תורה ומביאה אותנו לגאולה השלימה.

“ובשופר גדול יתקע… ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים ממצרים” . זה עלינו. על מי שלפעמים מרגישה אבודה או נדחת. יש רגע שבו אוסף הקב”ה את כולם, זה רגע התקיעה. ברגע זה את ממליכה את מלך עושה משפט וזכרונך בא לפניו לטובה ואת נכתבת לחיים.

ה’ יעזור שנשמע את קול השופר באמת כנאמר: ” ואזניו ישמע ובלבבו יבין ושב ורפא לו”
ויה”ר שנזכה לשנה טובה. לשנה שלווה, לישועת הפרט והכלל וימלוך ה’ עלינו לבדו בחסד וברחמים.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

“קולות טורדניים”

קולות טורדנים הם קולות ששומעים בראש. הם תוצאה של מחשבות לא רצוניות, חוזרות ונשנות, העוסקות בנושאים שבד”כ לא נעימים לנו.
הקולות ,קרי מחשבות, גורמים לבלבול, עייפות וחרדה. הם חודרים לתודעה נגד רצוננו, ו”מתחילים איתנו”. לרוב, ברגעים הכי פחות מתאימים.
הקולות באים לידי בטוי בדאגתנות, כמו “מה יהיה…מה יהיה”.?  “ואם…”?  או במחשבות שלכאורה אין שום קשר איתם, כמו מחשבות של כפירה דווקא באמצע ימי התשובה, מראה מאיים בשעה שרוצים להתרכז בתפילה ועוד.
יש קולות שדוחפים אותנו  לביצוע מעשה שאסור או מסוכן. לוחשים לנו באוזן להתקרב לצוק, או להזיק למישהו אהוב, או לחלל שבת.
מה שמשותף לכולם, זה הסבל הנורא שהם מעוללים. יש להם אופי פרובוקטיבי, ונראה שככל שנלחמים בהם, מתגבר כוחם והם מתרוממים ותופשים יותר גובה.
קולות אלה, לא תמיד נוצרו מחרדה, אבל תמיד מושפעים ממנה. ככל שהחרדה עולה (ואצל מי בזמן החגים שהעומס הפיזי ורגשי עצום, לא עולה חרדה?) הקולות או המחשבות גוברים. חוסר האונים שלנו מולם מתסכל, מציק, מרגיז ומפחיד.

שכמיה – דיאלוג מטופלת מטפלת

הם חודרים, מטשטשים גבולות מציאות וכ”כ נוכחים עד שאין בי כח להיאבק בהם – בקולות. איך שמתחילה התפילה אני שומעת כ”כ הרבה מילים בתוכי, בליל של קולות שלפעמים הדרך היחידה להמלט מהם זה לסגור את הסידור ולצאת מבהכ”נ. האמנם אין דרך אחרת?

מחשבות טורדניות מפחידות. הן מכניסות כל מני רעיונות ודמיונות לראשינו. הן מדברות ולפעמים גם צורחות. לפעמים התוכן מבייש ומשפיל. בסופו של דבר, הן רק מחשבות. הן טורדניות, אבל לא מסוכנות. משקיעים הרבה אנרגיה להשקיט אותם. מפליא, אך ככל שמשקיעים יותר אנרגיה להאבק בהם, הן משתרשות ונאחזות יותר. הן מתנפחות מפחד וחרדה, וניזונות מנקיפות מצפון.
קולות ומחשבות אינן גורל. לא חייבים לחיות לידם.
אם הן צומחות מחרדה (שהן תוצר לוואי של נקיפות מצפון) בואו ונוריד קצת את המפלס.
יש פתרונות לקולות/מחשבות.
הפתרון הראשון, הוא לדעת שזה “רק” מחשבות. המחשבות באות מבפנים, ולפעמים הן שאריות חשיבה מתקופה קדומה יותר בחיים. (כגון מחשבות של חוסר אונים, שקשורות יותר לזמנים בחיים שבאמת חוינו חוסר אונים) הקולות רק מנסים לעשות לנו פרובוקציות. אם אני אומרת לעצמי “איזה כיף, אני מרגישה יותר טוב” מיד יגיעו ויזכירו שבכלל לא כך…וכו’. דיבוב פנימי נוסח: “אוף, מתחילים איתי שוב. מוכר, מעצבן, אך לא מסוכן.”  מונע עליית המתח. ניסיון לנצח את הקולות עם הגיון, לרוב פחות יעיל.
הנשק השני הוא הסח הדעת. אי אפשר לחשוב על 2 דברים בבת אחת. אם מתחילים לשיר, לפטפט בטלפון, לשטוף כלים, לאפות, לעשות ספורט, להתרכז בכתיבה וכו’, המחשבות לרוב נעלמות.
שלישית, אם המחשבות נוצרו כתוצאה מעלייה של מתח באישיות, כל התרגילים המוכרים לכם (הרפיות, נשימות) יעילות בהורדת המתח יחד עם הורדת המחשבות הטורדניות.
רביעית, קיימים פתרונות תרופתיים יעילים וכדאי לנסות לא לסבול.

מאחלת שנה של שקט, רוגע, שליטה, ושמחה
נעמי,

משכני אחריך

וכל מאמינים
שהוא שומע קול,
הרואה והמפענח
את הקולות שבמח.

וכל מאמינים
שהוא שולט בכל,
החובש והחומל
לנפש העמל.

וכל מאמינים
שבידנו כלי אומן,
“קול יעקב” שנמסר לנו מזמן.

וכל מאמינים
שהוא בורא הקולות,
בידו קול תפילה לענות
וקול כאב לשנות.

שכם בן חמור

“הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו”
כשיעקב נכנס לאביו, תהה יצחק מי מבין הבנים הוא זה. הקול – של יעקב, הידיים – של עשיו.
מאז, תבע יצחק אבינו לדורות, שגם אם התחושה מלמדת שהידים ידי עשיו, מה שמכריע הוא הקול. הקול הפנימי, הקול האמיתי.
– – –
יש שורדות שחושבות בטעות, שניסיונן מרחיקן מהקב”ה, הן תופסות עצמן לבושות בבגדיו של עשיו,
אבל כשהן מגיעות לביה”כ בר”ה ופותחות את פיהן בתפילה, א”א לטעות בהן, קולן קול יעקב, קולן קול ערב. אין כוחם של ישראל אלא בפיהם. לא משנה מה את חושבת על עצמך וכמה נראה לך שרחקת, הקול שלך קובע וכשקולך קול יעקב , יקוים בך מה שהובטח לזרעו: “ויתן לך אלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש”.

השארת תגובה