שורדות כותבות מניסיונן:

מי שעוסק בפוסט-טראומה או קורא את הספרות המקצועית, יודע שסימפטומים המופיעים לאחר הפגיעה, דומים לסימפטומים של תגובת הלם-קרב או שבי.
אין לי מושג מה תוקפם של ההנחות הללו, אבל אם הן נכונות, לכולנו יש בד.נ.א עקבות של פוסט-טראומה.
למה? כי מי לנו שבויי מלחמה כשבויי אבותינו בידי מצריים?? ומי לנו הלומי קרב כקרב עמנו בקלגסי פיתום ורעמסס? ומי אב ההתעללות אם לא פרעה וחרטומיו??
לרבות מאיתנו זו בשורה קשה. אם חשבנו שאנו ראשונות ואחרונות הלוקות בתסמיני הפגיעה, הרי שגם אבות אבותינו משועבדים היו לטראומה ומעלליה.
אם כך, למה שנספר על יציאת מצרים כל הלילה? ולמה שנזכור את קושי השעבוד? ולמה משובח להרבות בסיפור הזוועה? למה שלא נשכח? למה שלא נתעלם??????????

כמו במגילה, גם בהגדה מופיעה תמצית הריפוי. מי שאמר לפרעה שיכה אמר למשה שירפא. מי שנתן לפוגע את העוז לפגוע, נותן לנפגעת את העוז להתקיים.
מ”ר ממלא את שליחותו ובא לרפא ועל הרבה ממצוות תרי”ג הוא מוסיף “זכר ליציאת מצרים” או “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים”  כדי שאם יהיה לך רגע שתחשבי שאפשר לנתק עבר ולשכוח ממנו, מצוות היום-יום יוכיחו לך שלא.

מי שלא יודע את עברו גם עתידו לוט בערפל. אם נדחיק את הזיכרון עד למקום שגם אנחנו לא נגיע אליו, לעולם לא נגיע לאן שאנחנו מסוגלות להגיע.
עמ”י הוא עם סגולה. סגולה מלשון מסוגלות . זה עם מסוגל ועם מסתגל. רק זה מאפשר לו קיום נצחי.
סגולה זה תמיד בלשון נקבה. ללא האות ה’, זה סתם צבע. כי כשאת מסוגלת להכיר בעבר ולהסתגל להווה את סגולית! אין דומה לך!
אמת, קל יותר לשכוח, להדחיק, להימנע, אבל לוותר על הסבל זה לוותר על השלמות שלנו.
נהיינו לעם בזכות מה שעברנו. עמדנו כנשים בגלל הסגולה שבנו ונהיה לגואלות העם בגלל המסוגלות שנוכיח. כל זמן שאת מחוברת לכל החלקים שבך ומתמודדת איתם יש לך צ’אנס לנצח!

פסח זה חג קשה. כל אחת מאיתנו מבינה את זה מצוין. הכל כ”כ חשוף ופגיע אבל אנחנו מסוגלות! וכשיקראו את נס הצלת מצרים, את תחשבי על עצמך! על הדורות שיעמדו אחרייך! על נס ההצלה הפרטי שלך שתחילתו גלות אמצעו מסוגלות וסופו גאולה. עם סגולה!

 

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

פוסט טראומה נקראת גם הפרעת דחק, כלומר הפרעה שבה חויה מודחקת משפיעה על ההתנהגות ופוגעת האיכות חיים. הדחקה – אחד ממנגנוני ההגנה הפרימיטיביים ביותר, אך יעילים וחזקים. יש אפשרות להדחיק זכרונות, אפילו לעד. (כמו שורדי מחנות ריכוז, שעד מותם לא זכרו היכן היו בשנות המלחמה…)הוא  נחשב ללא מתוחכם, כי אין שום התמודדות עם הזכרון . המנגנון הזה, שהוא אמון על שמירת התפקוד שלנו, מדחיק את הידע הכואב/מפחיד/מרגיז/משפיל וכו’ הרחק משדה המודע או ההכרה, עד שלכאורה לא קיים. לכן כ”כ קשה להגיע לזיכרון מודחק. הוא חבוי היטיב.
חוויה נדחקת, כאשר  זיכרונה הופך אותה לבלתי נסבלת. אין איך להטמיע את האירוע ולהפוך אותו לחלק מסיפור החיים שלנו. למרות שמנגנון הגנה יכול להקל על התפקוד כי לכאורה “שוכחים” את האירוע, אך יחד עם זאת יש לדעת שהוא עלול לפגוע ביכולת התפקוד של הבן אדם, כי נדרשת אנרגיה נפשית להשאיר אותו מודחק. לפעמים עייפות רבה או תחושה כללית של מתח, או חוסר יכולת להיזכר בתקופה מסוימת של החיים, מהווה סימן שמנגנון הדחקה פועל. יש המשווים אותו לקפיץ, שמכווצים אותו. כל הזמן צריכים להפעיל כוח כדי להשאיר אותו מכווץ. אם לרגע לא שמים לב, ומרפים את היד, הקפיץ קופץ רחוק. אם אין מספיק אנרגיה להמשיך להדחיק, או שהקפיץ משתחרר בגלל גירוי חיצוני כלשהו, יש פתאום הצפה של הזיכרון, ומתעוררת המון חרדה, בעיקר בגלל עוצמת הבדידות וחוסר אונים.

היום בישראל (ולא בכל מדינות העולם החופשי) חוק ההתיישנות על פגיעות מיניות  ארוך יותר מכל עבירה אחרת, מתוך ההכרה שפגיעה מינית כל כך חמורה והבדידות,החרדה, והגועל שמעוררת, כל כך עמוקה, שאפשר להדחיק פגיעה שנים רבות ובאמת “לשכוח” אותה.

שכמיה – דיאלוג מטופלת מטפלת

שאלה: מנגנון ההדחקה הוא מנגנון יעיל? אם אכן כן, למה שלא נשתמש בו ונדחיק את הכאב מהזיכרון? איפה הגבול בין הדחקה מטיבה להדחקה מזיקה? ובכלל, לפעמים קל יותר ומרגיש בטוח יותר להדחיק, מאשר לתת לזיכרון ביטוי ולהיות מוצפים.
תשובה: אכן, הדחקה פועלת הודות למנגנון יעיל מאוד. כפסיכולוגית, הוא גורם לי לומר “מה רבו מעשיך השם”, כמו שמכריזים על פלאי הגוף. כל עוד המנגנון עובד, הוא מאפשר את המשך החיים גם אחרי שחווים אסון.
הקושי מתחיל כאשר מתחילים להתעורר זיכרונות, ומנסים להשקיע עוד ועוד אנרגיה בניסיון להדחיק אותם, עד כדי ניתוקים מהמציאות (ויש אפילו אנשי מקצוע שיתבלבלו בין התקף פסיכוטי של חולה נפש, לבין התנתקות של שורדת פגיעה מינית).
היום הספרות המקצועית חלוקה בצורך לפתוח זיכרונות שהודחקו, כי לפעמים רק גורמים לרה-טראומטיזציה (חוויה מחודשת של הטראומה)
מצד שני, התמודדות עם הזיכרונות, ושחרור האנרגיה המופנית להדחקתם, יכולים לשפר מאוד את איכות החיים של נפגעת. הרבה פעמים הניסיונות להדחיק את הטראומה, במיוחד אם זה התהווה בילדות, משפיעים על מבנה האישיות, ומביאים לתפישה לא תקינה של האדם את עצמו, ועיוותי חשיבה רבים. במקרים כאלה, רק פתיחת הזיכרונות, עם כל הכאב וחרדה, נחוצים, כדי לטפל מהשורש בהשלכות הקשות של הפגיעה.

שכם בן חמור

בחלק מההגדות המודפסות, ניתן למצוא באותיות קטנות (לפני “מה נשתנה”) את המילים: “וכאן הבן שואל”.
יש המפרשים זאת כמקום בו אנו כבנים יכולים לבקש ממי שהכל שלו למלא את משאלותינו.
ניתן אולי להוסיף ולומר שהמילים “וכאן הבן” בהיותן ללא ניקוד, יכולות להיקרא “וכאן הבן” (לש’ הבנה).

כאן, בלילה הזה, בנקודת זמן בה אוזרים אומץ להביט אחורה אל התלאה והגלות, ניתן להבין חלק מהשאלות, מעט מהקושיות שצפות ועולות כשחוזרים אל תחילת המשא.
ליל פסח הוא לילה בו שואלים (שאלות) על הגלות ושואלים (מבקשים) על הגאולה.
זה לילה שפותחים דלת לאליהו הנביא שמתרץ קושיות. לא רק דלת עץ הסבה על ציריה, אלא דלת לב שבפתיחתה אפשר למצוא בתוכנו תשובות לכמה אי-הבנות.
הלילה הזה לא מדברים על הגלות מתוך חדלון אלא מתוך אמונה ביכולת. הצצה חטופה לתקווה מבטיחה ולגאולה עתידית. זה הלילה בו במילים וכאן הבן שואל תעצמי לרגע את עיניך. אולי תאבקי בדמותו של שכם בן חמור ותנסי להודפה מזכרונך. אולי דמעה תגלוש לה בהחבא ישר לליבך. אולי תתפתי לחשוב לרגע שלעולם לא יהיה סוף להשפעת הפגיעה
אבל כשתראי את המילים וכאן הבןתבקשי את הבינה שניתנה לנו כנשים, תבקשי להבין. תבקשי לדעת את הדרך בה תלכי, תשאלי ממי שהכל שלו, כח לשאול וכח לשמוע את התשובות וכח לחכות לתקומה. כשמיבנים את משמעות הדרך קל יותר לצעוד בה. ואז, ברגע הזה, תמצאי תשובה או שתיים לעצמך. תשובה לתוכך. תשובה שתסמן לך את הדרך ותאיר לך את היעד והפסח הזה, תצאי מאפילה לאור גדול, משעבוד לשאלות – לגאולה של תשובות.
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, למה? כי כל אחת מאיתנו היא לפעמים חכמה ולפעמים מרגישה רעה ולפעמים רוצה לטעום את טעם התמימות ורגעים שהיא נדהמת ואינה יודעת להגיב/לשאול.
גם הרשע בקטגוריית הבנים, כי כל עוד הוא שואל יש לו פוטנציאל לחזור למקור ולהיות כ”בן”. 

אז בשעה שהבן הקטן המשתתף בסדר, יסלסל בקולו “אבא תענה לי על כל הקושיות” אל תתביישי להרים את עיניך לשמים ולומר גם את: “בין אם אני כבן/כבת החושבת שהיא חכמה או רעה תמימה או מוגבלת ביכולת לשאול, אתה אבא, יודע ויכול, תענה לי על הקושיות” – – 

ואם עסקנו בשאלות, יש לי שאלה שטרם מצאתי לה תשובה, אם מישהי מכם תשכיל לענות אודה לה:
ש: מקובל לראות את ארבעת הבנים כמסמלים ארבעה דפוסי התנהגות שונים. אם מדברים על בן שאינו יודע לשאול, מדוע לא מזכירים את היודעים לשאול אך לא מסוגלים, או בגלל נכות פיזית (כגון: אילמים) או לחילופין, נכות נפשית (כגון: הדחקה….)

משכני אחריך

והיא שעמדה לאבותינו ולנו””והיא” –
זו האישה שעמדה,
ובמאבק על הקיום לא מעדה.

“והיא” –
זו האישה שאת הטוב מעדיפה
למרות שברוע חיללו את גופה.

“והיא” –
זו האישה
שמלאכים קשרו לה כתרים
כי לולא הישרדותה
האיך יהיו גברים

ואת – את האישה
שיגידו עליך “היא”
גם אם זו מלחמה מתישה
הקב”ה מצילך, את תראי.

שכם לשכם

פינת אמרות כנף

החיים אינם לוח מחיק
אל תשקיעו אנרגיה ב”להדחיק”.

השארת תגובה