שורדות כותבות מניסיונן:

הם היו מעטבודדים מול קבוצה. אחדים בתוך קהילה יוונית גדולה וריקים מאמצעי לחימה מתקדמים.
בלי להיות שם, קל לנחש שהלילות שלהם היו קטועים וגם הימים לוו בחרדה מתמדת והם יוצאים למאבק והם מנצחים.
לא על הניצחון קיבלנו כמה ימי אור נצחיים, ולא על ההצלחה חסרת הסיכוי אנו חוגגים מדי שנה.
הנס הגדול היה בהדלקת המנורה. האמנם? וכי ביטול הגזירות הוא ענין של מה בכך? ועוצמה של “זדים ביד עוסקי תורתך” הוא לא אירוע שמספיק בשביל לקבוע את שמונת ימי הודיה??

יש משהו מיוחד ברגע הכניסה לביהמ”ק ששום נצחון אחר לא שווה לו.
אולי כדי להבין זאת, כדאי לפתוח במעשה המסעיר המובא במלכים ב’ פרק ד’: “ואשה אחת מבני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר .. עבדך אישי מת… והנושה בא לקחת את שני ילדי לעבדים”. אלישע שואל אותה “מה יש לך בבית?” והיא עונה אין. אין כלום! רק כלים ריקים ומעט שמן. משהו זניח, חסר חשיבות.
אלישע תמה עליה. וכי מעט טיפות שמן הם “אין”??? ובלשוננו, “זה נקרא כלום???”
במעט יכולה לשרות ברכה! בטיפה אחת אפשר להצית אור עולם! ובאותו רגע מניח אלישע יסוד גדול למצבי חשיכה:

“כלים ריקים אל תמעיטי”

אל תמעיטי בחשיבותם של כלים ריקים. את מרגישה כלי ריק? אין לך מאום? כלי ריק הוא כלי קיבול. כלי ריק הוא מצב זמני , בכל רגע הוא יכול להתמלא.
להתמלא ממה? מכמה טיפות מעטות של שמן. מגרם כח שיש לך.
כלים ריקים? – אל תמעיטי!

שמא הוראת שעה זו, הפונה אלינו, המרגישות לעיתים ריקות, ניזונות מכמה טיפות שמן שגם הן הולכות ומדלדלות,
אסור להמעיט בערכם של כלים ריקים ! גם אם נראה לך שאין בך, לא אור תורה ולא אור מצווה ואת עומדת דומם ככלי ריק. כלי ריק זה יותר מקצת. המכבים גם הם לימדו אותנו, שכלים ריקים הם מקום שהברכה תחול עליהם. זה הנס הגדול שנעשה, שהם ראו את הבזיכים הריקים במנורת המקדש ויצקו לתוכם מעט שמן ומכל הניסים נס זה נקבע לדורות.
מאמץ קטן אפילו של “כמה טיפת” מאפשרים לנס לחול.

יש רק כלי (שמרגיש) ריק ומעט שמן? מאד קל ללעוג למעט שיש בנו, מאד קל להעצים את הריק ולהתבייש בו. אבל חנוכה בא ומלמד אותנו שגם כשכמעט הכל ריק הנס יחול לחול על המעט טיפות שכן קימות.

בגמרא במסכת ברכות מובא “יהי רצון מלפניך שתעמידנו בקרן אורה” ה”לב שמחה” זצ”ל מביא שזו בקשה שנסובה על אור חנוכה והלשון “שתעמידנו” מתכוונת לזה שיהיה לאור “עמידה” = תמידיות לכל השנה.
נס חנוכה לא מתבטל לעולם. כך האור שלא יתבטל לעולם. והוא מוסיף שעל זה אומרים על ניסיך שבכל יום עמנו. יש את “על הניסים” של חנוכה שמהם אפשר לדלות ניסים עמידים לכל יום ויום.

לא כל יום מתחולל נס. אמת. אבל יש ניסים שמתחילים ביידים שלך. אם יש לך כלים, כלומר: יש לך אותך, רמ”ח ושס”ה איברים, מח ולב – ולא תמעיטי בערכם גם כשהם ריקים, גם את תתמלאי.

חנוכה שמח!

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

ריק (ריקנות)  – הריק מנכיח את עצמו כאשר אוסף של רגשות מתאחדות ביחד: ייאוש, חוסר ערך עצמי קיצון, אשמה, חוסר אונים, ובעיקר התחושה של “אני לא בן אדם ראוי” שגורר מנות גדושות של בושה.

החוויות מן העבר, שאני לא ראויה לחמלה, להבנה, להתייחסות כאל כל אדם “רגיל” זורק את הנפגעות למעמקי הייאוש.
הבושה, שהיא מרכיב מרכזי בתחושות הריק, מגיעה בראש ובראשונה מן התחושה ש”אני לא בסדר” “זה בטח באשמתי”! או “אמרו לי שאני משחקת באש”. אם נפגעתי, גם כילדה קטנה חסרת ישע, זה בגלל שלא הייתי בסדר. אני אשמה.
הבושה גם תולדה מזה שאני לא מצליחה להתגבר על מה שקרה לי. אולי כבר היית בטפול, אולי את כבר משתמשת בטכניקות שלמדת כדי להירגע, אבל למרות הרבה דם יזע ודמעות, הפגיעה עדיין מנהלת לך את החיים. גם זה בושות. אחרי כ”כ הרבה שעות של טפול.
ואולי המוח לוחש לך באוזן, שאם את עדיין סובלת, סימן שיש בך משהו לא תקין. “איזה בושות”!
שורדות פגיעה מינית מכוסות צלקות של פגיעות, בהן הנפגעות היו מושפלות וחסרות אונים. כל טריגר היום, אפילו אם הוא 30 שנה אחרי, מעורר שוב את הבושות ואיתן את הריק.
לרוב, פגיעות עצמיות או הפרעות אכילה באות כדי להסיר את הריקנות ולהדחיק את הבושות. גם נסיונות אבדניים הם תוצאה של תחושה קיצונית ש”אני לא ראויה”.

שכמיה – דיאלוג מטופלת מטפלת

שאלה:
לא כל הזמן אני מוטרדת מהריק אבל לפעמים כשהבור שחור ואני מתמלאת בחושך ואימה, נראה כי לעולם לא יהיה אחרת וכל הטוב שהיה, הוא רק תעתועי ראיה, הריקנות נתפסת כיציבה וקבועה שלעולם לא תשתנה והייאוש ממלא את כל האופק.
מה אפשר לעשות כדי למזער את הסערה הזאת ?

תשובה:
שורדות פגיעות מיניות סובלות במיוחד כאשר נפגעו בזמן שהיו קטנים, והאחראים להגן עליהם, מעלו בתפקידם.
כאשר דברים רעים קורים בזמן שצעירים, או בזמן שמבוגרים אך החוסר אונים הוא דומיננטי, מתרחשים שינויים פיזיולוגיים במוח. יש הרבה טריגרים, או גירויים שמעוררים שוב את הזכרונות. לפעמים הדברים המעוררים את הטראומה הם הכי יומיומיים, (כמו דבר תורה בשולחן שבת, הריון של שכנה, פרסומת באוטובוס…) קל להגיע לייאוש, כי כל הזמן נמצאים במצב של עוררות חושית, ומוצפים מהגירויים. יש היום טפולים פסיכולוגים טובים שמצליחים להוביל את הזיכרונות למקומות מתקדמים יותר במוח, שם עוברים  איבוד ואחסון מחדש. (כגון EMDR או TFCBT  ועוד…) אבל הכלים הללו לכשעצמם פחות יעילים כאשר מדובר על פגיעות טראומטיות שהתרחשו לילדים צעירים, בתוך המשפחה.
אצל ילדים/מבוגרים אלו, הריק הרבה פעמים מגיע מתחושות של “אני לא ראויה” והבושה מכך ש”אני לא בסדר”. גם אם הילדה הגדולה היום מתפקדת היטיב, הילדה הקטנה דחויה ושנואה. אין ילדה רעה. יש רק ילדות שקרו להן מעשים רעים. אין ילדה שבוחרת להתנהג רע אלא לפעמים זו האסטרטגיה היחידה שיש לה כדי לשרוד. גילוים של חמלה ואמפאתיה כלפי הילדה הקטנה הפגועה ומיוסרת, (במקום הדחייה, הבושה ממנה) הוכחו מחקרית כבעלות יכולת לשנות את תחושת הבושה מהילדה ה”רעה”. מטפלת טובה תדאג לגלות אמפאתיה וחמלה כלפי הילדה הקטנה הפגועה, עד שהנפגעת בעצמה תעיז לראשונה בחייה, ליישר מבט לילדה הקטנה, לומר לה, שיכולה להבין אותה, ויודעת שלא יכלה לעשות אחרת. החמלה הזאת המכילה, המקבלת, המחבקת, היא הפיצוי לנפש הקטנה שלא חוותה מוגנות בסיסית כאשר הורים לא היו פנויים אז לאשר את החרדה ורגשות האימה שהנפגעות חוו בתור ילדות.

שכם בן חמור

ממה שספרו לנו אנו יודעות, שכשנכנסו היוונים להיכל הם טמאו את כל השמנים עד שלא נותר אף לא כד אחד חתום בחותמת.
ויש לשאול על כך כיצד היוונים טימאו את השמנים, הרי השמנים לא עומדים כלל בהיכל?
ה”חידושי הרי”מ” זצ”ל מביא, שלכן יש לפרש שההיכל הוא מח האדם והשמנים אלו המחשבות.
היונים היו מטמאים את מחשבותיהם של ישראל ע”י הבלבול שזרעו בהם.
ומה שמצאו המכבים פח שמן אחד, זה הזכות של אברהם שעמדה ועודנה עומדת לישראל, שגם כאשר כל המחשבות מבולבלות יש כמה מחשבות שנשארות איתנות בזכותו של אברהם האיתן.
ומוסיף ה”בית ישראל” זצ”ל שהמילים “רבות מחשבות בלב איש” הם ר”ת אברם. “ועצת ה’ היא תקום” –  זו האות ה שהוסיף ה’ לאברהם והיא מיוצגת במוחו של כל יהודי בלי שאפשר לבטל אותה.

לא משנה כמה שכם בן חמור בלבל אותך, את האות “ה” שבך הוא לא יכול לקחת. את האמת הפנימית ששואפת לטוב ובוחרת באמת הוא יכול רק לכסות ולהסתיר, לעולם לא להשמיד ואם נצליח ,ולו לרגע, לזכור זאת, נצחנו אותו.

משכני אחריך

– – –

ואחרי כן באו מנצחי הרבים,

נכנסו להיכל החצר המיותמת,

יצקו למנורה “אמונה של מכבים”

ומעט שמן, חתום בחותמת.

לא שתו ליבם לקירות החרוכים,

עדות דוממת להוד שנפגע.

כי כשאת הכלים הריקים לוקחים

גם מעט מספיק לשמונה!

שכם לשכם

“תקנו להדליק נר חנוכה, על פתח הבית, מבחוץ, כדי ללמד שאף מי שכל השנה מרגיש “מבחוץ” יכול להתקרב ולהיות חלק, להכנס בפנים” (ה”לב שמחה” חנוכה תשמ”ד)

השארת תגובה