שורדות כותבות מנסיונן:

בתחילת השבוע שח הגראי”ל שטיינמן שליט”א שהוא חושש בימים אלו ממחלוקת.
קראתי איך גאון הדור, צופה, מזהיר וכואב את האש,  וחשבתי עלינו. לא כעם, לא כקהילה, לא כקבוצות המנסות להפיץ את דעותיהן, אלא כמתמודדות שמכילות בתוכן כמה קולות, מספר קווי חשיבה, אש ומים.
לא אתעסק במחלוקות פוליטיות, ציבוריות, כואבות, אכזריות. די לי במחלוקת הפנימית, תולדת הפגיעה, שהיא נחלתנו.
מה יש בימים האלו שהם “סגולה” למחלוקת? ואיך אפשר “ליישב” מחלוקת פנימית, שאנחנו הן שתי הצדדים בה?

– – –

מחלוקת פירושה אי הסכמה. אבל לא כל התנגדות לדעה היא מחלוקת. רק כאשר הדעות כ”כ קיצוניות והן מתחרות זו בזו עד שהן לא יכולות לדור בכפיפה אחת, השלם מתפצל לשניים ושני החלקים שהתקבלו מעידים שביקרה כאן המחלוקת.
מוכר לנו מאיפשהו, נכון? …

ריבוי חילוקי דעות הוא אחד ממאפייני השיח ההלכתי לדורותיו. בעוד המקרא מדבר בעיקרו בקול אחד, עולמם של חכמים משמיע קולות הרבה, מבטא ריבוי דעות ומשקף ויכוח פנימי כמעט בכל עניין העולה לדיון, עד כדי כך שהווי הלימוד בבית המדרש מתואר לעתים כ”מלחמתה של תורה”, המרמז לוויכוחים וההתנצחויות שהם חלק מהותי של חוויית הלימוד.
הרב קוק מביא על דברי ר’ אלעזר ברבי חנינא: “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם” (ברכות ס”ד) שיש טועים החושבים, שהשלום העולמי לא יבנה, כי אם על ידי צביון אחד בדעות ובתכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום. וריבוי השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו מקומו וענינו..”.

מדבריו, עולה איפוא, שהדיון ההלכתי אינו נועד לבטא אחידות, אלא שלמות! וסוד גדול טמון בזה: אם השתקנו את הקולות, חטאנו לאמת! דווקא ריבוי הקולות והעלאת צדדים שונים וטיעונים סותרים, מבטא חתירה משותפת לבירור האמת והרכבת יצירה חדשה המאופיינת בהרמוניה של צלילים שאין בהם מקום לסכסוך אישי.

עוצמה של ניגודיות פנימית גורמת לפיצול, שהוא השם הנרדף וה”מקצועי” למחלוקת בנפש.

הפיצול הוא אותם החלקים השונים שמיצגים את אישיותנו. כאשר לכל חלק בנו יש “קול” שונה, מתחילה המחלוקת, מתרבות מריבות פנימיות, ה”ווליום” גובר ואנו מנסות להפגין שליטה ולהשתיק  את כולם.

למתמודדת עם PTSD  זו יכולה להיות מחלוקת שלא ניתנת ליישוב. סכסוך תמידי שקשה להפסיקו.
אז במקום להשתיק את המחלוקת שסופה לא להתקיים, נהפוך אותה למחלוקת שסופה להתקיים, בדיוק כמו שעשו הלל ושמאי ובתי מדרשות בהם מתנצחים בלימוד.
אל תשתיקו קולות! תפסיקו להיאבק בהם. איך מתמודדים איתם? מוצאים להם מכנה משותף ונותנים לכל קול להוות חלק בתוך משהו שלם.
באו הלל ושמאי ואמרו זל”ז: שתינו מסכימים שצריך להדליק את החנוכייה, אחד חושב שיש לעשות זאת בדרך זו והשני טוען לדרך אחרת, אז נשב זה לצד זה, אנחנו לא מפוצלים, אנחנו רק חלוקים.
זמנך יבא וזמני יבא.

הקולות הפנימיים מזמן לא רק צלילי רקע, אחד אומר “את אשמה ומגיעה לך” השני טוען: “את לא אשמה ולא מגיע לך רע” שלישי טוען: “את רק ילדה” רביעי זועק: “תהיי בוגרת” חמישי אומר: “את סתם כופרת” והשישי מזכיר שאת בכלל צדיקה ואף אחד לא היה מתמודד כמוך… השביעי מאחל לך לחיות השמיני מזהיר משנים ארוכות…. ואת בתוך ים הקולות צריכה לתפקד. אז את מנסה לצעוק: “עזבו אותי אני רעה”. אבל זה לא עוזר, כי הקול האחר לא שותק. אז את מחליפה, וגם זה לא מביא הקלה, “ומה כן” – את שואלת? אל תשתיקי. תגייסי את כולם למטרה משותפת. כולם מסכימים ש: את קרוצה מחומר/ שאת סובלת עכשיו/ שהופתעת ממה שקרה / וכו’.
כל קול ימשיך להגיב, אבל את כיוונת אותם, יש בכך הקלה עצומה. הפיצול לא כ”כ מנותק זה מזה ולחלקים יש בית אחד לדור בו.

כן, גם אנחנו היינו רוצות שלא יהיו קולות ורק קול אחד ערב ומקובל יביע דעתו במוחנו. אך אם השלמות שלנו תלויה במספר חלקים, נצמיד אותם, לא נמאס בהם. עד שיקויים בנו “והאמת והשלום אהבו”.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

פיצול – פיצול בדרך כלל נוצר כאשר הפגיעה היא בתחילת הדרך, והאישיות עדיין בחיתוליה. כאשר מתרחשת טראומה בגיל צעיר, אין מספיק משאבים להתמודד איתה. (גם מאוחר יותר בחיים אין הרבה פעמים משאבים, אך האישיות כבר בנויה) לכן חייבים להדחיק את הטראומה. (ולא רק את הטראומה הראשונית, אלא לרוב גם את תגובת הסביבה לטראומה, שהוא גורם מאוד משמעותי להתהוות האירוע כטראומה). רק כך האישיות  יכולה להמשיך בשלווה את חיי היום יום ולהשיג את המטרות ההתפתחותיות המתאימות. (כמו ללמוד, חיי חברה, חיי משפחה)
ההדחקה לא גורמת להסרת האירוע, רק להדחתה. היא בעצם ממשיכה להתקיים, באופן מנותק, ולפעמים גם מפתחת כללים ודעות משלה (לגבי יכולת ההורים להכיל, לגבי מוגנות בעולם, אני ילדה טובה/רעה,לגבי מין…) ומן אישיות עצמאית שיכולה לדור לצד האישיות הראשית, הממשיכה להתפתח “כאילו ולא קרה כלום”…
כאשר החיים מתנהלים על מי מנוחות, יתכן והאישיות הראשית לא ממש תפגוש את החלק המפוצל, אך במקרה של טראומה חוזרת, או כל אירוע המזכיר את הטראומה הראשונה (כגון נשואים…)האישיות שהתנתקה יכולה להתעורר מהלא מודע, ולחדור עם דעות, רגשות ומחשבות של עצמה.
במקרים של טראומה מורכבת וטראומות חוזרות, יכולות להיות כמה פיצולים. כמו ענפים היוצאים מגזע ראשי של עץ, שניזונים מאותם שרשים, אך בעצם מקיימים מערכת של חיים משלהם.

שכמיה – דיאלוג מטופלת מטפלת

שאלה: הייתי רוצה לשאול אותך: “אז מי אני?”. “איזה חלק מייצג את העצמי שבי?” הרי הפגיעה יצרה את המחלוקת בתוכי, וכן, התחלקתי לכמה תת-רשויות. כמעט בכל עשיה אני נתקלת בכמה “קולות”.

תשובה:
“מי את”?? כמה השאלה נכונה, וכמה מטרידה. לאיזה קול להאזין? לזה שאומר “תיסעי, תיהני, מגיע לך חופש”, או לזה שאומר “אם תיסעי ויקרה לך משהו, את תהיי אשמה. את לא יודעת לשמור על עצמיך”  או אולי לקול האומר: “לך לא מגיע כלום”?
יש בך גם חלק שאוהב את עצמיך, מפרגן לך, דואג לרוחה נפשית שלך, ויש גם חלק מאשים, המייצג את הנקיפות מצפון מהפגיעה: “אני אשמה”. ואולי גם את הקול השלישי, שהוא תולדה של השני, שממשיך ואומר בקול שיפוטי : “אם לא השכלת לשמור על עצמיך, לא מגיע לך כלום”. (אנחנו יצורים מורכבים….)
קולות מתגברים שמנסים בכוח להרחיק או לדחוק אותם. כל קול, המייצג חלק באישיות, מרגיש שמגיע לו להשמיע את דברו. רגשות מאוד שליליים כלפי חלק מפוצל רק מגביר את רצונו להישמע. גישה יותר רכה כלפי אותו חלק/קול, הרבה יותר תועלתי.
אחת המטרות של טפול, היא לעזור לנפגעת, שסובלת “ממחלוקות בתוך האישיות” או ניתוקים (בשפה מקצועי) לעשות אינטרגרציה טובה יותר בין החלקים. זאת עבודה טפולית מפרכת, כאשר יש הרבה פעמים התנגדות לראות את כל החלקים השונים כשלם.
למרות שלא תמיד אפשרי, כל הטכניקות של היסח דעת, תועלתיים בהשקטת הקולות: טלפון, תשבץ, מאמץ גופני, גינון, סרט וכו’,יכולים כולם להיות לתועלת מול קולות חודרניים.
במידה ומרגישים שהאישיות מתמזגת עם אחד הקולות התוקפניים, חשוב לפנות לעזרה.
כמטפלת העוסקת עם נשים שנפגעו, וחשופה לבלבול, תסכול, וחרדה שהקולות האלה מעוררים, אפשר רק לסיים בתפילה לבורא עולם, שיגאל את כל השורדות מהקללה של מחלוקות פנימיות, ושחלקי האישיות יזרמו באינטרגרציה.

שכם לשכם

“ויקהל עליהם קורח את כל העדה” (במדבר טז,יט).
לדבר מצווה לא קל לאסוף את כל הציבור,
ואילו כשמדובר במחלוקת מיד נאספת “כל העדה”.
(מטה אהרון)
כשאת עושה משהו טוב, אין בך קולות רבים של הערכה
אבל כשנכשלת, כל הקולות רבים: “בגללך התקווה הלכה…”.

משכני אחריך

גם נכנעת, גם מובילה,
יורדת בימין ובשמאל דווקא עולה,
בו בזמן פועלת בכמה דמויות
תנו עיצה “מה כדאי להיות??”.

טרם שמש פניה תליט
הקולות מתנצחים, א”א לתאר,
ואני הקטנה, עייפה להחליט
באיזו “הוויה” להתעורר?

– – –

היאספו ואגידה לכם
איזה גורל משותף תחלקו.
במקום להשמיד, לבקר להלחם,
תנו הסכמה, עם ההחלטות עוד חכו.

שכם בן חמור

“הקול בראש”
לכלל האנושות, יש מוח פעיל ובו נעשות הפעולות המנטליות המשפיעות על הרגשותינו והתנהגותנו. בכל זאת, ניתן לזהות הבדלים בין מחשבות טורדניות/ אובססיביות ופרובקטיביות לקולות.
קולות הם ייצוגים מנטלים שנקבעו במוחנו לאחר חוויה טראומתית. לכל אחד מהם יש עוצמה קבועה ותוכן החוזר על עצמו. זה כאילו המוח התנפץ וכל “קול” מנהל את עצמו אחרת.
מחשבות ,לעומתם, הן סמלים זמניים העולים בהתאם לחוויה הכללית שבמוח.
כפי שקראתן טיפול פסיכותרפי יכול להפגיש את כל הקולות ולמתן אותם שיחזרו להיות מחשבות ולא ייצוגים עצמאיים. אבל ידוע לנו שישנן מתמודדות התוקפות את התופעה בדרכים נוספות
אנו מזמינות אתכן לספר לנו עליהן.

השארת תגובה