שורדות כותבות מנסיונן:

עינוי הגוף, תענית, מניעת מנעלים, המעטת האור, הנמכת קומה וישיבה על הארץ, כל אלו הם ממנהגי האבלות על חורבן הבית.

שריפת בית אלוקינו בט’ באב מכונה: חורבן המקדש כמו שכתוב … והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש; ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים “צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ” (ירמיהו כו,יח; מיכה ג,יב).” (רמב”ם, משנה תורה, תענית, ה, ג)

מהו חורבן? ומדוע טרגדיה זו כונתה כך, ולא בשם אחר, כדוגמת ‘ אסון שריפת בית ה’ ועוד.
חורבן הוא הרס. חורבן הוא מצב בו העבר אינו יכול להתקיים עוד, אך נשאר ממנו זכר. כלומר, בחורבן, אמצעים מהעבר עתידים לשמש את בניית העתיד.  לכן נאמר שחורבן, שונה מאובדן, כי מה שנהרס יכול להבנות מחדש.
אירועי תשעה באב נקראו חורבן הבית כי הבית חרב, נהרס, אך לא נתכלה כולו. הכותל המערבי לא נפגע מקלגסות הרומאים ודווקא אצלו באים ומבקשים על בניית בית המקדש.
גם חורבן יהדות אירופה נקרא כך, היות וקול התורה שהאיר אז באלפי נגוהות, דמם באדמת אירופה. אך קול זה לא נעלם לגמרי ח”ו, להיפך, ממקום אחר הוא ממשיך לעלות ולרפא את הכאב שבחורבן.

המילה חורבן פותחת במילה חור ומסיימת בתחילת המילה בניה. אם נתבונן עוד נראה שלא רק מחצית שנייה של המילה חורבן היא “בן”, אלא גם מחצית ראשונה של המילה “בניה” היא “בן” ומחציתה השניה היא שם ה’.
כמה מדהים לגלות שכאשר יש ל”ע חורבן “חור” + “בן” – עלינו הבנים  לעשות רק מחצית ולהתעסק בחלק הראשון של בניה – “בן”, השאר בידי “ק-ה”, בידיו הרחומות של הקב”ה.

שורדות חוו חורבן. חור שחור נפער במפת חייהן, אך חורבן זה הינו כחור ולא כאובדן מוחלט. החור הוא חלקי, כאשר עירניים לו אפשר להתחיל ולהתעסק בבניה והקב”ה מלמעלה ישלים את המלאכה.

הרב פינקוס זצ”ל מביא ששעת הכושר להתחיל בבניה היא דווקא ברגע השיא של החור. וכך מובא בספרו “גלות ונחמה”: רגע החורבן הוא רגע הבניה: באבלות שלקראת הרגע הנורא של שריפת בית אלוקינו, ישנם שלבים. ככל שאנו מתקרבים לשעת חורבן הבית מתעצמת האבלות, החל מי”ז בתמוז ועד לט’ באב בו נוהגים כל דיני האבלות. והנה מגיע אותו רגע נורא – חצות היום של תשעה באב, זמן הבעירה הגדולה, ואז משום מה נפקעת האבילות במידת מה – קמים מהארץ הגברים מתעטפים בטלית ומניחים תפילין והנשים רשאיות להתעסק במלאכה. פלא. הלא כל האבלות היתה לקראת הרגע  הנורא הזה, וכשהוא מגיע אנו ממעטים באבלות?! הביאור הפשוט לכך מובא בראשונים אך אנו נביא את דברי הקבלה (ב”י סופ”י תקנד ע”פ אסתר רבה םתיחה יד) בטעם הדבר כי בתשעה באב לאחר חצות נולד המשיח, וגם זה לדבר פלא – וכי זהו הזמן הראוי ללידתו של המשיח, אל מול להבות האש של בית המקדש?!
אולם רואים אנו בבירור שככל שהאבלות גדולה יותר גם הסיבה לנחמה ולהתעסקות בבניה גדולה יותר. האבלות היא הפתח לבניה וכמו שאמרו חז”ל (תענית ל ע”ב) “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה”.

מילים אלו הם צו השעה עבורנו, המתמודדות עם חורבן כפול – כללי ופרטי. בתוך החור הלאומי מצוי לו חור אישי התובע עלבונו. אל לנו להסתירו, למחקו, כי דווקא בו מאוחסנים כלי הבניה. רק כאשר מסתכלים על ההרס ניתן למצוא חלקים מהעבר המפואר שעדין קיימים ומהם אפשר להתחיל לבנות.

גם אם חלילה את טוענת שהאישיות שלך התפרקה, אין זה אובדן כי אם חורבן, חלקיקי אישיות שלא התכלו, ממתינים שתבואי לאסוף אותם ולהשתקם מחדש ואין זמן המסוגל לבניה, כמו רגע ההתייחדות עם החורבן. תחילה מביטים ב”חור”, מצטערים עליו, מתאבלים בו, אך מיד ה”בן” שהוא את ואני ואנחנו, מתחילים בחודש אב, להתעסק עם מה שמוטל עלינו – התחלת ה”בנ”יה. ואם זכינו, ועשינו כן, מיד מגיע החודש הבא חודש אלול שבו הקב”ה ממשיך את הבניה ובונה אותך להיות לו למשכן, כמו שנאמר “פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם”.

ויה”ר שנזכה.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

בניית בית שלישי – הבניין השלישי נבנה לאורך כל שנות הגלות מאז שריפת בית שני. כשנזכה הוא ירד אלינו מוכן משמים.
עד אז: “בלבבי משכן אבנה” – ביכולתו של כל אחד לבנות בתוכו בית מקדש מעט. ע”י הסיוע לשני נבנה המשכן הפרטי שלי. זה המהות של בית שלישי, אתה בונה את האחר ונבנה בעצמך.

בילדותנו שרנו במלוא גרון: “כל מצווה היא אבן בבית המקדש אני יכולה לבנותו מחדש” זה הבניין המתבקש ממי שחווה חורבן: להניח אבן, לעשות משהו, והעשייה המשותפת היא זו שתשלים את הבניין.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: האבל על חורבן הבית מתחלף בחצות לעיסוק בבניה. כיצד האבל והכרת האובדן מביא לריפוי? איך עוברים מהחור לבניין? מהתדהמה לעשיה? ממיקוד ב”אין” למיקוד ב”יהיה”?

תשובה:
בפרק ג’ באיכה, ירמיהו עובר לדבר מגוף שלישי לגוף ראשון. הוא מדבר, לא על בית המקדש, לא על כלל ישראל, אלא על החורבן הפרטי שלו.
תחילת הפרק עוסק בטרוניה ,כביכול, כלפי מי שהחריב – הקב”ה. אך באמצע הפרק, פתאום ירמיהו אוסף כוח: “חדשים לבקרים רבה אמונתיך”, “חסדי ה’ כי לא תמנו” וכו’. באה ההכרה שאמנם הקב”ה החריב, אך מי שגרם לכך זה אנחנו. ובידינו להביא לבניית ביהמ”ק השלישי.
יתרה מכך, בניית בית המקדש לא מוטלת על כתפינו בלבד, את התשתית לה הכין הקב”ה עם לידתו של משיח בעיצומו של יום החורבן. הגאולה מוכנה, נותר לנו להתקרב אליה.

גם הישועה לכל שורדת, מוכנה. כולנו כעם מחויבים להביא אותה. אנחנו יודעים מה צריכים לעשות כדי לזכות במשיח. אולי דווקא אלו שחוו חורבן כגון שנאת חינם, או אי צדק משווע, יכולות לעזור במאבק על הבאת המשיח ולהושיט יד לצדק, לחסד, לחמלה או לנתינת תקווה.  (זכות זו אינה נחלתם של הפוגעים, הם לא מעוניינים בהבאת הגואל, שיביא לאור את פשעיהם…) בידינו להיאבק על מוגנות ילדינו במערכות החינוכיות, ולצעוק ולהתנגד לקשרים פוגעניים ולא מתאימים בין מבוגרים/ילדים ובין בעלי סמכות/לבין החייבים במרותם. בכוחנו להגביר עירנות לשמירת הלכות ייחוד ובעיקר לעשות שכם אחד ולתת אותו לנפש נאנחה ולסייע לה לעבור מהחור לבניה ומהתדהמה לעשיה, ובזכות כך נגאל גאולת עולמים.

משכני אחריך

על נהרות בבל
ישבנו גם בכינו
בזכרינו את ציון.

עוד הלב מתפתל
“איכה זה היה לנו”
ננוחם: לא הכל לטמיון.

אם אשכחך ירושלים
תשכח ימיני,
כי ימין היא זו הבונה

אם אשכחך ירושלים
תדבק לשוני
זו הלשון המדברת נחמה
– – –
ירושלים בתפארתה
עלתה בלהבות
אבל כל עוד זכרונך איתה
בכוחך לבנות ולקוות.

שכם לשכם

המעלה שבשפל המדרגה
שמשם אי אפשר לרדת,
אפשר רק לעלות.

שכם בן חמור

חז”ל מונים כאחד מהחורבנות של תשעה באב את העובדה ש”נחרשה העיר”. ולכאורה לאחר שנחרב הבית, מה לנו אם המקום נשאר כמות שהוא או שהוא נחרש?
אלא כשחורבות בית המקדש עומדות כמות שהן, אדם הרואה את החורבן רואה, נזכר במה שהיה, מצטער על כך, והזיכרון מכוון אותו לבחון מה כן נשאר לקחת, איזו עשיה יכולה להוות תקומה למה שהיה.
טורנוסרופוס, ברוב רשעתו, חרש את ההיכל ועשה במקומו שדה. הוא רצה למחוק את החור כדי שלא נזכור אותו ולא נתעסק בבניה. הוא שתל במקום ציצים ופרחים והתכוון בכך לאבד את הקשר של עמ”י למקדש שהיה ושעתיד להבנות. זה מעשה של שכם בן חמור שמנסה לטשטש ראיות, להתכחש לפגיעה. למה הוא עושה זאת? כדי שתשכחי מה היה ותתרחקי עוד יותר מעצמך וממי שהיית. לעיתים אותם פוגעים מנסים לחרוש את הפגיעה ולבנות בה ציצים ופרחים, אך זה עצמו מעשה אכזרי של העמקת הפגיעה ועל זה אומר הרב פינקוס זצ”ל: מחיקת החורבן גרועה יותר מהחורבן עצמו.

השארת תגובה