שורדות כותבות מנסיונן

אף פעם לא העזתי, לשאול ככה ישיר: “מה את עושה עכשיו?” “על מה את חושבת?” “למה את מנסה להסיט את הראש מלוח השנה ומייחלת לימי כסליו המעידים כי החגים כבר חלפו?”
“תגידי, התחדשת במשהו לחג?” “קנית לך פרחים כהערכה על גבורתך בשנה שחלפה?”.
אל תסתכלי עלי בבוז. בעיני, מי שמתמודדת כמוך וקמה 365 ימים בשנה, היא גיבורה. אמנם לא גיבורת כח, אלא גיבורה בלי כח. אבל גיבורה. מאד גיבורה.

אם לא התחדשת בשום דבר, לפחות תתחדשי במחשבה חדשה, בזווית ראיה אחרת ואני מתכוונת על היחס שלך לעצמך. די לזלזול נוסח: “מה אני שווה?” “איך אני אעמוד בראש השנה?” “מי אמר שמגיע לי שנה טובה?” או ” למה נראה לך שאני יודעת מה לעשות עם חיים טובים, אם אף פעם לא היה לי דבר כזה?”
צודקת. את לגמרי צודקת. אבל שוכחת פרט קטן. את צודקת כשאת דנה את עצמך בעיניים שיפוטיות כמו שלך, וטועה כשאת חושבת שה’ דן אותך כמו שאת דנה את עצמך.
אנחנו מייחסים לבורא עולם מחשבות ותגובות שנמצאות בלקסיקון שלנו. אם את קפדנית כלפי עצמך, את משוכנעת שזה מה שהוא חש כלפיך. אם את מיואשת ומתביישת, את מסיקה שגם הוא מתייג אותך כך.
סיגלת לעצמך כ”כ הרבה שיפוטיות, שאת נכנסת לראש השנה עם תחושה שגם הקב”ה שיפוטי כלפייך. יש גם כאלה שמדברות על עצמן בהרבה דחייה ואוטומטית משתמשות באותם משפטים כדי לתאר את הגישה של בורא עולם אליהן.

וותרי על זה. את רחוקה מלדייק באמת.
“אהבתי אתכם אמר ה’ ” (מלאכי א,ב). ככה, בלי חשבונות. בלי לעג בלי זלזול. אהבה אמיתית ללא תנאים.
זו את שלא אוהבת את עצמך ובטוחה שהוא “נדבק” ממך. אבל זו טעות. טעות שיותר ממה שמצערת אותך, מצערת את בורא עולם ולצער את המלך ביום הכתרתו זה לא מהדברים שאת חפיצה בהם.
“כי אני יודע המחשבות שאני חושב עליכם נאום ה’… מחשבות לשלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקווה”. (ירמיה כט, יא)
הכי נכון זה לומר: אני דנה את עצמי בקשיחות ונח לי לחשוב שגם הקב”ה נוהג כך. אבל לזכור שהוא לא לומד ממך. אף פעם לא. הוא ממשיך לחשוב עליך מחשבות טובות ולאהוב אותך בדיוק כמו שאת.
מה נראה לך, הוא לא יודע שקשה לך? הוא מצפה ממך כמו שמצפים מאנשים שכפית זהב בפיהם?

תפסיקי לרטון על היצירה שלו. להסתפק אם חלק אלוק ממעל פועם בך. את הרבה יותר טובה ממה שאת מעיזה לחשוב. את הרבה יותר אהובה ממה שאת יודעת לדמיין. עם זה תבואי לראש השנה. עם העובדה הפשוטה שאת בשר ודם שמאד היה רוצה להיות אחרת, אבל ה’ רוצה אותך כך ואת מכופפת רצונך מפני רצונו וכשורדת, אני יודעת שזה נכון!

כשהקול המצפוני שואל אותך: “מה עשית לראש השנה” או “איך את חושבת שה’ יסלח לך”. תגידי לו “מספיק שאני לא סולחת לעצמי, זה לא חייב להיות שה’ גם לא סולח לי”.

איך עושים את זה? קודם כל קוראים שוב ומשלימים עם זה שאנחנו קרוצי חומר, משולי חרס. טבעו של חרס להישבר ושל בעל המלאכה ללטף את השברים ולאחותם.
כך זה במשל וכך זה בנמשל. כך זה שאת חזקה וגיבורה, וכך זה כשאת נשברת וגיבורה.

המילה “סליחה” משמשת לבקשת מחילה ולהבדיל, לבקשת מעבר או פינוי הדרך.  ולא בכדי.
מטרת הסליחה היא לפנות לך דרך ולקרב אותך להקב”ה. אם הסליחה גורמת לך “לרדת” על עצמך, לשקוע בדלות כוחך, היא לא משיגה את מטרתה.
הסליחה שאת נדרשת לה, היא זו שמקרבת אותך אליו יתברך. כשאת עוברת על השנה שחלפה ורואה כ”כ הרבה מקומות בהם לא נהגת כשורה ולא בחרת נכון, מה זה עושה לך? גורם לך לשקוע בייאוש? בעצבות? אין זו הסליחה הנדרשת ממך! הסליחה שה’ רוצה ממך היא זו שבה את קודם כל סולחת לעצמך ומוכנה להתקדם הלאה. מאמינה שאת ראויה לעבור.
כל תפקידך בראש השנה מסתכם באמונה שה’ אוהב אותך הרבה יותר ממה שאת אוהבת את עצמך. ואם גם תסלחי לעצמך, תזכי שמלאכי מעלה יענו לך “ויאמר ה’ סלחתי כדבריך”.

שנה חדשה. מחשבה חדשה ואהבת אב ישנה לבתו המתחדשת.

שנה טובה לך ולמשפחתך ולכל בית ישראל.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

סליחה היא תהליך פנימי המאפשר קירבה.
אפשר לתאר את התהליך הפנימי, כצער על המרחק שהתוצאה שלו היא קירבה. אולי לכן באנגלית, הפירוש של המילה SORRY הוא “מצטערת” שזהו שלב ראשון בסליחה.

תקופת החגים לא קלה לשורדות. שאלת המרחק מהמלך, התחושה שנשארנו מאחור, מציפה וגורמת צער.
עצם הצער, זה התהליך הפנימי שמאפשר קירבה. זו הסליחה שלך.
כשאת אומרת לעצמך: “הלוואי הייתי מתעוררת” “הלוואי הייתי יותר קרובה” “הלוואי הייתי אוהבת את המלך” את עושה את הצעדים הראשונים שלך לארמון.

אף אחת לא רוצה לעשות רע! כולנו רוצות שהסיבות שגורמות לנו להתרחק מהטוב, תעלמנה, ועד אז – הצער על המרחק שנכפה עלינו, ישמש כחוט המקשר ביננו לבין הבורא, וכל צער כזה יקרב אותנו אליו ויתקיים בנו “ושבת עד ה’ אלוקיך”.

שכמיה – דיאלוג מטופלת מטפלת

שאלהאין לי הוכחה לכך שה’ אוהב אותי, חומל עלי, המציאות מחזקת את המחשבות ההפוכות. שהוא רחוק ממני כמו שאני ממנו, שהוא מאוכזב ממני כמו שאני מאוכזבת מעצמי, אז מי אמר שאני לא צודקת?

תשובה: כל הקשר שלנו עם ה’ הוא מופשט. אף אחד לא יודע באמת אם יצא זכאי או חייב ביום הדין. אף אחת לא יודעת כמה מעשיה רצויים או נדחים, בשמים.

אם אני מאוכזבת מעצמי, סימן שלא עמדתי בציפיות שלי בעצמי. בדרישות שחשבתי שבהם אני צריכה לעמוד. המילים “הייתי צריכה….” חולפות במוח מאות פעמים ביום והן עולות לגבי הרבה תחומים של החיים ( הייתי צריכה להגיע לראש השנה מוכנה יותר, הייתי צריכה להיות אמא יותר טובה, הייתי צריכה לעבוד יותר לפרנסה, הייתי צריכה להיות פחות רגישה ….). כל מחשבה כזאת, מעוררת חרדה ואשמה, ומדגישה את הפער בין המצוי לרצוי. האשמה מולידה חרדה, שגורמת לדכדוך וקיפאון. לאוהבי המושלמות, מתווסף גם מחשבה של ייאוש, “גם אם אני מאד אתאמץ, לעולם לא אגיע..”. ברגע שאני לא עומדת בדרישות שהצבתי לעצמי, אני מכנה את עצמי “לא בסדר” או במקרה היותר גרוע: “רעה”.

למה אנחנו נוטים לקבוע לעצמינו סטנדרטים כ”כ גבוהים?
לפעמים זה המסר איתו גדלנו. רק המושלם, הפרפקט, מרצה את ההורה. לפעמים הפגיעה גרמה לנו להרגיש כ”כ מגעילים ודחויים, ובנסיון להוכיח לעצמי שאני כן שוה, אני מעמידה בפני אתגר, שאם אעמוד בו, אז אהיה מושלמת, ושוב שווה, זכה או טהורה…לפעמים יש איזושהי אשלייה, ש”אם רק אהיה מושלמת, יותר יכבדו/יעריכו/יאהבו אותי….”
אמות מידה של “טובה” או “רעה” נקבעות על ידינו.

ה’ לא נותן נסיון שא”א לעמוד בו. ומה אם אני לא יכולה לעמוד בנסיון? צריכים לזכור, שה’ יודע הרבה יותר טוב מאתנו, במה אנחנו יכולים לעמוד, ובמה לא. כ”כ קל לנו להאשים את עצמינו שאם לא עמדנו בנסיון, סימן שלא התאמצנו!!! מן התניה במוח, שאם לא מצליחים לעמוד בצפייה, זה כי עצלנים/מתחמקים/מתבכיינים/חלשים…אולי ה’ לא התכוין שתעמדי באופן כזה בנסיון?  אולי הדרך שאת עומדת בנסיון, זה לא הדרך שה’ רוצה שתעמדי בו? אף אחד לא מבקש מאתנו לעשות את הבלתי אפשרי. ה’ קבע שאפשר לעמוד בנסיון בדרך שאפשרית לך! לפני שהעמיד אותך בנסיון הוא ידע שזה עלול לגרום לירידה רוחנית. הוא לא מצפה שתעברי את הנסיון ללא הירידה הזו. הוא מצפה שתעשי מה שאת יכולה. שתעריכי את מה שאת עושה (גם אם זה מעט), ואז תראי איך פתאום את מתחילה להעיז לחשוב שאת ראויה, ובעז”ה גם למצוא רגעי חמלה המוכיחים יותר מאלף עדים שה’ איתך.  

(מעובד מתוך שיחה אישית עם הרב קופשיץ שליט”א , ירושלים. כסליו תשע”ה)

שכם לשכם

“ויאמר ה’ סלחתי כדבריך”
כדברי האדם השופט את עצמו, דנים אותו.
אמרי לעצמך: “סלחתי”. בלי “אולי” בלי “אם”,
ומשמים יענו לך: “כדבריך בתי, דינך לחיים”.

משכני אחריך

משכני אחריך –
סולח לחוטאים.
אמנם יצר סוכן בנו
אך לא במכוון אנו טועים.

למדני לסלוח לפחות כמו שאתה:
אוהב את בתו הגם שחטאה.
לא לועג לרשים, לא סוגר להם דלתות,
למדני לקבל את עצמי למרות החולשות.

“משכני אחריך”
אם לשמאל אם לימין
אחריך אומר “סלחתי”
גם אם קשה לי להאמין.

שכם בן חמור

סליחה.
סליחה שלא הערכתי נכון את כוחותי,
סליחה שבמקום לחמול, כעסתי על דמעותי.
סליחה שדנתי אותך ,נשמתי, לספר הרשעים,
לא השכלתי להבין שאת צולחת נהרות ומטפסת הרים.

סליחה ידי, שכיניתי אתכן עצלניות
סליחה שהתביישתי בחוסר השליטה על המחשבות.
כשתש כוחי אמרתי על הגוף “מתפנק”
סליחה שאיחלתי לו: די כבר, תתפרק.

כך חלפו להם ימים ונגמרה לה שנה,
סליחה גופי שלא הייתי מספיק כנה,
רציתי “כמו כולם” או לפחות “כמו פלוני”
הכי סליחה, שלא הייתי מה שאני.

השארת תגובה