שורדות כותבות מנסיונן:

מי חשב שנצטרך לכתוב על יחסים פוגעניים בין יהודים לערבים??? בין בחורי ישמעאל לבחורי יעקב??? זה כ”כ לא המטרות שלנו. מעולם לא עסקנו ולא נעסוק בפוליטיקה. אבל כשהיחסים הפוגעניים חודרים אלינו ומשפיעים על חשיבתנו, אי-אפשר להתעלם.

סנגורן של ישראל, ר’ ישראל מברדיטשוב, אמר פעם ש”לעתיד לבא ימתח הקב”ה חבל של אמונה ויטלטל אותו בחזקה” 
לא אשת תקשורת אני, רחוק מזה, אבל מספיק לי לקרא מעט מההתרחשויות האחרונות בארץ, כדי להבין ש”יטלטל אותו בחוזקה” זה עכשיו. עכשיו ממש. ברגעים אלו שעוברות לנו מחשבות של “אי אפשר עוד” ו”עד מתי זה יימשך?” או “איך עוצרים את גל ההסתה הזה??” ו”עד מתי בחורינו יפלו שבי להנפת הסכין??”. עכשיו זו טלטלה חזקה מאד. אבל לא על הטלטלה אכתוב. כי מלבד הטלטלה הכללית, רבים מאיתנו חווים טלטלות אישיות, חבויות, כאלו שלא מגיעות לכותרות ואף ארגוני צדקה לא נרתמים לעזור.
העם היושב בציון ידע טלטלות רבות, אז נכתוב על החלק הראשון. על: “ימתח הקב”ה חבל של אמונה”. ימתח – אלו אותיות מ.ת.ח. ומתח זו תחושה אובייקטיבית שכמעט כולנו נגועים בה בימים אלו: מתח.
מתח ברחוב. מתח בבתים. מתח מכאבים לא מזוהים. מתח מחלומות ביעוטים. לעתיד לבא יהיה מתח.

מתח מופיע תמיד בהיעדר בטחון. כאשר קימת אי- ודאות קיים גם המתח.
האדמו”ר מויזניץ שליט”א אמר לחסידיו, השבת פרשת בראשית, שראשי התיבות של “בראשית ברא אלוקים את” זה גם ראשי-התיבות של: “אשרי אדם בוטח בך”. כאשר מסתכלים בבריאה יש הרבה דברים שהם למעלה מהשכל שלנו. השמים והארץ אינם נתפסים במוחנו ואז מתעורר מתח שהתרופה לו הוא בטחון, כנאמר: “אשרי אדם בוטח בך”.
אצל גדולי-ישראל צמד המילים “בטחון בה’ ” מעלימים כל רגש של מתח ומתפרשים כשמחה ושלווה, אבל אנחנו, פשוטי עם, גם בוטחים בה’ וגם נמצאים במתח מתמיד. הביטחון שלנו הוא כפי השגתנו. וקטנים אנו, קטנים מאד. עבורנו מתח זו טלטלה גדולה.

יש הרבה עצות להפחתת מתח, אבל אף אחת מהן לא מבטלת את המתח הפנימי לגמרי.
למה? כי המתח בנוי שכבות שכבות מאירועים שחווינו בעבר. והפיסקה הזו מיועדת למתמודדות עם מערכות יחסים פוגעניות וטראומות קודמות:
“כמה את מאמינה שמגיע לך בטחון??” תסתכלי לי בעיניים, כמה את מצפה שיקרה לך טוב וכמה את מתכוננת לרע שבטח (חלילה) יקרה?? מי שחוותה בעבר חוסר בטחון, עתידה למצוא את עצמה מדמיינת איך קורה לה רע. עצרי. מה שהיה הוא לא מה שיהיה! ככה. כמו שזכייה בלוטו לרוב לא משחזרת את עצמה, וקידום בעבודה לא מבטיח קידום נוסף, כך גם הדברים הפחות נעימים, אינם מחזרים על אכסניה שלהם וברוך ה’ שכך.

תאמיני שמגיע לך טוב. קבלי את זה ששני המלאכים המלווים לאדם, מלווים גם אותך. גם אם עשית רע לא מגיע לך רע. גם אם את מרגישה רעה זה לא אומר שאת כזו.
טובה / רעה זה לפי אמות מידה של התמודדות וניסיונות ולא לפי ראות עיניך. אמות מידה אלה נקבעות בשמים ע”י מי שיצר את הכאב וברא את הנושאים אותו.
ואת שנושאת כאב ומחביאה צער, שאי עיניים ואמרי איתנו:

“הקדוש ברוך הוא, מתחת את המתח עד קצה גבול היכולת. היטלטלנו בכאב כפי שנצטווינו. מה שאחרים לא יודעים – אתה יודע, אירועים שחלפו אבל טרם הגלידו – אתה זוכר. אנחנו אוחזים בחבל בחוזקה, עשינו את שלנו, עשה את שלך והבא הגאולה”.  

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

מתח נפשי – מתח נוצר מעומס רגשי.

עומס רגשי נוצר כאשר אין מספיק משאבים פנויים כדי להתמודד עם המציאות ולהמשיך לתפקד. אין  מספיק משאבים של כוח (נפשי או פיזי, או גם וגם) כסף,  זמן,  מידע כדי למלא את תפקידי כמתבקש. העדר היכולת לתפקד (מסיבות הנ”ל) גורם לתחושה של חוסר אונים (ומי לא חווה חוסר אונים היום, במצב הבטחוני?!)   ולבדידות. החברה מסביבנו לא תמיד מבינה למה אין לנו מספיק משאבים כדי לתפקד. העדר האמפתיה של הסביבה רק מעלה את תחושת השונה או הזר, שמגביר שוב את המתח.

עם תחילת המהומות, שחה לי אישה, בעצמה שורדת פגיעה “התיבה הפנימית כבר מדי מלאה, אין טיפה של פניות לאירועים חיצוניים אחרים, המעוררים חרדה”.

גם קונפליקטים מעלים את רמת המתח. במיוחד כאשר הקונפליקט הוא פנימי, ביני לבין עצמי. לעיתים אנחנו נקראים להכריע ביני לביני בסדר עדיפויות שהן בעיקר סביב עזרה לעצמי/דאגה לעצמי/בטוי לרצון שלי, לעומת התחשבות או כניעה לצורך/רצון של האחר.

רגשות אשמה הן בראש הרגשות המעוררות דריכות ומתח. אשמה שגרמתי לנזק, שהכאבתי, שלא התאמצתי מספיק, שלא עשיתי מושלם, שאני לא מספיק מושלמת, שאני לעיתים טועה, שלא תמיד הבאתי להוריי נחת….

שכמיה – דיאלוג מטופלת מטפלת

שאלה:

תמיד כשקורה למישהו משהו רע, אני בטוחה שאם קרה לו בטח יקרה גם לי והגוף שלי מכין את עצמו לקראת הפגיעה. אם יש אנשים שאומרים לעצמם “לי זה לא יקרה” אני אומרת לעצמי “לי בטח יקרה”. מה עושים?

תשובה:

מנגנוני הגנה מגינים על האדם מחרדה ודחק. תפקידם למנוע מחרדה לעלות למודע. כאשר אינם מצליחים לבצע את מלאכתם, חווים רמות שונות של חרדה.
אחד המנגנונים היעילים נקרא “הכחשה” או בלשון העם “לי זה לא יקרה”. זהו מנגנון חזק, המשכנע אותנו שגם ויש רוע בעולם, “בי הוא לא יפגע”.
יש רק קושי אחד. המנגנון רגיש למציאות. אנשים שלא חוו רע, מצליחים לומר בשכנוע רב, שהרע לא יפגע בהם. יש להם אימון מלא בעולם.
אנשים ובפרט נשים ששרדו יחסים פוגעניים והרוע בעולם פגע בהם, אינם בעלות הזכות להצהיר, “לי זה לא יקרה”  כי “לי זה כבר קרה”. בעקבות כך, תפיסת העולם משתנה ל: “לי זה בטח יקרה. זה הרי כבר קרה פעם אחת שהיה איום על חיי או איום על גופי, אז ככל הנראה זה בוודאי יכול לקרות שוב”. משפט טראגי, המשאיר את השורדות עם הרבה פחות מוגנות מול האיומים  גם בתחומים שונים לחלוטין בחיים. האשליה שהעולם מקום מוגן, נמחקה, עם אבדן המוגנות הבסיסית ביותר על הגוף.

כאשר מתמזל מזלה של שורדת והיא חווה קשרים יציבים וחומלים עם אנשים מגנים, הנפש מחלימה. כאשר הנפש עדין בתהליכי החלמה אין זה תינוקי / טיפשי / מבייש, לחוות רמות חרדה קיצוניות ביחס למה שחווים האנשים המקיפים אותנו. לא תמיד הסביבה מבינה את עוצמת החרדה שלנו, אבל לפחות אנחנו מובנות לעצמנו.

שכם לשכם

“לעתיד לבא ימתח הקב”ה חבל של אמונה”
– – –
“עליות מתח” – הן תרגילי אימון
לחיזוק שרירי היד והגב.
ומתח נפשי הוא מצב בו טמון
הערכות לקליטת “אור ה’ ” הנשגב.

משכני אחריך

“ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות”
_ _ _
רק כמה ימים חלפו מאז
ניעננו לולב ואמרנו: “אין אנו יכולים להשתחוות” אבל גם לא לראות? אפילו הדרך לשריד בית המקדש נתנה לזרים?

במה נתבונן?
איפה נניח תקוות?
מה נראה לבן
שנכנס למצוות?

דף מקופל,
איזה קיר יעטר?
ואיפה יבכו,
כשהלב גואה יותר?

האם כל זה כדאי
והשריד עומד דומם?
אמור לצרותינו די
הגיעה העת ביתך לקומם.

שכם בן חמור

זה אולי לא המתח שדיברנו עליו קודם, אבל לפעמים זו מתיחה הנגזרת משורש מ-ת-ח.

בסלנג הישראלי המילה “מתיחה” משמשת כתיאור פעולה מבהילה, שניתן לשפוט אותה כשעשוע.
יש פוגעים שראשית פגיעתם התחילה כמתיחה = כהתנהגות לא מתאימה המתורצת ב”סתם שיחקתי” “לא התכוונתי”.
שכם בן חמור מנסה לטעון על אי כוונה, מחבל מפגע מסביר בתקשורת ש”הבן דוד יזם הוא רק הצטרף..” פגיעות הן תמיד פגיעות. גם אם הן התחילו כמתיחה, ו/או כמשחק מסוכן.

בהלה פתאומית היא בלתי אפשרית לשורדות. מה שנכפה עלינו לא תלוי בנו, אבל להזהיר ולעורר: בימים מתוחים אין מקום למתיחה. הומור כן, בהלה – לא.

במסגרת זו, קחנה עצה, התקשורת, זו המדווחת על אירועי מתח, אינה מביאה בחשבון מי הם קוראיה, ומשתמשת במשפטים, תיאורים שאינם משקפים מציאות מדויקת, על פצוע קשה אומרים בינוני, ועל אירוע עם מספר נפגעים מדווחים רב-נפגעים. הלב מאיץ פעילות, האנדרנלין עולה אבל אז מתברר שהתקשורת חטאה לנו. הביאה אינטרסים אישים ולא עובדות חפות פרשנות. זו לא מתיחה קלאסית אבל זו מתיחה שמאד מכבידה עלינו המתמודדות, כל בעל מקצוע ידע לומר לכן שהתרחקות מתקשורת וויתור על כל תיעודי הווידאו לא מזיקים לשורדות…

השארת תגובה