שורדות כותבות מנסיונן:

כל פעולה ניתן לבצע בכמה דרכים, נכון? זה החוק האנושי המתבטא בחופש הבחירה. הרכים יבחרו בפעולות רכות, העוצמתיים ישאירו חותם והבריונים יבחרו לעשות נזק.

גם ליוונים הנכנסים להיכל יש כמה אפשריות. אפשרות אחת: לשפוך את השמנים. פשוט, שלא יהיו עוד שמנים להדלקה. אפשרות נוספת היא, לטמא אותם שיצאו מכלל שימוש. והייתה עוד אפשרות שמאפיינת את השם והתרבות: לטמא ולטמטם את המוח שיחדל לחשוב שאי פעם ימצא שמן כשר להדלקה.

בגמרא כתוב שכשנכנסו היוונים להיכל הם טמאו את כל השמנים. שואל על כך בעל ה”חידושי הרי”מ” זי”ע, הלא השמנים לא היו בהיכל, מה היה בידם לטמא? ועונה, ההיכל הוא מח האדם שהוא היכל המחשבות והשמן הטהור אלו המחשבות הנקיות, המעודדות, המאמינות. ובלשון קדשו: “קלקלו כל המחשבות של בנ”י”.

כשמקלקלים לנו מחשבות, זוהי גלות.
זו סכנה שכנגדה יוצאים חשמונאים להיאבק.

לא כל הגלויות הן מלחמה על הבית – על הנפש, אך כשהן כאלה – הן מתנהלות ע”י בריונים. לא בכדי “בריון” מעיד בשמו על מהותו “ברי-יון”

“ברי” בארמית פירושו ברור,
“יון” זה יון. תרבות שבה נלחמים על הבית, בוחרים לגזול ממך את חופש המחשבה. את האמון בעצמך שאת יודעת מה טוב לך וביכולתך להגן על עצמך.

אולי היוונים כבר אינם, אבל בריונים שתרבות יון נוחה להם, מסתובבים בכל מקום.

אף אחד לא יכול לאיים עלייך. מי שעושה זאת בריון שמו ויון משפחתו.
יש לנו תשובה ליוונים דאז ולבריונים דהיום.
התשובה היא לא קלה אבל תמיד מנצחת. את!
נר אלוקים – נשמת אדם. את נר את שווה מעצם היותך נשמת ה’ שמאירה כנר. כשם שמהנר אי אפשר לקחת את האור כך אף אחד, אף בריון, לא יכול לשכנע אותך שאין עוד סיכוי. כי השמן זה את והנר זה את והאור זה אור ה’ שבך.
הרב פינקוס זצ”ל בשיחה על חנוכה (מלחמת מסירות נפש) כותב:” כל בוקר בברכות השחר אנחנו אומרים “אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא”! וכיצד הנשמה היא טהורה? בגלל ש” אתה בראת אתה יצרת”! כלומר הנשמה של הקב”ה.
והטומאה – זה הם!!! לא את!! ותחושת היאוש – בגללם. לא בגללך!

ונר אחד יכול להציל עולם חשוך.

חנוכה של אור, חנוכה של טהרת המח ואמון בנר שבך.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

בריונות –  אלוקים ברא כל בריאה עם דעה משלה.
הורה הוא דומיננטי בגיל צעיר ומשאיר את החותם שלו על הדעות והשקפות של ילדיו. מחנכים/מחנכות קבלו אישור מההורים להשפיע על הדעות של התלמידים שלהם.
בגיל מסויים, לרוב לקראת סוף ההתבגרות, ההשקפות של הילד/נער/מתבגר מתייצבות ואז נחשב כ”עומד על דעתו”.
בריונות מתייחסת לתהליך בו משתמשים בכפייה על השני שיקבל את דעת האחר. בריון משתמש באיומים, הפחדות, או אפילו הבטחות, לא כדי לשכנע את השני לקבל את דעותיו, אלא כדי להכריח את השני לקבל ולנהוג עפ”י דעותיו.
האיום יכול להיות פיזי או רגשי, אך גם יכול להיות דתי ומעורר רגשות אשמה קשים ומתח. (אם האישה לא נכנעת לדעת בעלה, עוברת על “אישה כשרה עושה את רצון בעלה” ועתידה לרשת גיהנום ) כתוצאה מכך אנשים פועלים מתוך הכרח ומאבדים את מרחבם האישי.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה:
אם לא כופים עלי איך אתחנך? שמא אעשה מה שעולה בדעתי? אולי אין ברירה אלא לצוות עלי בבריונות? אולי אני לא מבינה את שפת הרכות?

תשובה:

אם לא כופים, איך תתחנכי?
להורים יש סחורה למכור לילדים. הם רוצים שהילדים ימשיכו את דרכם. כמו כל מוכר או סוחר, הם חייבים למכור את הסחורה באופן אטרקטיבי, כדי שהקונה (הילד ) ירצה לקנות.
“טקטיקות מכירה” אגרסיביות משיגות בדיוק את ההפך. הורים שמאיימים על ילדיהם, שאם לא יילכו בדרכם, עונשים, דחייה מה’, גהינום יעמוד לפיתחם, משתמשים בטכניקות הדומים לבריונות. חשוב יותר, הם טקטיקות שלא עובדות.
ילדים יחקו את ההורים, כאשר ההורים בעיניהם אהובים, מכילים, איכפאתיים וקשובים. אפשר לכפות על ילד קטן. א”א לכפות על מבוגר.
הורים משתמשים בטכניקות של כפייה והענשה כבדה, לרוב מתוך חוסר אונים שלהם יחד עם חרדה גדולה מכך שהילדים לא יקנו את הסחורה שלהם, או שצרכי השליטה שלהם מאוד גבוהים.
באופן כזה, ילדים נשארים עם צלקות וטראומה, ולרוב יתרחקו מהדרך, ברגע שההורה לא יכול פיזית לשלוט בילד,או לילד כבר לא אכפת דעת ההורה.
רכות, מולידה קשר רך ואוהב.
קשיחות, נוקשות, סמכות יתירה, רודנות ושליטה מוחלטת, מולידים ריחוק, שנאה, מתח, ובדידות.

שכם לשכם

“הרגיל בנר – זוכה לבנים”
מסכת שבת (דף כג עמוד ב)

כי מי שמאמין בנר שבתוכו
זוכה להעמיד עוד נרות במשפחתו

משכני אחריך

לא קולות קלגסים
הוציאו מכבים מתלמודם.
לא האיומים ולא הפרסים
שהועברו מאנטיוכוס לידם.

רק מאבק על ה”היכל”
ונקיון המחשבה,
רק מאבק ב”לא נוכל”
ו”נר התקווה כבה”.

כשמטמאים קוגניציה,
ושוללים זכות בחירה.
כשפוגעים במוטיבציה,
ואוסרים טהרה.
“מי לה’ אלי” – חייב להישמע
כי מעט יאוש  – מקלקל את כל הנשמה.

שכם בן חמור

לו היית מתבקשת להמליץ על הצד בו יניחו את החנוכייה, על איזה צד היית ממליצה???
נר חנוכה מדליקים בצד שמאל. הצד שעושה לנו קונוטציות פחותות, שליליות, שמאליות.

בנר חנוכה נותנים ביטוי לחלקים הללו. אין הבחנה בין עשיר לעני, בין בריא למתמודד עם מצוקת נפש, כולם מדליקים בשמאל, כדי לומר לנו שבכל אחד יש חלק אפל יותר הדורש הארה.
ומהי ההדלקה – ההתבוננות. המוכנות להסתכל על החסר ולקבל אותו, למצוא לו צד מחשבה שתתן לו אור וקיום.

מישהו העצים בנו את צד שמאל, את החלק הפגוע, הנחלש. זה הזמן להשתמש בכלי המחשבה ולמצוא פתיל שאפשר להאיר, מחשבה טובה שיכולה לנחם. צד זכות שבכוחו ליתן כח.

נר חנוכה לא בטל כי צד שמאל אף פעם לא בטל לגמרי אבל גם האפשרות להאיר שם, אף פעם לא בטלה.
ועל זה נאמר: “התעוררי התעוררי כי בא אורך”. הגיע אלייך רגע של אור שאפשר להצית בו את צד שמאל ולקבל כח לימי השיגרה. התעוררי והאירי.

השארת תגובה