שורדות כותבות מנסיונן:

רבי עקיבא: “מה זכתה אסתר למלוך על שבע עשרים ומאה מדינה? … תבוא אסתר בתה של שרה שחַיתה שבע ועשרים ומאה שנה, ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה” (מדרש אסתר רבה א’, ח)
אסתר ושרה – שתי נביאות שיש בהתנהגותן לימוד גדול עבורנו.
שרה הייתה היהודיה הראשונה שהוזכרה בתנ”ך ואסתר חותמת את שרשרת האמהות הזו והיא האחרונה המוזכרת. שתיהן נאלצו לבצע פעולות אקטיביות כדי למחות ברע.
שרה אמרה לאברהם לגרש את הגר ובנה ישמעאל משום שחששה מהשפעתו השלילית של ישמעאל על יצחק. ואסתר, שנים אח”כ, מצביעה על המן ואומרת “איש צר ואויב” ואם הוא כזה אני חיבת למחות.

האמת שאסתר הסתכנה. היה בידה לזמן רק את אחשורוש ובאופן עקיף לבטל את הגזירה, אבל המטרה שלה הייתה למחות, להביע התנגדות, לומר לאחשורוש: איש צר ואויב המן הרע הזה.
וכדי לפעול היא הייתה חייבת לזכור שעל הפוגע לא מגינים, גם אם אפשר לבטל את מעשיו באופן עקיף חייבים להוקיע אותם בצורה ישירה. גם שרה יכלה להתפלל שבנה לא יושפע מישמעאל אבל היא פעלה. היא מחתה. היא כבשה את רחמיה הטבעיים ומול הפוגע הביעה אי הסכמה.

בשבת האחרונה קראנו על מחיית עמלק. זו מצווה דאורייתא. אם כך כיצד יתכן שאנו לא מתאמצים לקיים אותה? לא יוצאים לרחובות עזה כדי לחסל חמושי סכין? אולי לא אתם, לא אנחנו, אבל מי שכן יכול. למה הוא נשאר בביתו בשעה שאנו נתונים לאיומי עמלק??
אלא שמחית עמלק, כלומר, מחית הרע, יכולה להיעשות בכל פעולה. אם רקעת ברגל והתנגדת לרע – מחית במשהו את עמלק. זה מה שאת יכולה לעשות – זה מה שתעשי.
תביעי התנגדות.
לא תמיד אנחנו יכולות להיות אסתר. לא כל אחת מסוגלת להצביע על המן הפרטי שלה ולומר בקול ברור “איש צר ואויב” אבל הוקעת הרע זה תהליך שמתחיל מבפנים. אח”כ הוא יוצא במילים ואח”כ הוא מקבל ביטוי בעשיה.  עשיה קטנה, נחשבת למעשה גדול.

משמים הסכימו עם אסתר. נתנו לה להמשיך ולמחות מחייה סופית.
הקב”ה יכל לסובב את הענין כך שרעידת אדמה תכלה כל נתין של אחשורוש וגם אז “ליהודים היתה אורה”. אבל זה לא מספיק. היא מחתה את המן והיא גם זוכה להשמיד את זכרו ואת זכר מעשיו.

“כי יד על כס קה” – ידו של הקב”ה הורמה להשבע שתהיה לו מלחמה עולמית בעמלק וכשימחה שמו של עמלק יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט ז) האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א יא) ועברתו שמרה נצח, (תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה וה’ לעולם ישב” – השם שלם, (תהלים שם) “כונן למשפט כסאו” – כסאו שלם.

העמלק אשר את זכרו נצטווינו למחות אינו מאופיין במושג גזעי או סימן אתני, (שהרי כבר “בא סנחריב ובלבל את האומות”) ואף לא כאב-טיפוס לשונאי ישראל (כי לא נצטווינו למחות זכר מצרים, להפך נאסר עלינו לתעב אותם!) אלא “ויזנב בך כל הנחשלים אחריך” מי שמתקיף את החלש בגלל שהוא חלש. אותו צריך למחות.
את שמה לב? – מי שמתקיף אותך מוגדר כאויבו של ה’ ונמצא ברשימת העמלק של דורנו. והקב”ה לא משלים את כסאו, עד שיכלו הפוגעים ההולכים בדרכו של עמלק. 

בפורים הזה יש לך כח להוקיע את הרע. להצביע על הפוגע ולומר אפילו לעצמך “איש צר ואויב”. כל הקומבינות של המח – להאשים אותך, להפחיד אותך, ישתתקו מול ההכרזה הפנימית: “אני מתנגדת לרוע”. בשלב הבא עשי פעולה כלשהיא כדי להוקיע את הרע, ההוקעה יכולה להיעשות בשקט במסתרים, את יכולה לתרום לעמותה שנותנת שכם לנפגעות (smiley…) את יכולה לשלוח תמיכה אנונימית לנפגעת שנלחמת על זכויותיה. את יכולה וגם צריכה לההביע אי-הסכמה “כי אם החרש תחרישי בעת הזו….”

אסתר שאבה כח מאמא שרה והן מלמדות אותנו למחות, להתנגד לאכזר, לא משנה מה מידת הקירבה לפוגע. השלב הראשון הוא להצביע על האויב והשלב הבא, לעשות מעשה המביע התנגדות. יש לזה ערך תרפויטי גדול שבאמת מביא לתחושה של “רווח והצלה”.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות:

מחאה – במילון: מעשה המבטא ביקורת וחוסר הסכמה. 

לפעמים נראה לנו שמחאה מתקיימת רק שיוצאים אלפים לרחוב וצועקים במלוא גרונם “לא מסכימים” או בדרך שפוליטיקאים על דוכן הכנסת נואמים את התנגדותם.
למען האמת, למעט מאתנו יש את הזכות או היכולת, למחות נגד הפוגע, בראש חוצות.
אולי כן חשוב לנו שכולם יידעו, אבל בראש ובראשונה חשוב שאת תדעי. את צריכה למחות, לא משנה מי שומע. כשאת מוחה, את מעצימה את עצמיך, את הדמוי העצמי שלך כנפגעת ומנצחת את האמביוולנטיות.
מצאי כל דרך למחות. תכתבי שאת לא מסכימה, תספרי למישהי שקרובה אלייך שעשו לך עוול, תתרמי כסף לארגון העוסק במניעת פגיעות בבנות.  אם את מורה, דברי בכיתה על מוגנות, אם את עובדת במקום מעורב, דברי על הלכות ייחוד….חנכי את הילדים.
כל דבר שבשבילך אומר, “אסור לעשות בי משהו בניגוד למותר”.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: לפעמים אני לא רוצה למחות. אין לי כח אפילו לפעולה הקטנה ביותר. כל מה שמביע התנגדות מרגיש לי כמו הר גבוה שדורש את היציבות שכ”כ אין לי.

תשובה:
לפעמים זה באמת ככה. כ”כ מבולבלים וחלשים עד שאפילו למחות אי אפשר. כדי למחות צריכים גם לכעוס. כאשר החרדה מהפוגע משתלטת על החשיבה, גם הלוקסוס של כעס אין לנו.
חרדה וכעס הם ניגודים. א”א לחוות את שתיהן בבת אחת.

החרדה נובעת מרוב מבלבול, או מרגשות אשמה. בשתיהן קשה לנפגעת להרגיש שעשו לה עוול. משפטים דוגמת :”הייתי צריכה לדעת שכך זה יסתיים”, “בטח זה היה מגיע לי”, “הזהירו אותי ולא הקשבתי”,”גם ילדות קטנות צריכות לדעת דברים שילדות לא יודעות”.. מבלבלים ומשתקים, ולרוב נרקמו במח כדי להפחית את הכאב.

לא כאן המקום להרחיב על המחשבות הקשות האלה, וכמה הן מבלבלות. אסתפק בהסבר שגם אם את היית אשמה, זה לא מוריד כהוא זה מהאשמה של הפוגע.
מחאה עוזרת לנו להרגיש צודקים. אפילו המחאה הקטנה של מחיית עמלק ע”י הנעל בקריאת המגילה, מחזקת את התחושה שעשו לך מעשה, שלא היה נכון לעשותו.

קל להבין את החרדה שיש לנפגעת כאשר מתחיל הכעס. פעילות להגברת הטוב וצמצום הרע משחרר את הכעס באופן מבוקר.
קחי את הכאב הענק, הרשי לעצמיך לחוות אותו (בסוף, הוא הרבה פחות מסוכן מחרדה או בלבול) ואת האנרגיה המצטברת נתבי לפעולה אקטיבית. קומי ועשי מחאה קטנה, משהו שאומר שאת לא מסכימה שכאן בעולם לא נהיה מוגנות ושמורות.

שכם לשכם

“ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים”(מגילת אסתר)

“ישנו” – מלשון שינה.
העם ישן מלמחות באויב
וכתוצאה מכך המן הרים ראש.
והיום את עירה למחות בעקב
מי שאומנותו כהמן ואחשורוש.

משכני אחריך

תפילת אסתר בבית אחשורוש
(אסתר רבא, ז,ח)

“ותאמר, ה’ אלהי ישראל אשר משלת מימי קדם, ובראת את העולם, עזֹר נא אמתך אשר נשארתי יתומה בלי אב ואם, ומשולה לעניה שואלת מבית לבית, כן אנכי שואלת רחמיך מחלון לחלון בבית אחשורוש, ועתה ה’ הצליחה נא לאמתך העניה הזאת והצילה את צאן מרעיתך מן האויבים האלו אשר קמו עלינו, כי אין לך מעצר להושיע ברב או במעט. ואתה אבי יתומים עמד נא לימין היתומה הזאת אשר בחסדך בטחה, ותנה אותי לרחמים לפני האיש הזה כי יראתיו, והשפילהו לפני כי אתה משפיל גאים.”

שכם בן חמור

אסתר ומרדכי, כמו גם שאול מלך ישראל הראשון, באו משבט בנימין.
שאול זוכה למלוכה, אך לאחר מעשה אגג היא נלקחת ממנו.
כאשר גבר שאול על עמלק נהרגו כל העמלקים, חוץ מהמלך אגג עצמו. שאול חס עליו והניח לו. לאחר שהנביא שמואל הוכיח את שאול על חוסר הציות שלו במחיאת עמלק. שאול הורג את אגג – אבל, עד אז הספיק אגג להקים זרע לעמלק. המלכות נקרעת משאול ושבטו, וניתנת לאחר מכן לדוד ושבט יהודה.
דורות אח”כ, עומדים אסתר ומרדכי מול המן, צאצא ישיר של אותו אגג.
אחד מרגעי השיא במגילת אסתר, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הנעימה בקריאה, הוא תוכן הדברים שמוסר מרדכי לאסתר כדי שתסכן את חייה למען עמה  אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעת למלכות” (אסתר ד’, י”ג-י”ד).
במלים אלה נשמע הד סיפורו של שאול.
מרדכי מזכיר למלכה אסתר שלמחות במי שרודף את החלשים ואינו מציית לדבר ה’, זה ציווי אלוקי.

אם הגעת לעת כזו שאת רואה חלשה נרדפת,
אין לך אלא להביע אי הסכמה, כי כך את הרע את אוכפת.

השארת תגובה