שורדות כותבות מנסיונן:

“והן לא יאמינו לי”. (שמות ד,א)
את המשפט הזה שומעים בשכם לא מעט. אמנם לא בהקשר מצרים, אבל כן בעניין השעבוד שלכודות בו הנפגעות.
את מציעה לשורדת לשתף מישהו בסערה שעוברת עליה, למצוא דמות שתוכל להקל במשהו את ההתמודדות, והיא משיבה לך במבט תמוה ומצטטת את דברי נביא ישראל: “לא יאמינו לי“.

מה מונח ביסודו של החשש הזה ומדוע משה רבינו בוחר להביע את טרדתו בקול, למרות שהובטח לו קודם “ושמעו לקולך”? (שמות ג,יח)

השנים הם שנות חושך וגלות. אנחה וזעקות הם צלילים בלתי נפרדים מהעם, כנאמר:” “ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו” (שמות ב’). בני ישראל לא רואים איך המצב הזה משתנה והם שוקעים ביגונם. על הרקע הזה נשלח משה, רועה צאן חותנו, לבשר לישראל שעליהם לנסות לבקש מפרעה לצאת. משיסרב, יבואו עליו מכות קשות ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.
בצער הגלות של אז, סבר משה רבינו שישראל לא יאמינו לו. מיהו שיקבלו את דבריו – כך חשב. המפרשים מתעכבים רבות על עניין זה כיון שדברי משה מגיעים אחרי ההבטחה שקיבל מהקב”ה שישראל ישמעו בקולו.

מעיון באור החיים הקדוש לומדים, שמ”ר הכיר את טבעם של ישראל, ראה שאין סיכוי שדבריו יתקבלו ולכן פנה להקב”ה. ומה טבעו של עם זה? מביא האור-החיים את דברי הרמב”ם בפרק ז’ מהלכות יסודי התורה: “אין נבואה שורה אלא על חכם גדול בחכמה וכו’ שלם בגופו וכו’ ” ומוסיף את דברי הכסף משנה: “שצריך שיהיה עשיר, גבור, עניו”. כלומר, משה רבינו בענוותנותו אומר להקב”ה אין לי את התנאים כדי שיאמינו לי. אם הייתי מיוחס, עשיר, חתן ראש-ישיבה, או לפחות שלם בגופי , אז אולי היו מאמינים לי, אבל מי אני שדברי יתקבלו? על זה אמר לו הקב”ה “מה זה בידך…השליכהו ארצה ויהי לנחש”. קודם כל אתה צריך להאמין שיש בידך הכח להוביל את ישראל לגאולה, השלך את המטה ותראה שקיבלת כח להפוך אותו לנחש. האותות הם לא רק לישראל אלא גם למשה רבינו שיאמין שהוא שליח הקב”ה לגאול את העם.

– – –

אולי את נאנחת וחושבת לעצמך: גם לי לא יאמינו. אין בי לא ייחוס, ולא תפקיד רם מעלה, ולא כל תכונה אחרת שגורמת לאנשים להאמין ואני רואה אותך מונה את החסר שלך בזה אחר זה, ולא מאמינה שאפשר להאמין לך.

יש חשש בסיפר הדברים. אבל קודם כל את צריכה להאמין שאת ראויה לאמון. אם נפגעת יש לך שליחות. ביכולתך למזער את השעבוד שחולקות כל הנפגעות. אל תבואי שפופה לספר את שהיה לך. תאמרי שיש לך שליחות פה בעולם ואת יודעת מה, את תתחילי להאמין לעצמך ומשם את סוללת את הדרך, ותזכי גם את ל”ושמעו לקולך”.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

השפעת התגובה של הנחשפים לפגיעה על הנפגעת- אספת לך אומץ ושיתפת. אולי חברה בוגרת, אולי מחנכת דגולה או אולי מישהי מהמשפחה. לפעמים התגובה היא חבוק חם. ידיים מושטות בהגנה הרמטית. אך לפעמים הגבות עולות. “מה את? עלייך לא הייתי מאמינה” – במקרה הטוב, ו”לא יכול להיות” או ” אני יודעת שהדברים כאלה קורים, אבל אל תספרי, אני לא יכולה להכיל את זה” – במקרה הרע.
במקרה הנורא מכל, שגם כן קורה, התגובה יכולה להיות:  “נשים אשמות שגברים פוגעים בהם”!!
את נהדפת אחורה, ומנסה להיאחז במשהו כדי לא ליפול. את נשטפת בכאב, בתסכול ולא מבינה איך כ”כ טעית.
צודקת. תמיד דעת קהל משפיעה על המורל שלנו, ק”ו במקרה של פגיעה.
יכול להיות שבחרת בדמות הלא מתאימה. יש אנשים שלא יכולים להכיל שהעולם רע ואין צדק. כדי לשמור על האיזון הנפשי שלהם, הם תמיד מאשימים כי אם מישהו אשם בדבר הרע שקרה לו, המצב מרגיש יותר בשליטה ומזה נגזרת התחושה של “לי זה לא יקרה”!

תגובה לא הולמת, לא משפיעה על העובדות. האמת שלנו לא מושפעת מדעת קהל. מה שהסביבה הקרובה שלנו חושבת לעצמה, לא יכולה להשפיע על האמת המוחלטת.

עשו לך רע. אף אחד לא יכול לשפוט אותך ולומר, “זה לא רע”.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: “אז למה בכלל לספר”??? “בשביל מה להסתכן בתגובות משתקות”?? מספיק לי אחוז אחד שלא יאמין והכאב יטריף את דעתי.

תשובה:
זה כל כך מצוי שקרבנות ליחסים פוגעניים מדחיקים או מכחישים את הפגיעה, עד שהמערכת החוקתית, שגזרה על שאר העבירות שמתבצעות זמן קצוב לדיווח, נתנה עוד פרק זמן ארוך לדווח על פגיעות מיניות. הרבה פעמים זה לוקח שנים עד ש”נזכרים” בפגיעה, ועוד הרבה שנים עד שמוצאים את האומץ לדבר על כך.
זה לא סתם. חדירה והפרת הפרטיות הכי אינטימית, היא חוויה חודרנית, כואבת, מבלבלת, משפילה ומביישת.
כאשר חווים טראומה, ההחלמה מתחילה כאשר מוקפים במשפחה או חברה תומכת ומכילה. בתנאים אלה אפשר לעבד אותה, ולתת לה איזושהי משמעות.

בטראומה שמקורה בפגיעה הקושי לתת משמעות לפגיעה ולזכות באמפטיה של החברה קטנה הרבה יותר.
לרובינו יש תחושה שלא יאמינו, או יגנו באופן עיוור על הפוגע, או יזכירו לנו ש”זה לא פלא” כי אמרו לנו כבר עשרות פעמים להזהר….
לא מפתיע שהספרות מדברת על בושה, השפלה, חוסר אונים ובדידות, כרגשות המאפיינים את המחשבות על פגיעה מינית, פיזית או מילולית קשה בנו.
כל פגיעה פיזית היא קשה ובלתי נתפשת. בפגיעה מינית, בגלל הבושה והבלבול בנוגע לאשמה, יש נזק גדול לערך העצמי.
הנטייה של הנפגעות להאשים את עצמן, ולא את הקרבן, מובנת וברורה. בוודאי עדיף לחשוב שנפגעתי כי באמת הייתי רעה/אשמה.  זה מקנה יותר שליטה והבנה לספור האישי הנורא, רק שזה לא נכון.   ואז נוצר בלבול ומתח, כי לא כך היה.
לחיות כל הזמן עם ההרגשה ש”אני בעצם ילדה רעה” או “בן אדם רע” גורמת לפעמים ליותר נזק מהפגיעה עצמה.
תאמינו קודם כל לעצמכם! תקשיבו לקול הפנימי שחולק על ההאשמה העצמית, השנאה העצמית והגועל האישי. אולי הוא קול חלש. העצימו אותו, תגבירו את הווליום שלו והאמינו לעצמכם!
נשים יקרות, הרבה מהפוגעים בצבור החרדי מסתובבים חופשי, כי חושבים שנשים לא תדווחנה. הפוגעים בונים על זה שהם מספיק חשובים שיאמינו להם, ולא לנפגעות.
בנסיון שלנו בשכ”ם גילינו אוזניים מאוד קשובות בעולם הרבני, בקשת רחבה מאוד של רבנים ואנשי צבור אליהם פנינו במסגרת העבודה בעמותה.
רק השבוע נכנס פסיכולוג לרב שטיינמן שליט”א ושאל על איזו עבירה של אברך שפגע בקטין, ר’ שטיינמן הגיב: “זה נקרא רצח”.

אנחנו עומדות לרשותכם בייעוץ, הכוונה, או פנייה לרבנים מהמגזרים השונים.
שנזכה כולנו להרגיש חלק אהוב, מקובל ושייך לעם ישראל.  ראויות להגאל מעבדות לחירות יחד עם כל הציבור, ולזכות לחרות האישית שלנו בלב פנימה.

משכני אחריך

טיט ולבנים מלוא כל האומה
ואין אור בקצה.
נבזים בעיניהם, שפופי קומה,
ננעלו שערים. אין בא ויוצא.

“שמא נסכים לקבל עול פרעה”
שח איש לרעהו בקול מהסס,
“נפסיק להתחכם “שלח ואם לא”…
ואולי יופסקו עבודות רעמסס”

– – –

דעת הרוב הייתה ספקנית
בדבר גאולת מצרים
אולי לעגו למריים הצדקנית
ששימרה תקווה, למרות ועדין..

אך “חמושים” הם עלו, משפחות בודדות
“הרוב”? – נותר מאחור.
כל הלועגים ובעלי הדעות,
עדין במכת חושך, ממשיכים לראות שחור

ומי שלא שת לחוזי כוכבים
ושימר בליבו שביב של תקווה,
זכה ועלה, מוגן בתוך עבים
ועל הים ראה ממעשה מרכבה.

שכם בן חמור

רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו “פרי צדיק” מאיר זווית נוספת בדברי משה: “והן לא יאמינו לי” ויש בדבריו קריאה של זירוז לכל מי ששכם בן חמור הותיר בה צלקות.

וזה לשונו:
“נראה שבוודאי על עיקר הגאולה לא עלה על דעתו חס ושלום שלא יאמינו…אך היה סבור שיאמרו שהם אינם ראויים לגאולה, על דרך מה שאמרו (שיר השירים רבה ב’,כ”ב) : “משה רבינו, האיך אנו נגאלין והלא אין בידינו מעשים טובים … האיך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו”.. ועל זה אמר ה’ יתברך למשה שיעשה להם שלושה אותות כנגד שלוש עבירות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ”

לא משנה לאיזו דיוטא תחתונה נזרקת מאז הפגיעה. יתכן שבצער הגלות עברת במ”ט שערי טומאה ולא יכולת להם. אבל ביום פקודה, בזמן המסוגל להיגאל, גם את עולה. גם את נפקדת בפקודת ישועה ורחמים.
העבירות שבידך, נזקפים לחובת “שכם בן חמור” ואת נשארת זכה, יפה, נקייה מרבב ורואה באורו של משיח.

השארת תגובה