שורדות כותבות מנסיונן:

מפלצות. 

אין זמן מתאים יותר לכתוב על מפלצות כמו תשעה באב.
ביום הזה באו מפלצות אדם והרסו בקור-רוח את בית אלוקים והחודש הזה בעמותת שכם אחד, נאבקנו במפלצות אדם שהרסו בקור רוח את משכן ה’ – ליבן של הנפגעות.

פעם ידעתי שמפלצת היא יצור בדיוני גדול ומפחיד שעלול להתמקם בראשן של אלה שנפגעו פיזית, מילולית או מינית ע”י אדם אחר. בחודש האחרון כשפרסם אלי זומר, פרופסור מומחה בפסיכולוגיה קלינית, את חוות דעתו על אדם בתפקיד תורני שפגע באחיניותיו “רק” כי יש לו מפלצת והיות שכך אין טעם להעמיד אותו לדין, מקסימום לפנות לו מיטה בבי”ח לחולי נפש, אנחנו ,הנפגעות, כבר לא יכולנו לשתוק עוד.
כי מפלצות לא יכולות להוות סיבה או הסבר לשום מעשה. אף פעם. וזה חייב להיות ברור.

את הניוזליטר הזה כתבתי בגוף ראשון, כדי לאפשר חיבור למתמודדות שבנינו ותוכנו מכוון למפלצות שלא פעם חסמנו בגופנו ולא אפשרנו להם לפעול.
_ _

זירת המאבק מאז הפגיעה מתמקדת בכמה מישורים, אחת מהן זה שליטה. היות ובפגיעה איבדנו את השליטה על הגוף והגוף נכנע לפוגע ולא נשמע להוראות הנפגעת, האמון שיש לנו בעצמנו לגבי השליטה בעולם, נסדק.
לחיות בעולם בתחושת אין שליטה זה לחוות חוסר אונים המשפיע קשות באיכות חיים. והשאלה שהכי קשה להתמודד איתה היא: האם יכולתי לשלוט על גופי אז? להיאבק? להתנגד? לצעוק לא? ומנגד, האם לפוגע הייתה שליטה על מעשיו? האם הוא א-ש-ם?

התשובות הללו חשובות לנפגעות ויותר מזה חשוב איך מעבדים כל תשובה. כי אם אין שליטה אז לנפגעת אין, ולפוגע אין, והכאוס בעולם הוא בלתי אפשרי. ואם יש שליטה, אז למי יש? לפוגע או לנפגעת? אם לפוגע אין שליטה – אז מחר כל אחד יכול להיות פוטנציאל לפגיעה. אם לנפגעת אין שליטה – אז מה טעם להתגונן, נכנע ודי.

מה שעושים בטיפול מיטיב זה: מחזירים למוח את החשיבה הבסיסית והנכונה שלכל אדם יש שליטה על מעשיו. כך חונכנו וכך זה נכון. לכן לפוגע מגיע עונש חמור כי הוא ב-ח-ר לפגוע. וכשקופצת המחשבה “אז אם יש לפוגע שליטה למה לנפגעת לא היה שליטה על עצמה?” לומדים לענות לאותה מחשבה: שעוצמת השליטה הקובעת, היא זו של האדם החזק יותר, בתפקיד, בידע, בכח, בגיל. כלומר אם לנפגעת לא היה שליטה זה רק כי הפוגע הפעיל עליה שליטה מלאה ולא נתן מקום לשליטה הטבעית שהיא הפעילה.

ולמה ההקדמה הארוכה הזו? כי אם אלי זומר מפרסם שמעשיו של הפוגע נובעים ממפלצת פנימית
אנחנו מתחילות להתבלבל.
הוא אשם או לא אשם? יש שליטה על מפלצות או אין? אפשר להיות ר”מ עם מפלצת? ואם כן,  אז אולי יש עוד כאלה שהמפלצת עמוק בראשם? ואנחנו, שהקדשנו את חיינו למזער פגיעות, איך נדע להתגונן? או לזהות?

באותה שעה שנכנס טיטוס להיכל נגזרה עליו כליה, מדוע? שמא מפלצת הייתה בראשו והורתה לו לפעול? כיוון שנגזרה כליה על טיטוס ועל כל עושי הרעה לישראל עלינו ללמוד שלעולם יש בידי האדם בחירה ומי שבוחר ברע ייענש. המפלצת היא רק תירוץ לפעולה שלילית. וגם אם יש מפלצת חלילה, כמו שלעיתים גם אנחנו מרגישות, שהרוע של הפוגע נכנס בנו, מטפלים בה. מרסנים אותהבוחרים לשלוט בה ולא באחרים.

בחודש הקודם העלנו לאתר מאמר משמו של הפסיכולוג שהוזכר ובמהלך השבוע האחרון הסרנו מאמר זה כאות מחאה. מן הראוי לציין שבית המשפט העוסק בעניינו של אותו פוגע לא קיבל את חוות דעתו של הפרופסור.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

מפלצת – כולנו הרי יודעים שמפלצות הם יצורים אימתניים שהומצאו ע”י הדמיון האנושי והיצירתי. הם מפחידים עד אימה, כי לא נוהגים או נכנעים לחוקים המנחים בני אנוש. מפלצות תמיד רעות ומפחידות, ומוצגות כחסרות מצפון ורחמים.

במצבים של חרדה וחוסר אונים, החשיבה של הנפגעת עלולה פתאום להתהפך ולהידמות לחשיבתו של הפוגע. החשיבה מקבלת את המאפיינים של מפלצת והתחושה היא שמפלצת השתלטה על החשיבה.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: עד שתתקבל תשובתו של פרופסור אלי זומר בנוגע למפלצות, נניח שיש מושג של מפלצות וקימת החובה והיכולת לשלוט בהם ולא לאפשר להם לפעול, אבל איך לא מאוימים מהמחשבות הללו, מהקולות במוח שמאימים לפרוץ? איך נשכנע את עצמנו שיש לנו שליטה?

תשובה:
יש לנו נטייה לכבד מאוד את המחשבות שלנו. היות והם נוצרים במרכז של החשיבה, נראה לנו שהם בטח מגיעות ממקום אינטליגנטי. לאו דווקא נכון. המחשבות הן קצת כמו חלום, שאריות של היום, רעיונות, פחדים, זיכרונות וחוויות של היום ואתמול, שמתחברות ביחד. המחשבות גם מאוד אסוציאטיביות. חשוב לא תמיד להאמין לכל מה שחושבים.
לפעמים הן עושות לנו פרובוקציות. מתחילות אתנו. לוחשות לנו להיות רעות כמו הפוגע. משכנעות אותנו לנהוג לאחרים כמו שהוא  מתנהג.  מנחות אותנו להרגיש כמותו. האם זה באמת נכון? מרגיש נכון. משם באים המפלצות. הן מפחידות נורא, וחודרות  לחיים כאשר אנחנו בחרדה, או כשניצת החוסר אונים או הבדידות.
מפלצות יכולות להכתיב לנו להתנהג בצורה מסוימת. לפעמים נפגעות מתאבקות עם תוקפנות, זעם או שאר רגשות שליליים ורוצות להכאיב לשני או לפגוע. המפלצת התעוררה לחיים. האם היא מסוגלת (המפלצת) לשלוט בחיים שלנו, ללא ידיעת האישיות? במקרי קיצון, כן. לכן טפול כ”כ חשוב. אף פעם אין לגיטימציה לגרום לאחר לסבול. הסבל הגדול ביותר של מישהי שנפגעה, לא מצדיק לפגוע בשני. מה שעוזר למאבק מול המפלצת זה לעטוף את הנפגעת בחמלה, להקיף בהכלה ותמיכה. לא לאפשר לה לשנוא את עצמה.

שכם לשכם

ביום תשעה באב אסרו לשאול בשלום רעהו, ושואלים, הרי לא נחרבה ירושלים אלא בשל שנאה בין איש לרעהו ושאילת שלום עשויה להרבות אהבה ביניהם, אם כך מדוע נאסר? אלא, אומר הרב בידרמן שליט”א, יש המסבירים פנים אל רעיהם אבל “רעה בלבבם” ויתכן שבאותו זמן יעמוד המקטרג ויאמר: “הנה ילוד אשה שיכל להרבות שלום אך בלבבו רעה”. לפיכך ניתן לנו יום זה להתבונן בתוכנו האם כל שאילת השלום שלנו היא בגדר אהבת חינם או שמא שנאת חינם,  ומתוך כך נתעורר לשנות את הרגש השלילי ונזכה לבניין עולם.

משכני אחריך

מאז שנפגעתי נחרבה נשמתי,
ואין בי די כח לצעוק או לנקום.
גם משוש ליבי נגזל מאיתי,
ומפלצת קנתה לה מקום.

קולות של יאוש ואפס תקוה,
מאימים על המעט הנותר.
​”תהי כמו הפוגע תעשי גם את רע
אם הוא עשה כנראה זה מותר”.

ובכל יום יוצאת בת קול ואומרת:
ובחרת בחיים” – כי אפשר!
בזכותך תוקם התפארת
ובית שלישי לא עוד יחסר”.

שכם בן חמור

“איכה ישבה”. תמצית כאב החורבן מקופל בשתי המילים הראשונות במגילה, ותמצית תקוות הגאולה מקופלת בשתי המילים האחרונות במגילה. ולא מצאנו דרך טובה יותר לחלוק איתך את כאב החורבן האישי, אלא במילים אלו: “איכה ישבה”.

הרבנית ימימה מזרחי תחי’ מביאה ש”איכה” משמעותה “איך ככה?” איך בדיוק מי שאהבה ילדים מגיל אפס היא זו הממתינה להם שנים ארוכות בציפיה? או, איך מי שכ”כ נזהרה בכבוד אביה היא גם זו שנפגעה על ידו? וגם, איך ירושלים שהייתה כלילת יופי נראית ככה, נתונה למרמס ומושפלת?
זו עוצמת ההפכים שבתשעה באב מקבלים ביטוי ביתר שאת. ביום הזה יש מקום לשאול “איך ככה?”.
“ישבה” – לא מצליחה ללכת, לא מצליחה לפעול, לא מצליחה להסיט את הכאב ולזוז ממנו הלאה. מתקבעת בתוך השאלה הכואבת “איך ככה” ותקועה בה. לא מצליחה לעשות שינוי.

ומהי תקוות הגאולה? מגילת איכה מסיימת במילים “עד מאד”.
יש תחום לעוצמת הכאב. כשאת מגיע למקום שהוא עד מאד, משם מתחילה הגאולה. אני יודעת שהרבה אמרו לך ש”אם הגעת לקצה משם תתחילי להרגיש את הישועה”. עכשיו את תאמרי. היום את תצעקי: “איך קרה לי ככה, אני תקועה. יושבת במקום אחד“. חצות ליל תשעה באב הוא זמן האיכה – לצעוק איך ככה. זה הזמן שמותר לך לבכות על מה שרצית ואינו, על מה שהיה ואת אייך? אבל יש לזה תחום. השחור של חצות יתחלף בשחר של יום המחרת וכשאת תאמרי “עד מאד” ייולד המשיח. המשיח שלך, שימשוך אותך מהישיבה הממושכת במקום אחד. שישיח (ילחש) לך באוזן קול חדש, מול קולות המפלצת, וימשח אותך (ימנה אותך) למלך עליה, עד שיאיר ויזרח אורו של משיח ה’.

מה הכוונה “משיח ה’ “? וכי יש משיח לה’ ומשיח לעם ומשיח לירושלים? כן. בטח שכן. בכל תשעה באב נולד משיח, משיח למי שמתאבל על ירושלים ובוכה על “איכה ישבה”. יש משיח לפרט ויש משיח לכלל. את שמתאבלת על ירושלים זוכה ורואה בבניינה. זוכה ורואה בהווה. הכיצד? ע”י אותו משיח שנולד בעת האבלות ובא לגאול אותך גאולה פרטית. וזה שנאמר “רוח אפינו משיח ה'” קודם יהא רוח באפינו = רוח החיים שיפיח באנו גאולת הפרט ויזכה אותנו לדרגה של “משיח ה'” גאולת הכלל.

השארת תגובה