שורדות כותבות מנסיונן:

בט”ו בשבט מוקד הענין הוא בעץ ובפרי. ובשכ”ם מוקד הענין הוא את ומשפחתך. חשבנו להתחקות אחר העברה בין דורית ולבחון אותה מיעיני תפוח שלו נמשלו ישראל.

“תחת התפוח עוררתיך” (שיר השירים).
לעץ התפוח יש תכונות שיכולות לעורר לעשיה. וזה הזמן לעורר גם אותנו.

מסכת סוטה: “תחת התפוח עוררתיך” זהו פסוק המדבר על הנשים שהיו במצרים ועמדו תחת עץ התפוח. שם התקבלה ההחלטה להקים את דור ההמשך למרות גזרות פרעה ועל אף הספק שמה הילדים יושלכו ליאור. מה יש בו בעץ התפוח, שנבחר לסמל את עם ישראל?
אומץ מהול בנכונות לעשות מה שצריך. המהר”ל: הנשים ידעו ששישים ריבוא איש יצאו ממצרים ומספר זה הוא המפתח לגאולה. היה צריך מישהו שיאמץ את הנהגת התפוח. ילקוט שמעוני: “אמר רבי יוסי ברבי חנינא – למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך – מה תפוח זה פריו קודם לעליו וגו’.
חשבת מה הכוונה פרי מקדים לעלה? עלה זה המוגנות לפרי. בנוהג שבעולם עץ מוציא עלה ואח”כ פרי, אבל לפעמים אין ברירה ויש עצים המלמדים על מצבים בהם הפרי מקדים את העלה.
מי שמטיל ספק ביכולתו של התפוח לצמוח ללא מוגנות העלים, לסמוך על כך שאח”כ יבואו העלים, שילמד את סיפור יציאת מצרים ושכרן של הנשים.
היינו רוצות לקבל הגנה המרפדת את דרכנו. היינו רוצות לתת הגנה שתסלול את דרכם של ילדינו. היינו רוצות. לפעמים זה בקלות כהמשך למוגנות הטבעית שחוינו כילדות ולפעמים זה דורש מאמץ ואומץ.

– – –

“איך אדע להיות אמא מגינה אם לי לא היתה אמא כזו?”
“למה לי להקים דור המשך, שגם הם יסבלו???”
“נספג בי הדפוס של הורי, אין בי כל רצון להעביר את זה הלאה?”

לכי לעמוד תחת התפוח. “תחת התפוח עוררתיך” שם זה המקום לקבל החלטה, במקום שבו הפרי יוצא קודם העלה גם אם בנוהג שבעולם זה לא כך.
“שלושה שותפים באדם: בוראו, אביו ואמו” העץ מייצג את שני צדדי ההורים. גם אם הם הוציאו פרי לפני עלה ולא נתנו לך את ההגנה המספקת, יש לך עוד צד. יש עוד מישהו שהיה שותף בעץ שלך. גם אם את נאלצת להקדים פרי לעלה, גם אם הקדימו אותך למוגנות. את יכולה להוציא פרי והשותף השלישי ימשיך להגן ולתמוך.

הר’ משה שפירא זצ”ל מסר באחת משיחות ט”ו בשבט לתלמידיו בשם המסילת ישרים שבכל אדם יכולת “לשאת ולתת עמו יתברך”. נושאים ונותנים עם מי שיש עמו שותפות. ולך יש עם הקב”ה שותפות. הוא עוד צד. צד מכריע. עלה ר”ת “עומד לפני המלך”. מי שמצליח להרגיש את השותפות עם המלך יוכל להתמודד בהצלחה עם החלקים החסרים מהשותפים הנוספים. ויזכה ל”אז ירננו כל עצי היער”.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

“התפוח לא נופל רחוק מהעץ” האמנם?
כולנו מכירות את האימרה “התפוח לא נופל רחוק מהעץ”, אנשים בד”כ מתכוונים, שהמבנה הגנטי של התפוח, זהה למבנה הגנטי של העץ, ולכן סביר להניח שנגזר שיהיה דמיון רב בין הילד להורה. לכל אלה שלמדו אפילו קורס בהקדמה לפסיכולוגיה, הויכוח סביב “סביבה או תורשה” ממש לא חדש להם. האם אנחנו מחקים את סגנון ההוריות של ההורים שלנו, או שמא יורשים תכונות אופי שמכתיבות את ההתנהגות שלנו?
כנשים המאמינות בבחירה חופשית, מצד אחד אנחנו מקבלות את זה שהסביבה בעלת משמעות ובעלת השפעה (לכן מרחיקים ילדים מחברה בעלת השפעה רעה) אך מצד שני גם מאמינות באמונה שלמה בבחירה חופשית.
מאמינות שיש גנטיקה, לא רק בצבע עיניים ומבנה השיער, אלא גם בתכונות אופי. באותה נשימה, שוב, אנחנו מאמינות בבחירה חופשית.
נראה שיש לקחת בחשבון את “נקודת הבחירה”. אין ספק, כאשר כל אחת הופכת לאמא, היא מתנהלת באופן המרגיש הכי טבעי לה. האופן הכי טבעי לה, זה ההורות שהיא בעצמה חוותה.
המאבק לעשות משהו “אחר” , משובח יותר, מכוון יותר, מגן יותר, הוא מאבק לפעמים מתמשך, קשה עם עליות וירידות. לא כולם תמיד יודעים, כמה אנרגיה וכוח רצון מושקע כדי לעשות שנוי. לא כולם מבינים עד כמה קל לחקות, וקשה לעשות את זה אחרת. לאלה שלא זוכות לשבח על המאמצים האדירים שלהם, רוצה מפה לחזק את ידכם, להכיר בקושי, להגיד שההערכה היא עצומה, ולאחל שתראו את את פירותיכם נעימים ונחת יהודי אמיתי.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה:
האם התפוח חייב ליפול קרוב לעץ?
האם נידונו לחקות את ההורים?

תשובה:
אחד התפקידים ההוריים הכי חשובים, הוא ספוק מוגנות לילדים. המוגנות היא פיזית ורגשית. ההורה דואג שפיזית הילד לבוש לפי העונה, מחוסן, לא הולך לגן חולה…מגיע לבי”ס עם ציוד נדרש, מכין ש.ב., לבוש כפי המקובל בכיתתו, מסופר וכו’. כל ילד זקוק באותה מידה, למוגנות על המבנה הרגשי. שלא ילעגו לו, שמלמד בחיידר לא יתנכל אליו, שיקבל שעורי עזר כדי לרכוש קריאה, ואף אדם לא מורשה, לא יגע או יפגע מינית, רגשית או פיזית בילד.

למה זה לא תמיד קורה? למה יש הורים שנכשלים בתפקיד הכי חשוב שנתן להם?
אציין כמה סיבות, בודאי ויש עוד.
בספרות המקצועית, אמהות לא מגינות, נקראות “אימהות נרקסיסטיות”

מודעות לכשל יכולה לחסן מההעברה לדור הבא.

1. האמא בדיכאון. חסרת כוח. בקושי מצליחה לסחוב את עצמה. בטח לא מסוגלת לסחוב את ילדיה
2. אמא שלא בשלה רגשית-צרכים שלה תמיד קודמים
3. אמא שבעצמה לא חוותה מוגנות. לא סופק לה, לא מבינה בכלל כמה זה חשוב.
4. “אם אף פעם לא הגנו עלי למה שאגן על הילדים שלי”- מן כשל באמפתיה.
5. מערכת הדחקה כמגבירה פגיעות מיניות. אמא שחיה בהדחקה בעצמה, ולא מודעת לתחושות, למחשבות שלה או לרגשות שלה, בטח לא יכולה להיות מודעת לתחושות של הילדים שלה.
6. דפוס היסטרי. אמא המחפשת על מי להישען, החלשה וחסרת חוסן נפשי,לא מסוגלת להכיל. הילדים בבית מגנים על האמא, כי חלשה מדי להגן עליהם. גם ילדים אלה לא מוגנים, כי תמיד דואגים לא להדאיג או להלחיץ את אמא.
7. אמא המאשימה ושיפוטית. ילדים מפחדים שיאשימו אותם. לא ישתפו במצוקות שלהם, שמא רק יחוו ביקורת.

בשלב זה, בטח יש כאלה שמזהות דפוס מוכר…אולי נבהלות לרגע, אולי חוות רגש חזק ולאו דוקא חיובי, אולי מרגישות פתאום עוד פחות מוגנות….אז עצרי שנייה. תחבקי רגע את עצמיך, על כל השינויים שהצלחת לעשות עד כה. עצם העובדה שאת קוראת את הניוזלטר הזה כבר אומר שאת מחפשת שינויים. כבר הצהרת שאת מליאה במוטיבציה לעשות אחרת.

אם גדלת כבת באחת מסוגי האימהות האלה, האם נגזר עלייך לעשות אותו דבר? האם אי חיקוי, הוא בגידה בערכים של הבית? אם את בוחרת לעשות אחרת, זה סימן שאת מתנתקת מהמשפחה שלך? האם יש מישהי שקוראת את השורות האלה, ומתבלבלת, ופתאום חשה חמלה כלפי האמא הנרקיסיסטית?
מצד אחד, תפקידינו לא לשפוט את ההורים שלנו. מצד שני, חשוב לזכור שילדה קטנה, נזקקת (כמו כל ילדה קטנה בתבל) תהיה חסרת אונים לגמרי, כאשר אמא איננה יכולה להגן. לפעמים הפגיעה פחות חרוטה במוח, מאשר הבדידות המטורפת, וחוסר אונים שחוותה מול הפגיעה, כי חוסר המוגנות השאירה אותה כ”כ לבד!!! אחד הרגעים הקשים בחיים של אם, זה כאשר לראשונה מגלה שעושה אותו דבר שעשו לה, לילדים שלה. לא תמיד יודעים איך לעשות את השנוי. הבהלה גדולה ומגביר את החוסר אונים שתמיד ממילא מאיים להציף.
לפעמים צריכים להתנתק רגשית מהאם, כדי להחליט לעשות אחרת. נשים ונערות יקרות, היכולת להגן טבועה בגנים של כל אישה בכל תרבות בעולם. היכולת להגן מושרשת בנו מששת ימי בראשית. כולנו מרגישות חמלה מול ייצור קטן חסר אונים. רק דברים משתבשים. המוגנות הטבעית מתכסה. לפעמים כאב מכסה אותה, לפעמים זעם, או לפעמים הדיכאון. אפילו ההורות הכי פוגענית, לא יכולה להוציא מה DNA של האישה את הרצון ויכולת להגן.!!!

אז מה את יכולה לעשות? כל מי שבעצמה גדלה ללא מוגנות, קל וחומר ונפגעה כתוצאה מחוסר המוגנות, הכי רוצה בעולם להיות בטוחה ששום דבר רע לא יפגע בילדים שלה!!!
לאלה שמרגישות שעליהן ליצור יש מאין, שלא יודעות מאיפה להתחיל, אבל הרצון בוער לעשות אחרת, כמה דרכים מנוסות:
1. טפלי בעצמיך!! אי אפשר להאשים אמא שסובלת מדכאון. בטח לא בחרה בזה. אפשר כן להאשים אמא שנמנעת לטפל בעצמה. אם טפול פסיכולוגי יעיל, מצויין. אם צריכים טפול תרופתי כדי להיות אמא מגינה, אז זה צו השעה.
2. גם אם נפגעת, סבלת או כאבת מדי, זה לעולם לא מוצדק להכאיב לאחר. אף פעם לא!!
3. אם את אמא חלשה או היסטרית, מצאי לך על מי להישען. אין אף פעם רשות להישען על הילדים. מוגנות, פרושה גם, מוגנות מהסבל של המבוגר. ילד לא יכול לגדול שמח וטוב לב, אם מרגיש את העול של אמא סובלת. הוא צריך לפנות את עצמו להגן עליה. (מישהי פעם שחה לי שרוצה 12 ילדים, כי רצתה ש 12 ילדים יאהבו אותה. סורי, לא הסיבה הנכונה ל 12 ילדים. הם לא בעולם לספק את הצרכים שלנו)
4. מנגנון הגנה הדחקה. הכי מסובך והקשה מבין הסיבות, אך בר תיקון. כאשר האם גדלה בסביבה של טראומה (לאו דוקא מינית, כל ילד לא מוגן חווה טראומה) היא מפתחת מנגנון הגנה פרימיטיבית הנקראת “הדחקה” זה אומר “לא רואה, לא שומעת, לא מרגישה” ככה היא שרדה את האמא הלא מגינה שלה. מתפתחת אישיות שלא מחוברת בכלל למחשבות שלה, לרגשות שלה או לתחושות שלה. (אלה שעונות לשאלה “ואז מה הרגשת”? במענה של “איך אני אדע”?) מי שלא מודעת לתחושות שלה, לא יכולה להיות מודעת לתחושות של הילד שלה. אם היא מדחיקה כאב, איך תוכל לחשוב בכלל שאולי כואב לילד שלה? אם היא לא בודקת על עצמה אם רעבה, מספיק חם לה, מרגישה פיזית טוב, שמחה בעבודה שלה וכו’, איך תוכל לדעת שאלה שאלות שצריכה לשאול את הילד שלה? גם על הדחקה אפשר לעבוד. התחילי ממודעות בסיסית. חם לך? קר לך? את רעבה? טעים לך מה שאת אוכלת? הבגד הזה מרגיש לך נוח? איזה ריח נעים לך?  הרשי לעצמיך לחוש, להרגיש וכן לכאוב.
5. יש עוד דמויות לחקוי סביבך. יש מורות בעבר שהרגשת אליהן קרובה, אולי אישה שעשית לילדים שלה בייביסיטר, אולי שכנה שהיא אמא טובה בבניין שלך, או מטפלת או פסיכולוגית שפגשת, וחוית לכמה רגעים מוגנת. אין זה בגידה באמא שלך, זה נסיון כנה ולא מניפולטיבי, לתת לילדים שלך את המוגנות המגיעה להם.

משכני אחריך

בשלכת עץ עומד
(שרית חדד)
בשלכת עץ עומד לבדו ברוח,
אין לו רגע חם ואין לו צל.
לפעמים גם הוא רוצה, להרגיש בטוח,
ולא כמו פרח שנובל.
ולפעמים הזמן בוחן אותנו,
מניח לרגלינו מכשולים,
אך לנו יש את הכוחות שלנו,
נראה לו שאנחנו יכולים!

לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים
להיצמד אל החיים חזק לא לוותר,
להאמין בכל הלב שיהיה עוד טוב,
ושלמרות הכל אנחנו נתגבר.

אלוקים רואה הכל משגיח מלמעלה,
שלא נאבד את התקווה.
וגם אם לפעמים כואב צריך ללכת הלאה,
אין דבר הכל רק לטובה,

ולפעמים הזמן בוחן אותנו…

שכם בן חמור

בהיבט אחר מהתוכן שעסקנו בו, נביא דברים שאמר אחד המרצים בסמינר ערכים, בשיח אודות הנשירה שמתחוללת עמוק בתוכנו.
קמה משתתפת ושאלה את מרצה: “איך יתכן שילדים להורים טובים נופלים כ”כ רחוק מהעץ”?
ענה לה המרצה: כשהרוחות חזקות, התפוח לא תמיד נופל קרוב...

הרוחות חזקות. הסערה בעיצומה. יש קשר בין התפוח והעץ, אבל הקשר הוא לאו דווקא מנווט את ההמשך. לכל תפוח יש בחירה. לכל אחת יש את הכח לבחור. וביום בו עומדים עצי הגן לדין נבקש ונאחל שנהיה כולנו בבחינת “עץ פרי עושה פרי”.

השארת תגובה