שורדות כותבות מנסיונן:

בדקדוק יש ארבע זמנים: עבר, הווה, עתיד, ציווי.
בליקסיקון של נפגעת שניים: “לפני ואחרי”.
וביהדות – אחד: “הווה”
אם את חושבת שאת מתמודדת עם שש זמנים ושזה קצת יותר מדי בשבילך, קחי את הרגע הזה  – את ההווה, ותתרכזי בו. רק בו. הוא הזמן היחיד שיש לך בשלמות.

בתהילים קי”ב: “נכון ליבו בטוח בה‘ סמוך… ” סופי תיבות = חנוכה. כל הפעלים נכתבו בהווה. זה תמצית הכח של חנוכה לחיות את ההווה.
בשנת ג אלפים תר”י מוצאים המכבים פח אחד של שמן זית הראוי להדלקת המנורה. שנים שהמנורה לא דלקה, מה הדחיפות שהיתה למכבים להשתמש במעט שמן שנמצא? אם היו מחכים שבוע יכלו לספק שמן לכל המנורה ולכל הימים.
אמרו המכבים: להיום השמן מספיק? עכשיו מדליקים את המנורה! אתמול היתה מלחמה, מחר אולי כבר לא יהיה שמן. אבל ברגע זה ממש יש שמן ואין מלחמה – חיים את הרגע.
נשמע ימות המשיח? אכן. לישראל יקומו שני משיחים משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. תלמידו של הגר”א, ר’ הלל משקלוב, בספר “קול התור”, מרבה לדבר בשם רבו על הנושא הזה, ודבריו מתאימים מאד לדברי המהר”ל. הלב שהוא המחיה את כל צדדי הגוף מבחינה חומרית, הוא משיח בן יוסף, והמוח שהוא הכוח הרוחני, הנשמתי, השכלי, הוא משיח בן דוד. לפי דעת הגר”א, בכל הנוטל חלק במהלכי הגאולה (כלומר, בך) – יש ניצוץ של משיח בן יוסף. המציאות של הופעת משיח בן יוסף היא מציאות שמתמשכת בעצם בכל הדורות. כבר באברהם אבינו היה ניצוץ של משיח בן יוסף. עד כאן דבריו. המהות של יוסף זה “חי”. חי בהווה. המשותף בין נושאי ניצוצות משיח בן יוסף הוא המהות של “עוד יוסף חי”. וחי בהם.  תחילה הכח שנלחם מול עשיו היה כוחו של יעקב. יעקב – הכח הרוחני בעולם, עשיו הכח הגשמי בעולם. לאחר מכירת הבכורה יעקב ועשיו כבר לא נלחמים זה מול זה. מי שנלחם בעשיו הוא יוסף. יוסף נקרא ‘שטנו של עשיו’ ובכח חיי ההווה שנשאבו מאמונתו הוא נלחם בעשיו שכפר בה’ ויצג את היעדר האמונה. על יוסף נאמר “ויהי איש מצליח”. וכי זו הצלחה? להיזרק לבור ומשם לכלא, לפתור חלומות להשתעבד בבית אישה נכריה, על זה אומרת התורה “איש מצליח”?

אלא שיוסף חי. את ההווה. בהווה הוא מצליח. הרגע הזה ניצל מאשת פוטיפר? – זו הצלחה. פתר חלום? – זו הצלחה. האתמול והמחר לא יכולים לשמש אומדן להצלחה. רק הרגע הזה. יוסף לא עושה חשבון של נקמה עם אחיו. אם הקב”ה סובב שכך יהיה – זו המציאות ועימה חיים. זאת דרגה מאוד גבוהה כי בנצח אין עבר ועתיד- אין זמן. יוסף היחיד שהעמיד את הבריאה על המקום. בזמנו לא הייתה ירידת דורות. לכן 2 בניו הם שבטים ורק כשנפטר החלה הגלות שנאמר: “ויקום מלך חדש”. אצלו זה מציאות של נצח. כי גלות, זה שה’ מסתתר. אבל בתפיסת הרגע – הקב”ה כל הזמן גלוי וידוע. ועל זה אמר “והעליתם את עוצמתי מזה” מ”זה”- זה העצמה שלי. אין חשבונות. “זה” – טוב!!
מסופר על הסטייפלר זצ”ל , שבהיותו שומר לילה בליל שבת בצבא הסיבירי, קפאו עצמותיו מרוב הקור החודר. על העץ לידו תלה מעיל של אחד מחיילי השמירה והוא דן בינו לבין עצמו האם הורדת המעיל מהעץ בשבת היא ענין של פיקוח נפש. לימים כשסיפר סיפור זה, אמר לתלמידיו, כל רגע אמרתי לעצמי עכשיו זה לא פיקוח נפש, הרגע זה לא פיקוח נפש, כך שוב ושוב, עד שהסתימה המשמרת.
זו הטקטיקה של יוסף. לתת את הדעת על הרגע הזה. רוצה גם? בשביל לחיות כך צריך אמונה! “וצדיק באמונתו יחיה” – זה יוסף שאת האמונה שלו אפשר לשאוב מנרות חנוכה. בלילה כשחושך, מדליקים נר להסתכל עליו. להתבונן בו ברגע הזה. קודם לא היה אור אח”כ הוא יכבה. ועכשיו: “לראותם”. כל מה שצריך זה לראות את הרגע. לראות את מה שכן דולק כעת ולהתמלא באמונה.
בחנוכה גומרים את ההלל בכל יום. לא מסתמכים על השלמת ההלל בעתיד. חנוכה זה הווה מלא. הווה שלם. אז אומרים הלל שלם. חיים את ההווה מקצה לקצה. שנזכה!

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

זמן הווה –  הרגע. מה שנקרא “לחיות את הרגע”.
קל? מתברר שלא כ”כ. הרבה מהזמן אנחנו עסוקים בדאגות על העתיד (“מה יהיה אם אמשיך להרגיש רע?!”, מה יהיה אם לא אמצא בעל?!”) או בזיכרונות העבר.

צריכים להתאמץ להישאר “פה ועכשיו”.
מי שעמל ומצליח, מסוגל לחוות רוגע יחסי. “עכשיו אני מוגנת” ,ולא, מה יהיה להבא.
ההווה הרבה פעמים יותר נסבל מהעבר, או מדאגות העתיד. המוח שלנו (שהוא ממש לא חכם,כבר אמרנו,נכון) לא מרפה מלהזכיר לנו את עוולות העבר או סכנות העתיד והתפקיד שלנו להתאמן ולחיות את הרגע.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלהאיך אפשר לחיות הווה אם זה מחייב אותי להרגיש ולהיות נוכחת. זה בדיוק מה שכ”כ קשה לעשות: להיות בהווה.

תשובה: אחת ההגדרות של טראומה, היא, שהחוויה לא מסוגלת לעבור לזיכרון. את לא “נזכרת” בטראומה. את חיה אותה  כאילו שמתרחשת ברגע זה, לכן ההווה אינו מוגן. לא שאת בסכנה מיידית, אלא המחשבות משתוללות “כאילו” הסכנה מתרחשת עכשיו. זה כמובן מעלה מאוד את רמת המתח והדריכות.
אחת השאלות הנפוצות שמטפלת שואלת את המטופלת שנפגעה, היא “האם ברגע זה, המיידי, את מרגישה מוגנת”? הרבה פעמים, הדגש על “עכשיו” או שישים דקות הקרובות. היכולת להיות פה בהווה, ולא אבודה ולכודה בעבר, תורמת להפחתה במתח וירידה בדריכות.
על רקע תיאוריה זו, פותחו שיטות שונות, שמנסות לעזור לאלה שלכודים בזיכרונות, להיצמד להווה. לאלה שמכירות את התיאוריות של “קשיבות” (mindfulness) , הגישה מבוססת על אימונים המאפשרי לאדם להיות נוכח בהווה.
רובנו חיים את שנותינו כאן בעירבוביא בין רגעים בהם אנחנו מוגנים יותר או פחות. זה משתנה לפי המאורעות שאנחנו חווים, וכן מאורעות העבר. במידה וחווינו הרבה אירועים טראומתיים בתחילת דרכינו כאן עלי אדמות, כל אירוע חריג, מעלה את החשש שיתכן ונשאר עוד רגע קט, לא מוגנים.
בתיאוריות של קשיבות, אנחנו מנסים להיות קשובים רק להווה. להתרכז הרגע בפעילות הכי פשוטה ויומיומית, כדי לא להיסחף לעבר או כדי לא לחוות את העבר כאילו קורה בהווה. התרגילים מנסים לערב כמה יותר חושים, כדי להשיג את המטרה.
התרגילים מגוונים, אך כולם מנסים להשיג אותה מטרה. סבנו את הידיים. תתרכזו  רק בתחושה של שטיפת יד את יד. תתרכזו בריח הסבון. בבועות שנוצרות על היד. בתחושה החלקלקה שהסבון יוצר בידיים.
תיקחו ביס של ופל. תריחו אותו. אח”כ שימו בפה. שימו לב לטעם. שימו לב למרקם. שימו לב לריר שעולה לפה…
שימי לב לכסא עליו את יושבת. באלה נקודות הגוף פוגש את הכסא? האם נוח לך כך? האם הוא רך מדי או קשוח מדי?
במילים אחרות, תהיי נוכחת כל כולך בהווה. הנוכחות בהווה מונעת גלישה לעבר או דאגות מהעתיד, כיון שאדם לא יכול להיות בשתי המקומות בו זמנית. כל פעם שנזהה את המתח מהעבר /מהעתיד ונתרכז בהווה ע”י תשומת לב לכל פרט ופרט בהווה, (מה מריחים? מה רואים? מה שומעים? וכו’) נהיה נטועים יותר בהווה וחסונים מהשפעת העבר והעתיד.

משכני אחריך

רגע ועוד רגע חובר,
לסיפור חיים נקשר.
ועל כל גל שעובר,
את מנענעת: “אפשר”.

גם אם ראשך נרכן,
וספינתך במשברי גלים,
“עכשיו ביתי את כאן,
ומהרגע הזה רק עולים”.

גם אם טחו עיניך מראות
ואפסה תקוה, הרמת ידייך
חנוכה הוא לך האות
“לראותם בלבד” זה תפקיד חייך.

לראות את ההווה!
לחיות את העכשיו!
קווה אל ה’ קווה
כי אין רגע דל שלא נחשב.

השארת תגובה