שורדות כותבות מנסיונן:

השבוע בפורום של “שכם” עלתה שאלה שעסקנו בה רבות: “מה תכלית הכאב?”.
רצינו לענות. חיפשנו תשובה. המתנו לתגובת השותפות.
השאלה הטובה נותרה פתוחה והמשיכה להדהד.
בפורים לומדים שמותר לשאול. שאלות קשות. סבוכות. מורכבות. שאלות שזמנית הן ללא מענה.יהודית פריינד, בספרה “להתראות, ילדים” כותבת על מרים, בת להורים ניצולי שואה שמגיעה עם כמה סטודנטיות חוזרות בתשובה, לסיור באושויץ. שם היא משתפת אותם בשאלת החיים. וכך היא כותבת:

“הן עומדות במעגל צפוף. מלוכד. הרבה ראשים בהרבה צבעים. הסטודנטיות תולות בה מבט עם ניצוץ חדש. באו לאדמת אושוויץ כדי להיות יהודיות יותר. קשורות יותר לנצח. היא בוחרת לספר להם על עצמה:
“… הורי היו כאן, על האדמה הזו. הם אבדו הכל. ראו בשואה – חידה. חידה שלא מעניננו לפתור. הורי מעולם לא דיברו איתי על החידה, מעולם לא סיפרו עד כמה קשה היא היתה, עד כמה לא אפשרית, זולת פעם אחת.
היינו צעירים. הורים בתחילת הדרך. נולדו לנו שלושה ילדים ואנחנו הינו עוד צעירים. רצינו משפחה גדולה. רצינו להרחיב את השורות. להוסיף חילים לה’ ולתורתו. אני היתי בת יחידה, להורים שנותרו בודדים. הורי רצו נחת. הרבה נחת. הרגשתי שמוטלת עלי שליחות גדולה, עצומה, להרחיב את גבולות המשפחה שלי, המשפחה של הורי, המשפחה שמעולם לא היתה לי.
זו הייתה חידה, אבל נשארנו משפחה קטנה של שלושה ילדים. שום דבר לא עזר. למי לא הלכנו? אל מי לא פנינו? מה לא עשינו? הפכנו עולמות, אבל השם הטוב רצה אחרת ואני רציתי משפחה גדולה.
הייתי עצובה. מיואשת. כ”כ רציתי לשמח את הורי. כ”כ רציתי למלא את השליחות שהטילו עלי בלי מילים. לראשונה בחיי אמר לי אז אבא שלי ז”ל, אבא שהיה יהודי תמים ישר דרך, יהודי פשוט: “מירושק’ה, גם לי יש הרבה חידות שלא הצלחתי לפתור… חידות קשות.. חידות של כל החיים… אבל אני לא מנסה למצוא את הפתרון, כי אם אני רוצה לדעת ‘למה’, אני צריך לפגוש את כותב החידה ואני רוצה להיות פה. אני רוצה לחיות. ואת החידה אפשר לפתור רק למעלה… את החידות של החיים לא צריכים לפתור, מירוש’קה, מספיק שאנחנו יודעים שיש להן פתרון…” כך אמר לי אבא שכל חייו חי חיים של חידה. ללא פתרון אבל עם משמעות. ועכשיו, שהוא למעלה ודאי היה רוצה שאומר לכן: “אתן עוד צעירות וצריכות לחיות את החיים ואת החידה. לחיות אותם כמו שרוצה מי שיודע את החידה ואת הפתרון גם יחד…”
הסתכלנו על שאלת תכלית הכאב כחידה. חידה שצריך לחיות. חידה שפתרונה אינו נגלה.אולי לא קוראים לך אסתר. אבל יבוא יום וה-מ-ל-ך ישאל גם אותך “מה שאלתך”. אסתר, חיה, מרים, מי שאת. חיית בתוך חידה. בתוך שאלות, בתוך סיפור לא מובן. עתה הגיע עת תשובה. ואם התשובה לא ממש מובן לך אז “מה בקשתך עוד”. תשאלי עוד. עד שתביני. כי לחידות יש פתרון! כדאי לומר שוב: לחידות יש פתרון.

עכשיו, לפני שנים אסתר קיבלה תשובה! תשובה שעד היום שואבים ממנה כח. זה לא סתם שאנחנו שרים בכל המנגינות “אם על המלך טוב תנתן לי נפשי בשאלתי”. יוצאת לנו הנשמה מהשאלות. מהחידות. תן לנו תשובות. אפשר גם בעולם הזה. אסתר וכל עמה קיבלו תשובות. תשובות ברורות, מנצחות ומובנות.

ביום הזה אפשר לדלות כוח לחיות את החידה, למרות ההעדר פתרונה.
אפשר לקבל כוח להאמין שיש פתרון.
אפשר לשאול את יוצר החידה מה פשרה
וביום הזה אפשר שנזכה למענה!

מודות על האמון שאתן נותנות בנו להיות עמכן בחידת החיים.

פורים שמח!

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

שאלות
אחד המאפיינים של חברה חופשית, פתוחה, היא היכולות והלגיטימציה לשאול שאלות. בחברות עתיקות, או דיקטטוריות, בהם המנהיג  חייב להיות מושלם, אין מקום לשאול שאלות. הנתין אמור לתת אימון עיוור במנהיג הדגול, ולסמוך שהמנהיג יודע טוב יותר ממנו, מה טוב לו. “למה” מתפרש כביקורת על שקול הדעת של המולך.(גם בחברות “הוריות”, כמו בחברה החרדית, יש לעיתים גישה שהמורה, רבי וכו’, יודע טוב יותר מההורה, מה טוב לילד…)
לכן עצם הלגיטימציה לשאול שאלות, כבר בא ממקום שמודה שבידי בשר ודם אין יכולת לנהל באופן מושלם. אנשים לא מושלמים.
אחת השאלות הכי נפוצות בין נפגעות היא “למה”???? למה עשו לי את זה? למה הרסו לי את החיים? למה לא הייתי מוגנת? למה אף אחד לא שם לב? למה הסבל לא נגמר?יש כמה סוגים של שאלות השואלות “למה”
יש “למה”? שזה כדי לדעת. חסר לי מידע, לעיתים יש מתח כאשר לא מבינים/לא מעודכנים/חסר ידע כמו אצל אברהם אבינו ששאל: “במה אדע כי ארשנה”?
יש “למה” של ביקורת. “למה צריכים לחכות כ”כ הרבה זמן בתור” “למה הריעותה לעם הזה” שאלות רטוריות. לא ממש מצפים שיש למישהו תשובה.
ויש את ה”למה” של כאב “למה הוא עשה לי את זה?” או “למה לנצח תשכחני”?

משכני אחריך

כשהיתי בכיתה גימל,
המורה נתנה חידה,
כבר אז לא הצלחתי לפתור.כשהיתי בתיכון,
התבקשתי לחבר חידה,
מאז אני שונאת חידות.

אבל כשאת החידה
אתה יושב וכותב
במיוחד בשבילי.
מתכנן היטב,
את האתגר שמולי.

וכשאת החידה
אתה לא דורש לפתור
רק לחיות לידה
להכי טוב בה לחתור

אז –  “הנני”.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: איך חיים בצל החידה? איך חיים בעולם שהשאלה של “למה” לא נותנת מרגוע?

תשובה: יש שתי אקסיומות סותרות:
1.אין באפשרותנו להבין איך העולם הזה מתנהל. העולם הוא חידה
2. יש צורך אנושי להבין. יש בכוח ההבנה להרגיע. ה”אההה…הבנתי”!
האגו של האדם דורש להבין. זה נורמלי וטבעי וכן בריא ומבריא, להתעמק בחוויות שחווינו כדי להשיג תובנות. מצד שני אי אפשר ליצור תובנה או מידע או הסבר, כאשר המניע לסבל שמור רק בגנזי מרומים.
כאשר התובנה נעלמת, או אינה ברת הסבר, המתח מהעדר התובנה מרקיע שחקים. היות ונפש האדם שואפת לתשובה ל”למה”,  יש לעיתים נטייה להמציא תובנה, כי כל תשובה ל”למה”, טובה יותר מ”למה ” ללא תשובה. התשובה שאנחנו מספקות  ל”למה”, יכולה להיות מעוותת ולא מציאותית, אבל כיוון ונותנת תשובה ל”למה”, היא מתקבלת. מחזירה את האישיות לאיזון. (דוגמאות? זה קרה כי יש בי משהו דפוק, זה בגלל שאני עשיתי משהו לא טוב, כי מי שהיה צריך להגן עלי לא הגן מספיק…מצאנו את האשם!!!)עתה יש על מי לכעוס!  התרגלנו לחיות בעולם של בשר ודם. יש כאב, ויש האשם בכאב. ואז מענישים את האשם והכל חוזר למקומו בשלום (רק שלא בדיוק כי הנפגעת עדיין לא הבריאה…) זה דומה לאדם שהיה מעורב בתאונת דרכים. אם יודעים שהיה שיכור או היו לו כבר 100 עבירות תנועה, יש את ה”אההה” הבנו. פחות מפחיד. פחות שרירותי…עולם פחות אכזרי…היה מגיע לו. הנפש מכירה בצדק מוחלט. אבל לפעמים החלקים היותר גשמיים שלנו מתעקשים להסיק מסקנות או ליצור הקשרים כדי להסביר את מה שלא ניתן להסביר…הרבה פעמים כדי להסיר את הכתם של אשמה שלא באמת קיים.
לפעמים התסכול מה”למה” עולה על הכאב של הפגיעה. לא תמיד ניתן לחיות בעולם של חידה. לא תמיד יש את הסבלנות לחיות עד יבוא גואל, אפילו אם מאמינים ובטוחים שיענה על השאלות אחת אחת. (ויסביר ויענה עד שהכל יהיה ברור לגמרי)
לפעמים עצם השאלה של “למה” הוא טריגר לכאב, ופותח את דלתות הסבל.

חיים בצל ה”למה”:
לפעמים ה”למה” לא מרפה.  אולי עצם העובדה שיודעים שיש פתרון לחידה, יכול לתת מנוח מהחיפוש. התשובה היא שמימית.  האשמים אינם גלויים לעין. החשבונות הם עתיקים ונסתרים. ענין של אלוקים. ה’ צריך לתת תשובה שתתקבל על הדעת. לא אנחנו צריכים לתת פתרונות לה’ כיצד לפתור את ה”חידה” שיצר.
אחת הסיבות שאנו כבני אדם רוצים להבין, היא שהבנה נותנת שליטה. כאשר הכאב גובר, החיפוש אחר ה”למה” גובר. הצורך לשליטה מתעצם.  הצורך לשלוט עלול להביא דוקא למקומות של אי שליטה. לכן לפעמים לוותר על השליטה, מתוך שליטה, מרגיש שליטה.  אבל אפשרי גם להחזיר את השליטה עם שליטה. להנמיך את להבות ה”למה” ע”י שליטה על חלקים אפילו שוליים מהחיים. להחליט לאכול 3 פעמים ביום, לעשות את התיקון שכבר חודשים דחינו, ללכת לישון בשעה סבירה, לטפח בעצמי משהו חיצוני… (מה שאני אחליט, יעשה)
“למה” יכולה להיות מחשבה כפייתית. אם אותה מחשבה חוזרת שוב ושוב, והתשובה איננה מתבהרת, ורק הכאב הולך וגובר, יש להניח שהמוח מתעלל בנו. מתחיל אתנו ועושה לנו פרובוקציות. אז אנא, הניחו. הרפו. הפנו את תשומת הלב לנושא אחר. התקשרי לחברה, לבוסית שלך, לחמותיך…לצעוק על חברת הסלולארי…כל מקום שאת חייבת להיות במיטביך. מפוקסת וחדה.
בפורים הזה, בואו ונוריד את החרדה מה”למה”. לאורך ההיסטוריה שלנו ראינו את המנהיגים שלנו שואלים ולפעמים גם שואגים “למה”. מותר לשאול, בתנאי שמוכנים להמתין לתשובה. לחיות את החידה.

שכם בן חמור

שכם בן חמור הוא מזרע עמלק. איך אני יודעת? פגשתן אותו. לא אותו ממש מישהו מזרעו.
הגאון מוילנא מביא שלושה סימנים שיש בהם בעמלק ובזרעו:
1. “אשר קרך בדרך” – רש”י: לשון מקרה. בא במקרה. בא פתאום. אחרי יציאת מצרים בנ”י לא חשבו שעוד מישהו יתנפל עליהם והוא בא. גם לך קרה שחשבת שהוא מיטיב איתך אבל פתאום הוא מיטיב רק עם עצמו. אומר לך “יש לי הפתעה”. או “משהו רק בשבילך” פתאום. בלי סיבה. מסוכן.
2. “ויגר במדבר” – מדבר הוא מקום מגורים עתיק, שלא רלוונטי היום.
אם מישהו עובר על הלכה, ואומר לך “מה שאני עושה היה אסור פעם. מאז העולם התקדם. אנחנו כבר לא חיים במדבר, הדורות עברו. תתנתקי” מזרע עמלק הוא.
3. “הכנעני” – כנען ישבו בצפון ועמלק ישב בדרום.  המפרשים: מתחפש לכנעני. עמלק במהותו מתחפש. יום אחד אתה פוגש אותו רך ואכפתי, יום אחר גס ומאים, פתאום הוא אמפטי, אח”כ הוא מאשים ולא נותן לך להתקים.כשיצא מרדכי היהודי משער המלך פגש בשלושה ילדים ואמר להם “פסוק לי פסוקך”
ענו לו איך מתמודדים עם המן העמלקי:
1. “אל תירא מפחד פתאום” – כנגד הפתאומיות והמקרה שעמלק, קרי המן, קרי פוגעים, מגיעים. לא להבל מהם. לא להתבלבל.
2. “ועד זקנה אני הוא” אל תפתו אותנו לשנות את אורח החיים העתיק. אנחנו מעריכים זקנה, מורשת. ענתיקה זה דבר יקר, לא?
3. “עוצו עיצה ותופר” אל תחשבו שעצת השינוי והתחפשות תפיל אותנו בפח. עצתכם – תופר.

בכל הדורות קמו עלינו עמלקים ויכולנו להם. גם את תוכלי. ובפורים יש סיעתא דשמיא מיוחדת לכך.

השארת תגובה