שורדות כותבות מנסיונן:

בכל הספרים שפתחנו כתבו על גלות מצרים ועל הגאולה שהיתה ותהיה. מישהו זוכר איך התחילה כל הגלות הזו? האחים מכרו את יוסף, והוא התגלגל למצרים ומשם התגלגלנו אנחנו, גלות אחרי גלות, דרך יון ורומי וכאן.
בסוף פרשת ויחי, אנו מוצאים את השבטים פונים אל יוסף בשם אביהם, ומבקשים את מחילתו. חששם של אחי יוסף היה, שיוסף ינקום בהם על העוול במכירתו למצרים “וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ”.( ויחי נ, ט”ו).
יתכן שאילו הייתה הפרשיה מתרחשת לאחר מתן תורה, לא היו האחים חוששים לנקמת יוסף, שכן התורה אוסרת בשפה ברורה כל פעולת נקמה (ויקרא יט, יח): “לא תקם ולא תטר את בני עמך”.
אולם, כידוע יש דעות הסוברות שקיימו האבות את התורה גם קודם נתינתה בסיני ( יומא כח, ב; קידושין פב, א; בנוגע לשאר אבות ובשטים, ויקרא רבה, פרשה ב, י). לפי דעות אלו, חששם של האחים לכאורה אינו מובן: איך חששו האחים שיוסף יעבור על ציווי מפורש ואיסור חמור של נקמה?

אל תתפלאי מה זה נוגע אליך. גם לך עשו רע, לא כ”כ נראה שמישהו חושש שתנקמי בו, נכון? אבל למה? למה אחי יוסף חששו מנקמה ואחיך (בין הביולוגים ובין אחייך לאומה) לא חוששים?

אנחנו רוצות נקמה! לא מתביישות לומר זאת: רוצות נקמה.
אבל אסור, לא?
“אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש – אינו תלמיד חכם. והכתיב לא תקום ולא תטור? ההוא בממון הוא דכתיב דתניא… וצערא דגופא לא?.. ” (יומא כב, ב)
מדברי הגמרא מבואר שלא נאסרה נקמה (ונטירה) בכל מצב, וישנם מצבים בהם פעולת נקימה מותרת, ואף ראויה. גם בפסק הלכה, ה’מגן אברהם’ (סימן שו, ס”ק כט, בהקשר של הלכות שבת) מביא כך. מתי אפוא הופך מעשה הנקמה למעשה חיובי?
בספר יראים מבואר שיש חילוק בין פגיעה ממונית לבין צער הגוף. איסור נקימה, לדבריו, נאמר רק על עניינים ממוניים, עליהם אסור לנקום – הבחנה שניתן ללמוד מההקשר של הפסוקים מסביב לציווי התורה של לא תקום ולא תיטור. על פגיעה בגוף, אין איסור לנקום.

הוכחות? התורה מכירה בגואלי הדם ומצווה לבנות ערי מקלט למי שמחפשים לנקום בו. אם זה היה אסור, התורה היתה מבטלת את המושג “גואל דם” וזו רק דוגמא אחת. אז עכשיו את מגויסת לנקמה??? אגב, לאור הבחנה זו, ניתן ליישב את השאלה שהצבנו בנוגע לחשש האחים שמא יוסף ינקום בהם על מכירתו למצרים. כיון שמדובר בפגיעה בגוף, ולא בפגיעה בממון, הרי שלפי דברי היראים (וכך הסכימו הסמ”ג, ועוד ראשונים), אין בנקמה זו שום איסור.

אז איך עושים את זה??
קודם כל, לא צריך רשיון נשיאת נשק, יש עוד דרכים לנקום!

וכך מספר הרב אהרון לוי:
היה זה בליל עשרה בטבת “יום הקדיש הכללי”.  ישבנו מולה, סבתא על כסא מטבח ישן, אשתי ואני על הספה כשילדתנו ,נינתה, בזרועותיי. סבתא החליטה לספר לנו על תלאותיה בימי שואת אירופה האפלים. זו היתה הפעם הראשונה שדיברה. ישבנו והקשבנו לדבריה בסקרנות ובחרדת קודש.
תיאוריה טלטלו אותנו. העינויים שעברה, ההתעללות, הסבל והכאב האינסופיים אותם חוותה  סבתא הציפו את ליבי בגלי זעם עצומים עד שקשה היה עלי לשאתו בתוכי.
זה לי שנים שעוסק אני בלימודי השואה במהלכן נחשפתי למידע כה רב עד שלתומי חשבתי כי “מחוסן” אני. התברר לי שטעיתי. מסתבר שכאשר מדובר בעצם מעצמותי, בבשר מבשרי, זה כבר סיפור אחר לגמרי. זהו טבעם של בני אדם שקרובים הם אל עצמם. מתוך סערת רגשותי שאלתי אותה: “תגידי סבתא איך את ישנה בלילות? איך? הלא כל אותם ארורים שעינו אותך ורצחו את בני משפחתך לא שילמו על מעשיהם. מתו על מיטות שנהב זהב וכסף כחברים ב”ברית האחווה הארית” של דרום אמריקה. לא מטריד אותך? מה את עשויה מברזל? את לא מחפשת נקמה? כן סבתא – נקמה, נקמה, לא?.
סבתא שתקה, שתקה וחשבה. לגמה מכוס המים, נחה מן המאמץ הממושך ולאחר כמה רגעים הרימה את זרועה המצומקת הצביעה עלינו וענתה בשפתה המיוחדת
– “אתם מותק, אתם מינקומה שלי. אני לא למות והיטלר קאפוט. אני יש ילדה ונכדים. אני מנצחתי מגרמנים ימח שמום. אני מנצחתי מותק. מי נוצח לא צריך מנקמות”. נאלמתי.
את האמת חברים?… גם עכשיו בעת כתיבת הדברים דמעות עומדות בעיני. שמעתם משפט חברים? זה לא נפוליון שאמר את הדברים. זו אשה יהודיה הונגריה קטנה וצמוקה שאמרה אותו. זו הסבתא שלי! – מנצחים לא נוקמים! מנצחים פשוט מנצחים! זו נקמה!.
אלא שגם אם סבתא לא חיפשה נקמות אני מחפש. מחפש ועוד איך מחפש. הנקמה שלה לא מנחמת אותי. מישהו הרי צריך לשלם על חיסולם של שישה מליון מאחי היהודים. אני לא מתבייש לומר זאת – אני מחפש נקמה.
אכן מודע אני כי כיום,  לבשה ה”נקמה” אופי פוליטי, גזעני, פרימיטיבי. אני אף מדוע לכך שבחברה דמוקרטית ונאורה אין מקום לנקמות או לנטילת החוק לידים. מה לעשות?… מסתבר שכנראה אינני נאור ואולי אף לא דמוקרט. למען הנקמה חברים… מוכן אני אף להצמיד לשמי את הכינוי “פרימיטיבי” ובשמחה. אני לא מתבייש להודות – אני מחפש נקמה!!!.
– – –
בפרשת מטות פרק ל”א הקב”ה מצווה את משה לנקום שנאמר: “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ.” לא מובן. הרי אסור לנקום, למה לא מספיק להלחם בהם? ועוד משהו – מדוע מצווה ה’ את משה: ” נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים ולא במדיינים, שהרי זוהי, לכאורה, צורת הביטוי המקובלת?
הרב חרל”פ מבאר, כי ישנם שני סוגים של נקמה:
1.      נקמה שלילית – זוהי הנקמה הבאה מעומק המשקעים הנפשיים העצמיים של האדם. מקור הרצון לנקום נובע מתוך רצון מאוד אגוצנטרי להשיב את כבודו האבוד של האדם, שנפגע באופן מאוד קשה. לבו של האדם נחמץ נוכח הפגיעה החמורה בו. הרגש מתעורר ואז צצה ועולה נקמה זו. נקמה זו היא חסרת שיקול דעת, ללא גבולות ונובעת אך ורק מתוך אינטרס אישי. לסוג נקמה מעין זו, בוודאי שאין מקום כלל וכלל ונראה, שלכך התכוונה התורה בציווי: “לא תיקום ולא תיטור…”.
2.      נקמה חיובית – נקמה שבאה מצד אהבת האמת והצדק בעולם. במידת נקמה זו, האגו האישי לא בא לידי ביטוי כלל וכלל. נקמה זו באה להשיב את הסדר העולמי שברא הקב”ה בעולמו למקומו הראוי והבראשיתי. תכליתה הוא להביא את העולם למצבו השלם. הרשעים מוציאים את העולם מן הסדר הטבעי בו הוא מצוי ואילו נקמה זו באה להחזיר את המצב לקדמותו, למצבו הטבעי והבריא.

לפי זה, ולפי דברי הרש”ר הירש, ברור מדוע מצווה ה’ את משה לנקום מאת המדיינים. המדיינים היו אלה שאיימו על שלמותו הרוחנית של עם ישראל (להכשיל אותם בגילוי עריות) ולגרום לסדרו הטבעי של העולם להשתנות. במצב שכזה, נדרשת נקמה ולא סתם עוד מלחמה. זוהי נקמה, שכינה אותה הרב חרל”פ נקמה חיובית, שבבסיסה, באה לדאוג לאמת ויושר בעולם. וזוהי הנקמה שאנחנו רוצות, פעולות שמאזנות חזרה את הטוב בעולם. ניצולי השואה הקימו משפחות, הביאו ילדים.
אנחנו רוצות נקמה מהפוגעים. איך? לדאוג ליותר מוגנות. לעשות יותר עבור נשים ובנות. ללמד את הסביבה להתנגד למה שלא נעים לנו. זה לנקום. חשבו שהפגיעה תשתיק אותנו? טעו. היא גורמת לנו לפעול ובעוצמה.

הלילה הזה הוא לילה של נקמה. הקב”ה נוקם את נקמת ישראל ובאופן פלאי נותן להם לחזות במפלת מצרים. בלילה הזה אפשר לזכות לחוות את החוויה הפנימית של נקמה, של צדק. נקמה שמאזנת סדרי עולם. ועושה סדר מי טוב ומי רע, מי פגע ומי נפגע.
כל אחת שקוראת את הניוזליטר, תעשה צעד קטן, אחד. בהמשך מובאים תחומים שונים שצריך בהם תיקון. מגיע לנו מוגנות וכחלק מהנקמה שלנו בפוגעים, נדאג לה.
שיעבדו אותך? גוף ונפש? הלילה ה’ נוקם את נקמתך. אבל תעשי גם את משהו.

פסח כשר ושמח

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

נקמה: יצר אנושי להשיב למי שעשה לי רע. זהו הצורך להחזיר את האיזון בתוך מערכת יחסים. להכאיב חזרה למי שמכאיב לי.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה:
האם נקמה ממתיקה את החיים? למה אנשים חיים כדי לנקום?

תשובה:
הקב”ה מתואר כקל נוקם פעמים רבות בתורה. זה אמור לנחם אותנו? למה אצל חלק מהאנשים זה מרגיש טוב, וחלק מרגיש רע ומפחיד?
נקמה מגיע ממקום של עשיית צדק. לא יתכן שמי שעושה רע, ימשיך את חייו. יקים משפחה, יזכה לכבוד, לפרנסה, לאהבה וכו’, והסובל ילך  ויירקב בתוך הסבל שלו. כפי שצוין לעיל, גם התורה הכירה בזה כשדיברה על גואל הדם….רצחו מישהו שיקר לי… טבעי שקמים לרצוח את הרוצח. זהו צדק נוסח התורה.
כפי שציינתי, יש נשים שמפחדות אפילו לחשוב על נקמה. יש כאלה שמרגישות שהן אשמות, אז מה פתאום נקמה?? יש כאלה שחושבות שאם רק תחשובנה על פגיעה בפוגע, הוא  יידע מזה, והוא יחזור לפגוע בהם.
ולעומת זאת, יש נשים שחולמות יום ולילה על נקמה. זה ממלא את המחשבות, את הרגשות ואת הדמיונות. לפעמים אפילו מטריף את הדעת…
האם יש דרך טובה יותר או פחות טובה, להתמודד עם הרצון לנקמה? מה עושים שמפחדים לנקום מה עושים שרגשות נקמה לא מניחות לרגע את הדעת?
במחקים שנערכו בשוודיה, בשנים הראשונות של המאה הזאת, נבדקו אזורי המוח שמגיבים כאשר ניתנה הזדמנות לאנשים לנקום. גילו שהאזור במוח שמתעורר לחיים, הוא האזור שמופקד על הנאה ותגמול. הבינו שיש תגמול לנקמה. אבל רצו להבין, האם השכר ממשיך לתגמל?
כנראה שלא כ”כ.
גילו ששקיעה ברצון לנקמה משאיר את הפצעים פתוחים. זה לא מרפא. במחקרים גילו שאצל אנשים שהיו עסוקים בנקמה (לא כעס על הפוגע, אלא מדגישה, נקמה) נמדדו רמות גבוהות יותר של תוקפנות.
הסיבה לתופעה הזאת היא, שכפי שכתבנו, נקמה עוסקת בעשיית צדק. חלק מעשיית צדק, זה שהפוגע יודה שלא צדק ועשה עוול. גם אם מכאיבים לשני, או מורידים אותו מגדלותו, כל זה לא מספיק שווה, אם הפוגע מתעקש שלא אשם/לא התכווין/שיתפה פעולה/וכו’
אז מה עושים???
מנצחים. לחיות, לנשום, להוליד, לעבוד, לשמוח, לגמול חסד עם האחר, לתרום לחברה, להתנדב, לתת צדקה לארגונים התומכים בנפגעות, ללמד על מוגנות, לחנך את ילדינו למוגנות, ללמוד מקצוע המאפשר להגן או לטפל בנפגעות, הוא ניצחון. זה סוג של צדק.
כמו שבדור של השואה לא היה צורך לנקום דוקא בחייל גרמני זה או אחר, ושבנו את הארץ הרגישו שהם מתקנים את העוולה. גם אם לא נצליח לתלות בחוצות העיר את הפוגע, אבל נתארגן כנשים למנוע פגיעות, לבנות תוכניות לשיקום אלה שנפגעו – אנחנו מנצחים.
זאת החרות האישית שלנו בחג הזה. חרות לבחור לעצמינו מה שעושה לנו טוב. חרות לתמוך ברעיונות בהם אנו מאמינות, החרות להרגיש שמחה בחג, אפילו והנורא קרה לנו, והחרות להביא לידי פריון את הדעות והרגשות שלנו.
חג שיהיה גם שמח וגם כשר.

משכני אחריך

“נקמה אידן, נקמה”
כתבו באירופה הבוערת
בקושי חיים, בקושי נשמה.’
ורק נקמה “אליהם” מדברת.

בלי עור ובלי תקווה,
צעדו יחפים לקרונות.
“לא נכנע לחיים יש סיבה”,
נלחם עד השניות האחרונות.

במשרפות בערה אש נקמה,
ב”עשיה”, בדרך תקומה,
ואת – איך את נוקמת? במי או במה?
איך את נאבקת בשרידי הטראומה.

____

שכם בן חמור

“אחרי ששכם בן חמור עשה מה שרצה, אני כבר יכולה לעשות כלום” האומנם?
נראה לך? הנה לך רשימה, מספק שתיקחי משהו אחד לפעם אחת, לא צריך לעשות הרבה. צריך לעשות!

*את עובדת במשרד שעובדים בו נשים וגברים ? הניחי (אפשר גם בלי שישימו לב, הרי אסור שידעו עלינו כלום, לא?) פרוספקט של כללי זהירות. אין לך? בקשי מאיתנו.
* הבן/ת שלך נוסע לתלמוד תורה בהסעה? אמרי לעוד אמא אחת איך לחנך את הילד/ה לשים לב מה מרגיש לו נח.
*מדברים אליך בזלזול. זה המקום לענות ובקול, ושאף אחד לא יקטין אותך.
*הבלנית במקווה לא מגלה רגישות לנפגעות? אמרי לה מילה.
*הרופא מדבר אליך בידידות יתר וזה מרגיש לך לא מתאים. עצרי אותו.
*משהו לועג שלך שאת מדי רגישה לכל תגובה של גבר, תתקני אותו. זה לא רגישות מוגזמת, זה מוגנות.
*מישהו מפר את הפרטיות שלך. את מתנגדת.

זו הנקמה שלנו ואל תזלזלו בה!

השארת תגובה