שורדות כותבות מנסיונן:

תגידי, יש לך שאלה? נו, ברור! למי אין שאלות בדור הזה? שאלות של “למה” ו”עד מתי” הם חלק מהשפה הבראשיתית שלנו. יש אפילו מקצוע כזה שנקרא: “אומנות התשאול”, בתחילה אנחנו “רק” שואלים, משהתבגרנו, אנחנו הופכים להיות מקצוענים בזה… אם כך, תנו דעתכם לשאלה הבאה: איך זה שיש אנשים שאינם יודעים לשאול? אין להם שאלות? הכל מסתדר להם ומובן????
“כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול” (הגדה של פסח) מה יש לדעת כדי “לשאול”? שואלים דווקא כשלא יודעים, לא?!
מרתק לעיין במדרשים ולמצוא “תשובות” לקושיא הזו.
בחרנו בתשובה אחת שמתייחסת לשאלה שעלתה בפורום שלנו.

המלבי”ם מפרש את המילה “שאלה” במשמעות “בקשה“. (בפירושו על מגילת אסתר “מה שאלתך ומה בקשתך”). משמעות הבן שאינו יודע לשאול – כבן שאינו יודע לבקש.
מי שלא יודע לשאול – לבקש, “את פתח לו”! תהיה הראשון ללמד אותו שהוא ראוי לבקש ולהיענות.
השאלה בפורום התייחסה ליכולת בקשת עזרה. “אין לי את זה” כותבת מתמודדת. אני מעדיפה להתרסק עד הקצה, כי שם עוזרים לי בלי שאצטרך לבקש עזרה.
במילות ההגדה “ושאינו יודע לשאול” טמונות שתי טכניקות, היכולות לסייע לרכוש את העוז לבקש:
ראשית, כדי לבקש, צריך להשלים עם מגבלת-האדם. צריך להכיר במיעוט כוחנו, בעובדה שאין לנו דרך לעשות הכל בעצמנו ולבדנו.  רבי אברהם מסדיגורא זצ”ל מביא “ושאינו” – כלומר, מי שמחזיק עצמו שאינו כלום, “יודע לשאול” – יודע לבקש. הטכניקה היא להכיר במגבלת האדם שאינו חייב לעשות הכל לבדו. כשמפנימים זאת, קל יותר להיעזר.

דבר נוסף, מי שמחפש דיוק ומושלמות, או במילים אחרות “פרקפציוניזם”, יכול למצוא את עצמו מתקשה לבקש. כי על מה בדיוק יבקש? ואיך ינסח את זה טוב?, עבורו אומר רבי יהושע מבעלז זצ”ל: “ושאינו יודע?” – “לשאול!”. לא תמיד יודעים להגדיר את ההיעדר והצורך, אבל מתוך השאלות אפשר ללמוד על הבקשות. אתה לא יודע לבקש? תשאל!.
מסופר שפעם אחת הגיעה אלמנה לבית הלוי זצ”ל ושאלה האם מותר לקיים מצוות ארבע כוסות על חלב (חימר מדינה). מיד הביא לה הצדיק סכום גדול של כסף. שאלו אותו על כך והוא ענה: מתוך השאלה הבנתי שלא רק יין אין לה אלא גם בשר אין לה, אחרת לא הייתה שואלת על “חלב”.
לעיתים, שאלה היא דרך לבקש עזרה. לאנשים קשה לבקש בקשות, הם מסתירים אותם בשאלות, והנה אסמכתא לכך בהגדה: “ושאינו יודע (לבקש)” – “לשאול” (לנסח את הבקשה כשאלה).
מה שצריך לפתח בנו, זה את היכולת להקשיב לבקשה המנוסחת כשאלה. “מי אצלכם בחג” – זו הזדמנות להזמין את האורחים. “אז למה אני צריך ללכת לטיול השנתי” – מבקש שנדע שלא טוב לו.
גם מ”ר פונה להקב”ה “למה הרעות לעם הזה”. זו שאלה שמסתירה בקשת רחמים. ניתן למצוא משקל דומה בתהילים “קלי מה עזבתני” ועוד.

בענין זה, ניתן למצוא בחלק מההגדות, לפני “מה נשתנה”, את המילים: “וכאן הבן שואל”. מביא ע”כ הרה”ק ר’ משה מקוברין זצ”ל שיש כאן תפילה: כאן הבן שואל מאביו שבשמים, כאן מותר לנו להיות ילדים שמבקשים, מבקשים להעזר, מספרים את קושי השעבוד ומשוועים לגאולה.
אמנם ליל הסדר מאחורינו אבל סגולת היום נשמרת לאורך כל ימי החג, שכתוב “והיה כי ישאלך בנך מחר“. גם אם ישאל=יבקש ממך למחרת הפסח, השב לו. תן לו את הנחמה, את החמלה. תאיר לו כאור יום חשכת לילה.

כל “משפחת ההגדה: חכם,רשע,תם ושאינו יודע לשאול, ממוספרים בסיפרה אחת: “אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול”. מביא האדמור מחב”ד זצ”ל שהמינוח “אחד” מבטא את אחדות ה’. ההגדה מלמדת, שלכל יהודי, ללא הבדל מה הוא אומר בגלוי על ה’ ועל התורה, יש ניצוץ של “אחד” וה’ נמצא בתוכו. נמצא קרוב כדי להקשיב לבקשות, כדי להיענות להם, כדי לנחם את הזקוקים לעזרה וכדי לתת להם כח לבקש.

שימלא ה’ משאלות ליבך לטובה ושתעיזי לבקש.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

כדי לבקש צריך להסכים להודות בקושי.

“כולנו חכמים כולנו נבונים” מה פתאום שאפילו נחשוב שקשה? בלתי אפשרי? ממוטט? “אני בדיוק כמו כולם”. “קרה לי משהו ,אי שם, בתחילת החיים, מה זה קשור להיום? ובכלל, הייתי בטפול. איך יכול להיות שיש עוד משהו כמו טריגר: חג, גבר בעבודה…שיכול להפיל אותי.”
אז זהו, זה לא בדיוק ככה. כ”כ מבינה מדוע קשה להודות שיש קושי, וכפסיכולוגית מבינה לגמרי את הרצון לשים מאחורינו את הצרות שעברנו, ולסגור את כל העניין פעם אחת ולתמיד. “לא צריכים כל החיים להתבכיין על מה שקרה לפני מליון שנה…” אז לא מתייחסים, מתעלמים, מתכחשים ולא מסכימים. עד שהכאב כ”כ גדול שכבר לא ניתן לשלוט בו, ומתמוטטים.
לפעמים יש אפילו מימד של בחירה. “אתן לעצמי ליפול עד הסוף, ורק אז אבקש עזרה” לפעמים רק שמגיעים ממש ממש לתחתית הבור, מצליחים להגיד “הצילו”!.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: למה כ”כ קשה להודות בכך שצריכים עזרה?

תשובה: אם היינו משחקים משחק אסוציאציות, והיינו מבקשים את האסוציאציות הראשונות שקופצות לראש למילה “עזרה” נדמה לי שרובן היו סביב מילים שליליות. “חולשה” , “לא יודעת להסתדר לבד”, “השפלה”, ואפילו מן זיכרון ילדות קדום, של קול פנימי שאומר: “מה, על כל דבר צריכים להתלונן??” או “יש צרות גדולות יותר” וכדו’ וכל אחת מוזמנת להיזכר (ויש כאלה שאפילו לא צריכות להזכר, אלא שומעות את זה כל הזמן באוזן, כאשר עולה להם המחשבה לחלוק נתח מהסבל שלהם עם הזולת).
יש הורים חסרי כוח שלא מסוגלים להכיל את הסבל של הילדים שלהם. ילדים לומדים די מהר לא להעמיס על ההורים את “הסבל” שלהם (וציון נמוך, גומי שנקרע, חברה שפגעה, מורה שהעירה. לא אסונות בקנה מידה עולמי, אבל בעיניי הילד, זה עולם ומלואו)
תקשורת לקויה זו מולידה דפוס שילווה את הילדה/נערה/בחורה/אישה/אמא גם הרבה שנים אח”כ.
“אם אתלונן, ילעגו לי שאני חלשה”
“אם אבקש עזרה, ידחו אותי”
“אם אתלונן זה ימוטט את אמא שלי. היא תגיב לגמרי ללא פורפורציה”
“אם ארצה שיבינו שאני סובלת, אני צריכה הרבה זמן ובהרבה עצמה להתלונן. אחרת זה לא נחשב שאני באמת סובלת”
ובוודאי יש עוד וריאציות לאותה תמה, ואז לומדים לצמצם את הרגשות. משתדלים לא להציף את הסביבה עם הרגשות, כי ממילא לא נובן ונפגוש רק ביקורת והשפלה.
זה יכול להגיע למקום שגם אם סובלים, נשכנע את עצמינו שזה לא נכון. “זה תינוקי להתלונן על משהו כ”כ פעוט”.
להודות בקושי זה ההתחלה של טפול. זה היכולת להאמין לעצמינו. להיות בטוחים ברגשות שלנו. זה לשים בצד את הלעג של הסביבה כדי להאזין באמת למה שקורה בתוכינו. זה היכולת לבקש עזרה הרבה לפני שנופלים לבור או כמעט טובעים בים. זה לסמוך על עצמי, שמה שאני מרגישה, זה אמת ויציב. לבדוק מספר פעמים ביום “מה שלומי?”. האם יש סדקים שיכולים להביא בסוף לנפילה? האם הכאב מתחיל להיות גדול מדי, וצריכים לשתף מישהו?
היום בלילה, יהיו כאלה שיתקשו להזדהות או להתחבר לסבל של היהודים שהיו במצרים. הגלות מזמן פסחה עליהם, הם חיים בטוב ובשפע. לצערנו תהיינה גם קבוצה “שלנו”, ששקועות עמוק בגלות ומתקשות להזדהות עם השמחה והתקווה של הגאולה. לא צריך לברוח לגאולה. מותר הלילה להתחבר לרגשות הכי אמיתיים של עצמינו. רק ממקום של חבור אמיתי עם עצמינו, נוכל לחפש ולמצוא בהגדה משפט שיכול להיות מקור השראה להוביל להקלה במועקה.
אם מתכחשים למועקה, הכל נשאר שטחי ומרוחק.

שבפסח זה נגאל כולנו, וכל אחת ואחת תמצא את החרות האישית שלה
חג כשר ושמח!!

משכני אחריך

תמיד רצית להיות מהנותנים.
להיעזר? לא בא בחשבון!
מעניקה לאחרים עשרת מונים,
אבל אצלך? עזרה זה עלבון.

“את יודעת להסתדר לבד”
להסתיר כאב ומועקה.
וגם אם הצער יכבד,
עד שהדמעות עוברות – את מחכה.

היום פותחים פתח עבורך.
עבור מי שעזרה בשבילו זה חולשה.
שתדעי לשאול, לבקש על עצמך.
והוא ייתן לך מידו הגדושה והקדושה.

השארת תגובה