שורדות כותבות מנסיונן:

אומרים עלינו שאנו נעדרות יכולת בחירה מרצון. שהחינוך “לציית לגדול” פוגם בהתפתחות החשיבה העצמאית שלנו. ששריר הבחירה התנוון לנו ועדריות היא נקודת המוצא.

שיגידו.

מגילת אסתר מספרת סיפור אחר: מסע נשי שמתחיל בהתבטלות ומסתיים בפעילות אמיצה למען הכלל.
אסתר מצייתת לדברי דודה מרדכי ונכנסת ל”בידוד” בארמון אחשוורוש. שיקולים של כדאיות? חששות מהעתיד? מן הסתם היו. אבל בנקודת זמן זו היא מקבלת עליה את דברי מרדכי. שואבת ממנו כח ותעצומות ויוצאת למסע. משם הדרך לא קלה, היא מתבקשת שוב ושוב להפר את דבר מרדכי, אך אין אסתר מגדת עמה “כי מרדכי ציוה עליה שלא תגיד”. (מגילת אסתר)

אם להתייחס לתחזיות השחורות של עוקרי הדת הינו מצפים שאסתר תאבד את יכולת השיפוט שלה. שתסתגר בארמון ותתן להתרחשויות לנהל אותה.
אבל לא. אסתר עירנית למצב העם, לנתונים מהארמון, ומתוך בחירה מקבלת את בקשת מרדכי להתחנן למלך. והמח שחונך לציות, ידע לעשות את המעבר ולתת פקודות כשצריך.
היא פוקדת על מרדכי “לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי”. אומרת ועושה. נכנסת למלך למרות שלא נקראה אליו ומביאה גאולה לכלל.
זה לא רק עשיה, אלא עשיה מחושבת. אסתר מתכננת לפרטי פרטים כיצד תבוא אל המלך (מרתק ללמוד במקורות מדוע בחרה לצום בשעה שידעה שהצום יסיר את חינה בעיני המלך)  היא מסתכנת ומוסרת נפש עבור שליחות ההצלה.

אז איך זה שאותה אסתר ,שאולי בתחילה חשבנו אותה לצייתנית חסרת יכולת שיפוט, מצליחה להיות שליחה להצלה?
הרבי מחב”ד בשיחות תענית אסתר ופורים ה׳תשמ״ח מביא: “אנו מוצאים שייכות מיוחדת של נס פורים לנשות ישראל, שעיקר הנס על ידן היה. ולא רק שלמעשה בחיצוניות היה הנס על ידי אישה, אלא, שגם המשמעות הפנימית של נס פורים מבליט את חשיבות היותה אישה”. סוד האישה מצד אחד היא מתבטלת לבעלה, מצד שני היא “עקרת הבית” – עיקרו של הבית. וממשיך: וזו גם הסיבה שכנסת ישראל משולה לאשה והקב”ה לבעלה. “אשת חיל עטרת בעלה” – זו כנסת ישראל  שמצד אחד מקבלת את השראת הקב”ה ומצד שני מגיעה למעלתה ע”י עמל ויגיעה, על ידי מסירות נפש. ובפורים ניתן להגיע לדרגה של עבודת ה’ כמעלת האשה”. עכ”ל.

שיגידו עלינו שאנחנו בוחרות בקלפי בלי זכות בחירה אלא לפי דברי הרבנים. זה נכון. יש לנו את היכולת הזו. מצד אחד להיכנע מצד שני לפעול למען הכלל. אנחנו יודעות את הנוסחא לגאולה: מצייתים וכשמגיע הזמן לפעול, פועלים.

“הקורא את המגילה למפרע”, דהיינו: כדברים שקרו בעבר, “לא יצא ידי חובה”, (מגילה, פרק ב) כיון שאת המגילה יש לקרוא וללמוד ממנה להווה ובמגילה מבקשת מאיתנו המלכה אסתר “לקיים את אגרת הפורים הזאת” (אסתר ט’,כ”ט) לציית לדרך. זו מגילת חיינו. זה מהלך גדולתנו.
במשנה מגילה ז,א מסופר ששלחה אסתר לחכמים, “קבעוני (חג) לדורות״ שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו בין האומות, אך קבלו את בקשתה. ״קבעוני לדורות” – עלינו, על העם כולו ובפרט על הנשים, לקבוע בלבנו לדורות, את המבט בפרספקטיבה הנכונה לגבי תפקידנו בעולם, את מסירות הנפש לגבי מילוי התפקיד ואת היכולת הנדירה לשלב בין הכנעה לעשיה.

ויה”ר שביום הפורים הזה נקבל עלינו באהבה את שליחותנו בעולם, נכופף ראש בגאון לדרך ה’ ונזכה להיגאל בגאולת עולמים.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

התבטלות

התבטלות מביאה לציות. שניהם יחד מהווים תנאי לגבורה נפשית ופיזית.

ציות – כניעה לאחר וקבלת מרותו בשל היותו מבוגר או בעל ידע יותר ממך.

ציות- זה לשים בצד את הדעה האישית שלך, את הרצונות הבוערים שלך כדי להכנע לדעה של השני, בגלל ההבנה שרצונו בטובתך.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: אני נמשכת לקצוות: או הכנעה מוחלטת, או העדר ציות לחלוטין, איך קונים את “התהליך” בו ציות מביא לחוסן פנימי ללא מחיקת ה”אני”.

תשובה: בעולם הלא מוגן שלנו המונח “ציות” יכול לעורר קונונטציות שליליות, אפילו מפחידות. הרבה מהצרות התחילו כאשר צייתנו לבן אנוש רק בגלל שהוא מבוגר או בעל כוח יותר מאתנו.

אבל כמו בהרבה מונחים הקשורים למוגנות, “תלוי” חייב ללוות אותנו, וצריכים לרדת לעומקו של מונח זה. גדלותה של אסתר המלכה היתה בכניעתה למרדכי, בדיוק כמו שגדלותה היתה באותה מידה בעוז רוחה. היא לקחה סיכונים שרובינו היום, המצייתים יותר או פחות, לא היינו לוקחים. נראה שדווקא הציות נתן כוח.

הציות לא רק מופיע אצל אסתר. “קיימו וקבלו” המפרשים אומרים שבני ישראל קבלו את התורה “כי כפה עליהם הר כגיגית” בשבועות, ופה בפורים קבלו אותה שוב, מרצון. לא מתוך כפייה. ציות והכנעה מזווית אחרת.

קבלת התורה היתה לזכותם של ישראל, גם שנעשתה בכפייה. הקב”ה מציין כשבח, שחזרו וקיבלו את התורה מרצונם החופשי. הציות ההתחלתי הביא שנים אח”כ לקבלה מרצון. איך הדברים מסתדרים ביחד?

ההורים שלנו מופקדים על שלמות הפיזית והנפשית שלנו. הם דואגים לבריאות הגוף כאשר דואגים שיש אוכל מותאם לגיל התינוק, שמספיק חם לו, שיהיה נקי ויבש ויחפשו את הטפול הרפואי הטוב ביותר אם ח”ו התינוק חלה.

ההורים שלנו גם מופקדים על בריאות הנפש. תפקיד הרבה יותר מורכב ופחות ברור. תפקידם לגדל אותנו באווירה של מוגנות ואיכפאתיות. היינו יכולים להכניס הרבה מושגים לתוך “מוגנות רגשית” אבל בחרתי היום בפורים, דווקא את נושא הציות.

ילדים חייבים ללמוד לציית. הוא תנאי לשלמות הפיזית שלהם. (גם בצבא, הערך לציות הוא גבוה) כי כאשר אתה לא מספיק מבוגר מנטלית ורגשית ולא בעל ידע, הציות מציל חיים. הוא בעצם סוג של מוגנות.

חנוך לציות מאפשר לילד להשתלב בתוך מערכות החינוך. צריכים להקשיב לקול הגננת, המורה, הרבי והמשגיח בישיבה. אחרת ילד ננזף ונדחה.

ציות מוליד איפוק. הוא אב השליטה העצמית ובניית סף תסכול גבוה. “אני רוצה לעשות את רצוני, אבל יודעת גם להתאפק, או לשים את רצוני בצד, כדי לציית לרצונך”

אני יודעת שבשלב הזה של הקריאה, הבטן נדרכת והנשימה מאבדת את הקצב הטבעי שלה.

נשמע כ”כ מסוכן ולא מגן. רובינו נפגענו בגלל הציות.

כמו בכל מושג, לקיחת הציות לרודנות, או שלילת כוח הבחירה, העדר הקשבה ואמפאתיה לילד, או שתלטנות יתר של הורים, עושה בדיוק את ההפך. היא מסוכנת כי היא לא רק שוללת את היכולת לשיפוט, אלא גורמת לילד להרגיש אשם אם מעז לרצות לחשוב מה טוב/רע לו.

ציות הנלמד באופן נכון שומר על הילד בקטנותו ומאפשר מאוחר יותר בחיים מוגנות שמולידה את הכוח להעז (במינון הנכון) לקבל דברי חכמים (כמו אסתר) ולהיות מוכנה להקריב אפילו את הנפש בשביל אידיאל (הצלת ישראל) הגדול ממך.

משכני אחריך

ואני לא נקראתי לבא אל המלך
ואיך אפעל בניגוד להוראות?
באשר יורו לי אמשיך ואלך,
דווקא הכניעה מניבה תוצאות.

אך אם הגיעה העת לקום ולפעול
יש בי הכח להיות “כל מה”.
לדלג על הרים, לצאת מן שאול,
כי ההתבטלות העניקה לי עוצמה.

השארת תגובה