שורדות כותבות מנסיונן:

הרבה דברים אנחנו יודעות על עצמנו: תחביבים (בעיקר מה לא…), משקל וגם מידת נעלים. אלו ועוד, מהווים את המשאבים הפיזיים שקיבלנו בעסקת החבילה שנקראת “אני”. אבל כמה מאיתנו יודעות לאמוד את הכח הנפשי שיש לנו? כמה מכירות את גמישות הלב שלהן?
דור-הקורונה מפגיש אותנו עם המשאבים הרגשיים, הכוחות שנועדו לאפשר לנו לצלוח את הניסיונות פה בעולם. כמו כל משאב שהכרחי לעולם למדינה או לחברה, המשאבים הנפשיים הם תנאי קיומי.
כי מה שעוזר לנו לשאת את מה שעובר עלינו, זה המשאב.

משאב הוא כח שציד אותנו בו הקב”ה והוא מולבש ביכולות פנימיות שצריך להכיר, לדלות ובעיקר להפעיל כדי לשרוד.
בהגדה אנו מתארים את חסד ה’ עלינו “ואקח את אביכם את אברהם וגו’ וארבה את זרעו, ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרים”. אומר הגאון ר’ יחזקאל לווינשטיין: את הכל עשה הקב”ה. נתתי את יצחק לאברהם אלו הבנים, היינו שהבנים בידי שמים. וכן את הר שעיר נתתי לעשו זו הפרנסה, שרק הקב”ה הוא זן ומפרנס. ומה ניתן בידי האדם? רק “העבודה” שנאמר: “ויעקב ובניו ירדו מצרים” שיהיה האדם מתייגע ויורד לעמקים גם בעת קושי והסתרה – בשעת “מיצרים”,  כי משם הוא יוכל לדלות כח. עוצמות. משאבים שלא היו לו קודם ונמצא שגם ירידה זו היא לטובתו.
בשעת משבר המשאבים הופכים להיות חיוניים. ממלכה מפורקת, תוכל לקום אם יהיה לי משאב לעשות זאת. מסחר חלש יוכל להתחזק עם יגלה משאב חדש לסחור בו. גם האישיות תחזיק מעמד עם נזרים לה את המשאבים הנכונים.
הבשורה היא שמשאב תמיד יקדים משבר.(במילים משאב ומשבר האות א’ מקדימה את האות ב’) יוסף יורד לפני העם למצרים, להכין עבורם את המקום. יוסף אלו התוספות שיש לך. המתנות שניחנת בהם. לא תמיד המשאבים גלויים. אבל הם תמיד ישנם!
בחיפוש אחר כח לעבור את התקופה של משבר-הקורונה, מביא נתן שרנסקי, יהודי ששהה שנים בבידוד בכלא הסובייטי כאסיר ציון, טיפים להתמודדות. גם הוא מציין את המשאבים שיש לאדם כתנאי הכרחי להישרדות. אלו לא התנאים החיצוניים, אלא מחשבות, כישורים ועוד. את הסרטון תוכלי למצוא באתר “שכם אחד” תחת לשונית “משכן הלב” (בהמשך הפוסט תוכלי ללחוץ על כניסה ישירה לאתר).

בפסח אנו מתעסקים עם אחד המשאבים הדומיננטיים שיש לאנושות כולה: האמונה. אמונה בהגדרה האוניברסלית שלה היא: מצב בו אדם מרגיש כי טענה או הנחה מסוימת היא אמת, והאמת הזו היא יציבה עבורו ומאפשרת לו לדלות יציבות לעצמו.
בהגדרה היהודית, הזכה,  אמונה היא מדרגה בה אדם מרגיש יציב מעצם היותו, כי הוא יודע ומרגיש שהקב”ה מנהיג אותו בהשגחה פרטית. הרב פינקוס זצ”ל מביא שהאמונה היא משאב שצריך להתאמץ לדלות אותו. מאיפה? מפסח. “לכן הדיברה הראשונה בהר סיני “אנוכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” שואל הרמב”ם מדוע לא נאמר אנוכי ה’ אשר בראתי את העולם? אלא האמונה שהקב”ה ברא את העולם, היא מצויה גם בקרב הגויים, שנאמר: “רם על כל גוים ה’ “. ועיקר האמונה שנצטווינו עליה אנחנו, היא “אנוכי ה’ אשר הוצאתיך ממצרים” – אמונה בהשגחה פרטית. וזו התבוננות עמוקה שניתן לעמוד על סודה דווקא בפסח כי ביציאת מצרים נתגלה הגילוי הנשגב הזה. וממשיך הרב פינקוס עם דברי מרן מלכוביץ זי”ע: איש יהודי מחויב להאמין שהוא מאמין. ואפילו אם ח”ו האמונה לא בהירה לו, שידע שבפנימיות נפשו יש לו את הכח הזה מזמן יציאת מצרים ועתה עבים מכסים אצלו את אור האמונה. עכ”ל. ובפסח מתפזרים עבים אלו ויש בכוחו לדלות את כח האמונה בהשגחה פרטית וזו תהווה עבורו משען בעת הליכתו במדבר, מקום ציה ושממה ולעת התקרבו למים שוצפים. עד שאלו יקרעו לפניו בכח האמונה.

ולסיום – מ”ר מתחנן שה’ יתן לו להכנס לא”י במילים: “חזקתי את ישראל אולי ירחם” (דברים ג’, כ”ג) מביא הרב בידרמן בשם בעל הטורים: מ”ר היה יכול למנות כ”כ הרבה סיבות בגינם ‘מגיע’ לו להיכנס לארץ הקודש: שהוציא אותם ממצרים וסבל את סבלותם הלך איתם במדבר וכו’ וכו’
אבל הוא בוחר דווקא בעשיה ספציפית “חזקתי את ישראל” כלומר: ראיתי יהודי שזקוק לחיזוק ועודדתי אותו. השתמשתי בכלים שהיו לי לעזור לשני. היכולת לעזור לאחר היא גם משאב חזק. זה אנרגיה חשובה. מ”ר מזכיר את השימוש במתנה הזו ומבקש שזכות השימוש במשאבים תעמוד לו.
אולי לנו נראה שהתפילה לא נענתה אבל מ”ר רואה את ארץ ישראל ומכיר בכך שטוב יותר שלא יכנס אליה.
השתמשי במשאבים ובקשי מהקב”ה שנתן את המשאבים ונותן את הכח למצוא אותם, שימלא משאלותיך ולטובה!

פסח כשר ושמח

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

משאבים נפשיים

‘משאבים’ – אמצעים העומדים לאדם ממנו הוא דולה כח.
כמו שדולים משאבים מבטן האדמה כדוגמת נפט , כסף, ברזל והם המשאבים המחזיקים את הכלכלה, כך משאבים אנושיים, כגון: הומור, אמונה או יצירתיות, מחזיקים את הנפש.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: כשהסכנה כ”כ מציפה אין לי אפילו פניות לחשוב על משאבים. מה בכל זאת יכול לתת כח?

תשובה:

מועדים לשמחה ידידות ושותפות בשכ”ם

“עת צרה היא ליעקב”

חלקינו גרים במקומות שהמחלה התפרצה ומכירים מקרוב שכנים ומכרים של”ע חלו, ומגביה מאוד את רמת החרדה…חלקינו מרגישות יותר את העול של הסגר בבית. הבדידות מרקיעה שחקים. אין שום גירויים שמסיחים את הדעת, ויש אלה מאתנו שכאמהות לפעמים יוצאות מהדעת. ויש גם בינינו קוראות יקרות שהקרונה הוא דבר האחרון שמעסיק אותן. ההישרדות היומיומית אפילו לא משאירה זמן לדאגות נוספות. (למרות שמנסיוני הקצר עם מטופליי היקרות, הקרונה משפיעה יותר ממה שחושבים )
אז מה מפריד בין האדישות לחוששות לדאוגות, לחרדתיות?
חרדה נוצרת כאשר יש פער מדי משמעותי בין תחושת הסכנה, לבין המשאבים שיש לי להתמודד עם הסכנה. הרבה סכנה פלוס מעט משאבים שווה חרדה.
משואות מתמטיות על הלוח תמיד קל להבין, עד שאת מנסה לבד ליישם ולהשתמש בהם. (זוכרות שעור מתמטיקה מכיתה י”א?)
איך מורידים את תחושת הסיכון? איך מגבירים את המשאבים?
הסכנה היום אמיתית לגמרי. כמו בכל זמן של סכנה, ככל שאנחנו מסיחות את דעתנו מהנושא, תחושת הסכנה פוחתת. המעקב היומיומי אחרי החדשות, והשמועות שרצות ברחוב סגנון של “שמעת שגם פלוני חולה..” מגביר את תחושת הסכנה. מאוד ממליצה לא להתחבר מדי שעה לחדשות. כן למצוא תעסוקות שונות ומגוונות להסיח את הדעת (תנסו מתכונים חדשים לחג, הזמינו פאזל גדול און לין, תתעסקו בצילום, תיקחו מהשכנים משחק קופסא ותלמדו לשחק אותו או קלפים… אתמול דיברתי עם משפחה בה שני ההורים חולים. הילדים מכינים כל יום שיר או הצגה קטנה, מצלמים ומעבירים להורים)
המשאבים: בטח קבלתם כל מני סוגים של חוברות המדברות על חוסן ומשאבים. המון רעיונות יפים, שטובים ממש לשכנות שלנו. אנחנו כבר מומחיות בחיפוש משאבים, כדי לשרוד. יודעות מזמן להתעלם מכל מני עובדות מטרידות…נכון? וגם מומחיות לתסכול, שהסל נגמר והבטריות מתרוקנות.
אבל בגלל שהזיכרון קצר, והצרה גדולה, אפרט כמה משאבים שכבר הוזכרו בניוזלטרים אחרים, שחלקם יהיו טובים לאלה, וחלקם לאלה…
**הכרת הטוב. תיזכרו בדמות אחת מההווה או העבר, שהיטיבה עמכם. זו יכולה להיות הפקידה בבטוח לאומי שניסתה לעזור, הדודה שפעם הרימה טלפון שהייתם מאוד במצוקה…מורה שפעם התעניינה לשלומכם. שימו יד על הלב. כך שאפשר להרגיש אותו פועם. היזכרו בדמות ותתמלאו בהכרת הטוב. זה מרגיע, ומציף באופטימיות.
**ליצירתיות מבינכן, כתבו, ציירו, תלחינו. נפתח פינה ומקום לכל אחת שתרצה לשתף ממבט שלה על ההתמודדות עם קרונה. זה לא חידון נושא פרסים. זה שיתוף והגברת תחושת הלכידות.
**יש לכם קצת זמן פנוי? הפכו לרלוונטיים עבור מישהו אחר. אולי דודה מבוגרת שלא דיברתם איתה שנים, שכנה שגרה לבד. תתפלאו לשמוע כמה אנשים יכירו לכם טובה!!
**היו שותפים לתפילה. כ”כ הרבה פעמים מרגישים “לא שייכת”. שמצטרפים ל 10 פרקי תהילים ליום, את משייכת את עצמיך. שאנחנו לוקחות על עצמינו כל דבר שרב ספציפי אמר ועושות אותו, אנחנו הופכות אתכן “חלק מ..” ושייכות.
**לפעמים יש דברים שאפשר פשוט לקבל אותם כפי שהם. (כמו כאב פיזי, אין טעם לומר ש”לא כואב” כאשר א”א לנשום מרוב כאב פיזי) לפעמים צריכים להשקיע את הכוח בשני מילים פשוטות ש”ככה זה” הלא צפוי. הילדים בבית, העדר עבודה, הפחתה בהכנסה החודשית, ההסגרים, ההתמודדות עם כפפות ומסיכה, הפחד להתקרב לכל חבר, שמא…לפעמים צריכים להרפות… ולהסכים…להסכים. כי כרגע “ככה זה”.
יש עוד?
תכתבו לנו. נפרסם

בברכה חמה לבריאות וכוח, ושהחג יהיה שמח!!

משכני אחריך

נפט וברזל, דלק וזהב,
משאבי תבל, משוש-ארץ,

וכן, גם את קיבלת מאב,
משאבים וכח לעמוד בפרץ.

בכל עת מצוא תוכלי לדלות
רק תאמיני שיש בך יכולות!

“מי שיורד לעמקם של דברים, משיג את גובהם”.

השארת תגובה